יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1098101504

צמֵח בצמח

3 דק' קריאה

שיתוף:

לילות אהבה בכנרת. צמח. טו באב. חג האהבה. קונצרטים של מוסיקת רוק. צעירים וצעירות, הופעות חיות, בירות, אלכוהול נשפך כמים, ג'וינטים, החום של הכנרת, זיעה והורמונים. פעם הייתה פה רכבת. פעם הייתה פה עיירה ערבית שזכרה נמחק

אני מניח, שכמוני עד לא מכבר, לרובכם אין מושג למה קוראים למקום "צמח". וזה גם לא ממש משנה. עוד שם. אז במקרה הזה, זה כן משנה. ההסבר בהמשך. 

יש צומת צמח, יש מרכז מסחרי צמח ("מול כנרת"), יש מפעלים אזוריים צמח, ויש פה גם את המכללה האקדמית והמכללה הטכנולוגית כנרת, ומרכז התרבות "בית גבריאל" על שפת הכנרת, בו נחתם הסכם היסטורי עם ירדן בין רבין למלך חוסיין. 

בשנים האחרונות גם שיפצו מבנים היסטוריים של תחנת הרכבת הישנה של "צמח".  

כן, פעם הייתה פה רכבת. לפני שרובנו נולדנו (אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, כתב פעם מזמן יונתן גפן המנוח). חלק מפרויקט ענק ומרשים ביותר של מסילות רכבת שבנו הטורקים לפני כ-120 שנה ברחבי המזרח התיכון. הרכבת, שנקראה רכבת העמק, יצאה מחיפה והמשיכה עד דמשק. ולא רק. שם התחברה לפרויקט האדיר של הרכבת החיג'אזית שהגיעה מטורקיה עד מכה בערב הסעודית! וכל זה לפני 120 שנה. הטורקים. (אנחנו כיום בקושי הצלחנו לחבר את כרמיאל לרכבת… וכבר 20 שנה יש תוכניות לחבר את טבריה, צפת וקריית שמונה). כל זה עבד יפה עד שב-1946 פוצצו (הפלמ"ח, בליל הגשרים – ושלא יבלבלו אותכם כל השקרנים גם כאן, לא האצ"ל ולא הלח"י. הפלמ"ח והוא בלבד) את גשר הרכבת היפה מעל הירמוך, והשביתו לתמיד את פעולתה של הרכבת לדמשק ולכל שאר העולם הערבי. כמה סמלי האקט הזה. 

מה שלא מספרים לנו, ודאגו להשכיח מאיתנו היטב, שהמקום הזה עד לפני קום המדינה כלל לא נקרא צמח. 

היה לו שם ערבי: סַמָח' (באנגלית Samakh). 

נתקלתי בזה במקרה בחיפוש של משהו אחר באינטרנט. 

טוב, ניחא, עברתו את השם. אבל השם לא היה רק שם של מקום, אלא היה שמה של עיירה. ולא סתם עיירה, אלא ממש גדולה במושגי הימים ההם. היו בה כ-4000 נפש. במפקד של 1945 היו בה 3460 נפשות. הם היו ערבים. 

העיירה גדלה, גם בזכות תחנת הרכבת שלה, עד מלחמת 48. אחרי שנכבשה בידי ההגנה, עזבו או הועזבו רוב תושביה. חלק נשארו. במהלך המלחמה עברה לזמן מה לידיים סוריות, ואז נכבשה שוב בידי ההגנה. הפעם כבר גירשו את אלה שבחרו להישאר. בכל מקרה, כמו בכל מאות בכפרים האחרים שתושביהם ברחו או גורשו במלחמה, הם לא הורשו לחזור אל בתיהם, רכושם, אדמותיהם, פרנסתם, שדותיהם והבקר והצאן שלהם. 

למחוק כל זכר 

איפה הם היום? מן הסתם בניהם ונכדיהם וניניהם במחנות פליטים, בגדה או במקום אחר. חלקם התיישבו בנצרת. 

איפה הבתים שלהם? שרידי העיירה?  

כמו שישראל דאגה למחוק כמעט כל אזכור ועדות היסטורית לעצם קיומה של העיירה, כך דאגה היטב למחוק כל זכר (כמעט) לבתים ולקיומה הפיזי של העיירה. בדיוק כפי שזה נעשה במאות כפרים ועיירות ברחבי הארץ. 

סיקרן אותי לבדוק, האם באתר המספר את ההיסטוריה של תחנת הרכבת במקום, תחנה של העיירה סמח', יזכירו את העיירה, יסבירו שהייתה עיירה ערבית, שהייתה גדולה למדי עד שנכבשה על ידנו במלחמת העצמאות ותושביה חלקם ברחו וחלקם גורשו. 

 יש אזכור קטן ודי אגבי במסבירן הקולי. כשהייתי בסיור מודרך במקום, אמר המדריך שהיה במקום ישוב או עיירה בשם צמח. לא סמח', ואף מילה על זה שהישוב היה ערבי. החלטתי לבדוק באתר האינטרנט של המקום. באתר של "המועצה לשימור אתרי מורשת" אין שום אזכור לעיירה שהתחנה הייתה שלה ועל שמה במשך עשרות שנים. חלק מהמגמה הממסדית הברורה למחוק כל זכר להיסטוריה הערבית של המקום. יוצאת דופן לטובה ויקיפדיה, גם בעברית, שמחזיקה את הערך "תחנת הרכבת סמח" אבל לא מחזיקה ערך נפרד על העיירה, למרות ערך מפורט הקיים בויקיפדיה באנגלית. 

מה שמטריד עוד יותר, שעל חלק משטח העיירה עומדת כיום (כבר עשרות שנים) מכללה אקדמית (כנרת), וגם בה, מקום שאמור להיות מקדש של ידע ומקום החותר ליושר אינטלקטואלי, אין שום אזכור פומבי, אף לא אחד, שהייתה כאן פעם, על אותה קרקע עליה יושבת המכללה, עיירה ערבית עם כ-4000 תושבים. לאחרונה בנו במכללה מעבר הולכי רגל תת קרקעי מבורך, מתחת לכביש הראשי, לסטודנטים ממעונות המכללה וממגרשי החניה לתוך המכללה. במנהרה של אותו מעבר ישנן תמונות רבות מההיסטוריה של המכללה ומההיסטוריה של העמק, בהשוואה למה שקורה כיום, ולחדשנות שמביאה איתה המכללה. מעבר לדברים מגוחכים או מביכים כמו תמונה גדולה של "ישראל אומת הסטארט אפ" על רקע גורדי השחקים של קואלה למפור בירת מלזיה – כאילו מדובר בעיר ישראלית אולטרה מודרנית – אין ולו תמונה אחת, המזכירה שהייתה כאן עיירה גדולה בשם סמח'. עיירה ערבית.  

אז כן, הייתה מלחמה, גדולה, הם היו אויב והם הפסידו. אז בלי להיכנס לוויכוח אם היה בסדר או לא לגרש אותם, או לא לתת להם לחזור אל רכושם ואדמותיהם ופרנסתם (שזה אגב מנוגד לחוק הבינלאומי), המינימום הוא לומר את האמת, על מה היה פה – ולא להעלים ולהשכיח את ההיסטוריה ואת האמת. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומרת בטינה נעמן, מרמות נפתלי, שנאלצה להתפנות מהמושב, מהכרמים ומהיקב * עודד שוורץ, בעל המחלבה היחידה שפועלת בעמק החולה, שירת במילואים בהר דב ועכשיו מתקשה למכור גבינות * מרים ברנשטיין, שתפרה שמלות כלה וערב,
5 דק' קריאה
נפתלי פלדמן ממושב תקומה בעוטף עזה מצא בצמח האלוורה מזור לבעיות בריאות שונות * הוא מספר מהן הנסיבות לתגליתו, כיצד עבר מתחום ההייטק לגידול הצמח ולהכנת מוצרי בריאות, ועל השכול שפקד את משפחתו בעת
8 דק' קריאה
הפסיכולוגית החברתית שולי שפר פורת, מחברת ספר הילדים "חבורת חל"ק ותעלומת הקללה המסתורית", מספרת על התקשורת בטלפתיה עם בעלי חיים (!), שמסייעת לאיתור חיות אבודות ועל האתגרים בחייה: "אני יודעת לקום ולצאת מחוזקת כי
9 דק' קריאה
על השיעור שאין לו שיעור ופלאי עולם נוספים במפגש של ילד עולה חדש עם קיבוץ נגבה הדרומי בבוקר לח, בשנת תשי"ח (באביב 1958) בישרה לי אימי, כי אנו "נוסעים לראות קיבוץ". לא ידעתי דבר
3 דק' קריאה
איך נראה שבוע הפסח, כמה אנשים חיים בבארי כעת ואיך הייתה הפגישה בבית של גנץ. אביבית וחתול הבית מנסים להתחבר למציאות האבסורדית בדרך כלל אנחנו מחכים לחגים, לחופשים ולפגישות המשפחתיות. בבארי של עכשיו המקבץ
3 דק' קריאה
ענבל ליברמן מניר עם וברק שלום מעלומים ישיאו את משואת כיתות הכוננות ביום העצמאות *תמונה ראשית: ענבל ליברמן, רבש"צית ניר עם. תושיה ולחימה אמיצה. צילום: עמית ליברמן  ענבל ליברמן, רבש״צית ניר עם, וברק שלום
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן