במשך שנים ארוכות עבד גדי יעקב כחקלאי ובהמשך עבד כיועץ חקלאי בחו"ל במדינות שונות * בגיל 60 שב ארצה והחליט להקים את יענקל'ס שטעטל – אתר העיירה היהודית טרם מלחמת העולם ה-II * עכשיו, בעידודו של שר התיירות, אמיר הלוי, הוא מתכוון להקים חדרי אירוח ברוח העיירה היהודית – אם תרצו מיני שטעטל בכפר חסידים
בוודאי רבים מהקוראים שמעו את המילה שטעטל, מילה באידיש שמשמעותה עיירה. באירופה היו עיירות יהודיות רבות ועד מלחמת העולם השנייה היו שם חיים יהודיים מלאים ועשירים בתרבות. העיירות היהודיות הקטנות שהיו במדינות אירופה, בעיקר באירופה המזרחית, קמו בשל איסור שהטילו השלטונות במדינות שונות על יהודים מלהתגורר בערים הגדולות. במשך שנים ישבו יהודי ארצות מזרח אירופה ובעיקר בשטחי פולין בעיירות משלהן.
כאמור, באותן עיירות הייתה האידיש השפה המדוברת ויהודים בעיירות אלו שמרו על אורח חיים יהודי. רוב השטעטלים נהרסו או עלו באש עם כיבוש הנאצים במדינות מזרח אירופה.
גדי יעקב, מכפר חסידים, הקים מתחם ושמו: "יענקל שטעטל", מעין עיירה יהודית בזעיר אנפין שהקים במשק במושב כפר חסידים.
סיפור חייו וקורות חייו של גדי מיוחדים במינם. גדי יעקב, גבר בן 75, עובד יוזם ומפעיל את השטעטל שלו. ביקרתי בשטעטל אצל גדי יעקב ונדהמתי מהאותנטיות – אלפי פריטים, שלטים באידיש ובגדול הייתה לי תחושה שחזרתי אחורה בזמן והנה אני באחת מאותן עיירות יהודיות באירופה.
קהילה תומכת
כפר חסידים, הינו ישוב חקלאי דתי. בכפר חסידים יש 84 חקלאים, וכ-200 משפחות. בישוב חיה קהילה מאד פעילה, שאנשיה מקיימים חגים משותפים. בכפר חסידים יש בישוב אנשים דתיים וחילוניים. בני המקום הדתיים מכבדים מאד את האנשים החילוניים ואלה מכבדים את המשפחות הדתיות הציוניות. האוירה במקום מאד חמה וטובה.
הישוב הוקם בשנת -1924 על ידי חסידים ציוניים מיבלונה וקוזניץ. שני אדמו"רים צעירים הבינו שצריך אדמה ובית יהודי ויש להיות עצמאיים ושאסור ליהודים להיות תלויים בעם זר. הם התארגנו וקנו אדמות בכפר חסידים.
גדי עצמו נחשב מה"חדשים", כמו בכל ההתיישבות העובדת. גדי נולד בכרמל, בן למשפחה יקית. הוריו עלו למדינת ישראל עם הוריהם וכל המשפחה עוד לפני השואה, וכך קרה שאיש ממשפחתו לא נהרג ונפגע בשואה.
גדי: "גדלתי בבית יקי, הייתי ילד שמנת. המצב הכלכלי בבית היה טוב – הייתי חניך בבני עקיבא, הורי היו שומרי מסורת. אבי עסק בטקסטיל והיה אדם בעל חוש הומור נפלא. הוא אהב למתוח אנשים. אמא שלי מאד אהבה תרבות, תיאטרון, מוסיקה.
"התגייסתי לצבא לגרעין נח"ל, בהמשך היינו בהיאחזות מעלה גלבוע ואחר כך בקבוץ שלוחות. בקבוץ שלוחות פגשתי את אשתי ברני, שהגיעה כמתנדבת. ברני הגיעה ממשפחה מאד ציונית. לאחר שהשתחררתי מהצבא, למדתי הזרעה מלאכותית ועבדתי ב'האון'. הייתי עובר במשקים וברפתות של חוף הכרמל וכך הגענו לכפר חסידים.
"בהתחלה שכרנו בית בישוב ובהמשך קנינו נחלה. היינו כבר הורים לשני ילדים. בהמשך נולדו לנו עוד ארבעה ילדים. כיום יש לנו 24 נכדים, 15 נכדים בכפר חסידים, 5 נכדים במחולה ובאלון שבות."
שלושה בנים ושלוש בנות יש לברני ולגדי. גדי החליט להיות חקלאי ופיתח את המשק החקלאי שלו. בנה דיר כבשים וגידל עדר כבשים לבשר. גידל עגבניות ודלעות. גדי אהב מאד את עבודת החקלאי, אולם בשנת 84 חל משבר מושבי הצפון וגדי נאלץ למכור את הכבשים ולחפש מקור פרנסה.
גדי: "אציין שלאורך כל הדרך, אנשי כפר חסידים היו קהילה תומכת ועוזרת במשברים ובמצבים מורכבים בהם עמדנו. כך היה כשגרנו בבית קטן של 48 מ"ר. שכן יקר עזר לאסוף כסף על מנת שנגדיל את ביתנו וכך היה גם בהמשך הדרך.
"המשבר הכלכלי היה כזה שהייתי חייב למצוא עבודה אחרת. הייתי אב לשישה ילדים, וחבר אגודה במושב, עמית צור, הציע לי לעבוד כיועץ חקלאי בארצות שלא היו לנו יחסים דיפלומטיים איתם. ב-85 יצאתי לעבוד מעבר לים, במערב אפריקה, מרוקו, מצרים ועוד. הייתי בן 52, התנאים לא היו קלים, המשפחה הייתה בארץ ושם עבדתי הרבה שנים.
השטעטל שלי
"רעיון השטעטל שלי נולד כרעיון בשנת 2000. מדינת ישראל חיכתה אז לביקור האפיפיור ולא היו מספיק חדרי אירוח בישראל. הגעתי לביקור בארץ ופגשתי את האדריכל סעדיה מנדל, מהאדריכלים המפורסמים בישראל שעסק בשימור ושחזור אתרים. סעדיה אמר לי שיש צורך להקים מלון וחדרי אירוח עם רעיון מקורי ויפה. אמרתי לו, שאני רוצה לשחזר את העיירה היהודית טרום השואה.
"גדלתי עם אנשים ניצולי שואה ומאד אהבתי והייתי מחובר לסיפורים של פעם. אני דובר אידיש וההתעניינות שלי בחיים היהודיים שהיו פעם הייתה ממש מילדות. הרומן שלי עם העיירות היהודיות התחיל מגיל עשר. היה זה עשר שנים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. כשהייתי ילד, פנו אליי ניצולי שואה וביקשו שאשמור להם חפצים שלהם משם.
"מילדות אני אוסף ומתעד חפצים משם – כל שעון ישן, פמוט גביע, הכל מאהבת המסורת היהודית. אהבתי לשמור תמונות ממשפחתי מימים עברו וכבר אז כילד וכנער אספתי ותיעדתי. כשהייתי בן 13 וחגגתי את הבר מצווה – אחד מהאורחים היה אדם שתמיד חשבתי שהוא דוד שלי. קראו לו תיאו גולדשמידט. תיאו פנה אליי ואמר: 'אתה חושב שאנו דודים שלך' וסיפר לי ספור יוצא דופן.
"הוא סיפר שהוא נפצע במלחמת העולם הראשונה והיה צורך לקטוע לו רגל. הוא קיבל אישור לגור בבית הכנסת המרכזי בפרנקפורט. לי הוא סיפר שבליל הבדולח, ב-8.11.1938, הלילה בו שרפו את בתי הכנסת, הגוי שגר מעל הציל כמה תשמישי קדושה והביא לו תשמישים אלו למשמרת. בשנת 1942 הוגלו יהודי פרנקפורט למחנות השמדה ותיאו החביא אז את התשמישים בתוך חלל של הרגל מעץ שלו.
"ב-9.5 היה זה יום שחרור אירופה. הוריי שוחררו וקיבלנו סרטיפיקט מיהודים בארץ ששלחו ליהודי אירופה ועלינו ארצה. ואז באחד הימים הלכתי ברחוב העצמאות בחיפה. אדם אחד פנה אלי. הוא דיבר גרמנית והזמין אותנו הפליטים לגור בביתו. גרנו אצלו ואצל אשתו כחצי שנה והקשר בינינו הוא קשר משפחתי, על אף שאיננו משפחה. הוא נתן לי את תשמישי הקדושה ששמר ברגל העץ שלו. זה היה הזרע שהפך לתחביב לאהבה גדולה ולהקמת המבנה הזה.
"לאחר שתיאו נתן לי את התשמישים, אבא הצטרף ואמר: 'גם לי יש משהו בשבילך'. אצל היקים יש מנהג בו שומרים את הסדין עליו שוכב התינוק, עליו עושים ברית מילה. על הסדין רושמים את פרטי התינוק וגוללים את הסדין סביב ספר תורה. אבא נתן לי את הסדין עליו שכבתי כתינוק בברית המילה, עליו היה רשום: 'גד בן קלונימוס (שמו של אבי) נולד במזל טוב בליל כל נדרי תש"ז לספירה קטנה, השם יגדלו, לתורה לחופה, למעשים טובים. אמן סלע'.
"קיבלתי מתנה בבר המצווה – שעון 'יונגה אנס' – אהבתי חפצים מפעם, ואספתי עוד ועוד חפצים מימים עברו. כשהייתי בן 16, דוד שלי שהיה רצען סגר את בית המלאכה שלו, ואני לקחתי ואספתי ואפסנתי את כל כלי המלאכה שלו. נוצר מצב שאנשים ובני משפחה שידעו שזהו התחביב שלי שמרו ונתנו לי. למדתי לצייר על פחם וציירתי דמויות יהודיות מאירופה שלפניי המלחמה."
גדי עבד שנים רבות מעבר לים. ב-2008 חזר הביתה, אך עדיין לא היה ברור לו מה יעשה מעכשיו והלאה: "הייתי אז בן 60. לנגר ידעתי מצעירותי. הילדים הציעו שאקנה כלי עבודה לנגרות ואתחיל לנגר. התחלתי בעבודת נגרות באדניות. התקנתי אדניות ומכרתי. הבנק הציע לי לקחת הלוואה על מנת להגדיל ולבנות עסק. אשתי עודדה אותי להקים משהו בדיר הישן.
"פנה אליי בחור, מומחה בבנאות שמוצאו משוויץ וביקש עבודה. הבחור הוא נוצרי אוהב ישראל שבהמשך התגייר, נישא לבת הארץ והם גרים היום במושב עזוז בדרום. לקחנו משכנתה מהבנק ואני והבחור לקחנו את הדיר הישן ובנינו בידינו את המקום הזה: "השטעטל". כך נולד המקום הזה, כאן אני מאפסן את כל אלפיי הפריטים, אותם שמרתי ואני אוסף במשך עשרות שנים. המקום הפך למבנה לאירועים ולתיעוד העיירה היהודית. כל מה שקורה במקום הזה הוא המון סיפורים קטנים וגדולים, שהופכים את המקום הזה למקום המתעד חיים שלמים באירופה."
כשגדי וגדי נפגשים
בשנת 2010 הגיע למקום גדי רווה, שהינו מוביל שירה היום וידוע בתחום חובבי אירועי השירה בציבור. גדי, שאף הוא קיבל חינוך דתי, גדל בקבוץ לביא, ביקר במקום והתלהב. נוצר קשר רגשי מאד קרוב בין גדי רווה לגדי יעקב. הקשר כל כך קרוב, כפי שאומר גדי, שהם קוראים אחד לשני "נפשו".
"רווה החליט להפוך את ה'שטייטעל' למקום בו הוביל ערבי שירה. הוא ביקש שנעשה ערביי זמר במקום – הוא היה הכח המניע של המקום. רווה הביא עוד זמרים למקום וחברים רבים והמקום הפך למקום פעיל שמארח ברוח של המקום. אני מכניס בכל אירוע את האידישקייט ושותף מלא בסיפורים ובהומור שהיה בעיירה. כפי ששמרתי בארכיון כאן כל כך הרבה פריטים – כך אני אוסף בדיחות יהודיות, סיפורים מפעם…"
הסיפורים אותם מספר גדי יעקב על ספרי תורה, תשמישי תורה ושאר חפצים – לא נגמרים. העיניים לא שבעות מכמות החפצים הנמצאים במקום, כולל רהיטים אותנטיים, כתובות רבות באידיש ועוד. מין מקום שמחזיר אותך אחורה בזמן אל החיים היהודיים שהיו באירופה, אל סבא וסבתא שלי שהגיעו משם – כאן אפשר לחוש את החיים והיהדות שהיו להם.
גדי: "התנדבתי במשך 28 שנים בחברה קדישא בישוב. היהדות והציונות זורמים בדמי. אני מרגיש שנשלחתי על מנת לייצג את העולם היהודי שהיה."
שמות משפחת יעקב הם מ-א עד ח: אמיר, ברי, גדי, דעאל, הדס, אביהו, זהר וחן. אביהו, הבן הרביעי של ברי וגדי, נהרג בהיותו קצין במבצע "חומת מגן", לפניי 22 שנים. היום היה צריך להיות בן 45 שנים. אביהו גויס לגדוד 51 בגולני על מנת להחליף את המ"פ שנפצע, בסוף הטיהור של קיניי המחבלים. אביהו נהרג בפריצה למעבדת נפץ. בן 24 היה במותו. אביהו קיבל צל"ש על לחימתו.
גדי: "אביהו שירת בשייטת ומשם קיבל פיקוד על פלוגה בגולני והיה לקצין מוערך ביותר. אני מאד גאה להיותי אביו. אנו מזכירים את אביהו תמיד בחיוך גדול. גם היום, באזכרות אותם אנו עושים לזכרו, מגיעים הרבה חיילים שלו והרבה אנשים. אביהו ממשיך לחיות בתוכנו. סיון שהייתה חברתו, נישאה וגרה בסמיכות לנו ונשארה בת משפחה, ממש. בכפר חסידים נהרגו 21 בנים במלחמות ישראל. ברחוב בו אנו גרים, רחוב של 400 מטרים, ישנן 14 משפחות שכולות.
"אביהו היה אומר כך: 'דבר מעט ועשה הרבה' – זהו המוטו של פלוגת 51 בגולני. 14 ילדים קרויים על שמו של אביהו. אנו משפחה שכולה. כבר עם סיום השבעה עשינו החלטה לשמור על רוח שמחה, והחיים חזקים ואנו ממשיכים בחיים מיטיבים."
צימרים כעיירה יהודית
היום, שנת 2023, אותו רעיון ראשוני של הקמת חדרי האירוח ברוח העיירה היהודית, הולך וקורם עור וגידים: "קצת לפניי הקורונה," מספר גדי, "פגשתי את מנכ"ל משרד התיירות, אמיר הלוי (אחיו של הרמטכ"ל, רא"ל הרצי לוי). הלוי התפעל מהמקום שלי, הזכיר לי שיש לי תב"ע מאושרת ושלא עשיתי עם זה כלום. הוא אמר שיש לי את התב"ע התיירותית היחידה באזור."
קצת באיחור אבל החלום שהיה לגדי בשנת 2000 הולך להתגשם. כאן בכפר חסידים, גדי ושותפים יקימו וישחזרו כאן בכפר חסידים, מיני עיירה יהודית עם חדרי אירוח ברוח אירופה של עד מלחמת העולם השניה – פרויקט בגודל 22 דונם ושל 6,000 מ"ר בנייה.
המפגש עם גדי מרומם נפש. ילד, נער נצחי ישראלי בנשמה ויהודי יוצא דופן. השיחה איתו מתובלת בבדיחות יהודיות, במשפטים באידיש. גדי עובד קשה ושמח במימוש העיירה היהודית ובעיקר בהנצחה יוצאת דופן של העולם היהודי באירופה.
