מה הקשר בין סבון לשטיפת כלים, כוסברה, גויאבה ודמוקרטיה? הדי בן עמר נשאר מחוץ לבית כדי לענות
בסביבות שנת 2005, כשהייתי מנהל הקהילה של קיבוץ כלשהו, לקחתי מספר ראשי ועדות מהקיבוץ לארוחה על חשבוני במסעדה ערבית שנמצאה אז בעמק, ושהכרתי את החומוס שבה כטעים וטרי. אלא שהפעם מדובר היה בארוחת צוהריים, ועל כן הזמנתי לכולנו גם מנת קבב לכל אחד וצ'יפס וחמוצים וכל הטוב המגיע עם זה.
ברגע שנגסתי מהקבב נתקעה הנגיסה בגרוני – טעם מובהק של דטרגנט לשטיפת כלים עלה בגרוני וכמעט גרם לי להקיא. עצרתי בלעיסה והבטתי סביבי. תהיתי אם שאר האוכלים איתי, האורחים שלי, מזהים שבעלי המסעדה כנראה החליט לדפוק את האורחים היהודיים שלו ושפך להם קצת סבון לשטיפת כלים לתוך הקבב.
אבל נראה היה שאיש חוץ ממני לא הבחין בכך.
אורחיי נראו מבסוטים לעילא, השיחה סביב השולחן התנהלה בעליזות, כמו שצפוי היה שיקרה כשאתה אוכל על חשבונו של מישהו אחר ואינך מוטרד מהתשלום שמגיע בסוף הארוחה, ועל כן החלטתי לשתוק ולא להעיר כלום.
"מה שאנשים אינם יודעים לא יפריע להם", חשבתי לעצמי, "ואם החבר'ה כאן לא הרגישו שדחפו לנו דטרגנט לשטיפת כלים לתוך הקבב, עדיף שאשתוק ולא אקלקל לכולנו את הארוחה".
וכך הגיעה הארוחה אל סופה ברוח טובה ובחשבון לגמרי סביר, כמקובל במסעדות ערביות, ואני החלטתי להניח לעניין ורק להיזהר בפעם הבאה ולא להיכנס למסעדה הזו.
שנה מאוחר יותר הגיעו אליי לאחד מהקיבוצים שבהם עבדתי אז כמה אורחים מחו"ל. כדי לארח אותם במקום פחות מוכר להם ושיש בו נופך מיוחד עבורם, אקזוטי ניתן אפילו לומר, לקחתי אותם לארוחת צוהריים במסעדה ערבית. צירפתי אלינו כמה חברים נוספים, ישראלים בלאומיותם, והתיישבנו במסעדה הערבית שהייתה אז בתחנת הדלק שבצומת מגידו. הזמנתי מגוון סלטים שנפרשו על השולחן בנדיבות כמנת פתיחה, ולמנה עיקרית הזמנתי לכולם קבב מבשר כבש עם כל התוספות.
כצפוי, האווירה הייתה עליזה ונעימה ואף אני נהניתי מכל רגע למרות שהחשבון שבסוף הארוחה צפוי היה להיות עליי ולא על חשבון ההוצאות, מה שלא גרע מהנאתי ולו גם לרגע – עד הרגע בו נגסתי בקבב.
"שוב עשו לנו את זה", חשבתי. "שוב שמו לנו דטרגנט לשטיפת כלים בקבב!"
"דווקא יש לי חברים ערבים"
אני רוצה להבהיר כאן שאני גר ביד חנה מאז שסיימתי את שירותי הצבאי – כמעט כל חיי הבוגרים עברו כאן. אני חי בשכנות לכפרים יאמה, ביר-סיכה, ג'ת, באקה-אל-גרבייה, קלנסווה וטייבה, ובהם עיקר חיי המסחר והבילוי שלי מתנהלים. אין לי שום תחושת זרות, חשד, חשש או כל תחושה דומה לזאת כשאני מנהל את ענייני באחד מהכפרים הללו, וכמו שרבים מהאנטישמים נהגו תמיד לומר: "דווקא יש לי הרבה חברים יהודים", כך גם אני יכול לומר: "דווקא יש לי לא מעט מכרים וחברים ערבים". כל הנ"ל נאמר כדי להסביר, שלא באמת אני מגיע עם חשד מובנה בתוכי כלפי בני המגזר או עם ציפייה לקבל יחס של זר, או כל חשש מסוג זה.
ממש לא! אבל זו כבר הפעם השנייה ששמים לי דטרגנט לשטיפת כלים בקבב!
ועכשיו אני עם אורחים מחו"ל – מה יהיה אם מישהו מהם יקבל קלקול קיבה?
החלטתי שהפעם לא אעבור על זה בשתיקה. התכופפתי אל חברי הישראלי היושב לימיני ולחשתי לו: "אתה מרגיש? שמו לנו דטרגנט לשטיפת כלים בקבב!"
הוא הפסיק ללעוס והביט בי בעיניים עגולות וגדולות: "על מה אתה מדבר?"
"הקבב," אמרתי שוב. "אתה לא מרגיש? שמו לנו סבון לשטיפת כלים בתוך הקבב".
הוא הניח את המזלג מידיו. "על מה אתה מדבר?" שאל שוב. האחרים שמו לב שמשהו קורה בינינו ועצרו מאכילתם, מביטים בנו בסקרנות. החלטתי שכבר אין טעם לשמור על סודיות.
"שמו לנו סבון לשטיפת כלים בקבב", אמרתי בעברית, כשהאורחים ממתינים בסבלנות שמישהו יתרגם להם את השיחה. "הטעם של הסבון כלים הזה מאוד ברור בקבב," אמרתי שוב. "אני לא מבין איך אתם לא מרגישים אותו".
אני מניח שעברה כחצי דקה או דקה של דממה עד שהראשון מבין חבריי הישראלים קרע את הדממה בצחוק עז. הוא צחק וצחק עד שכמעט נשנק. כולנו הבטנו בו בפליאה, עד שהוא נרגע והצליח לומר: "זה לא סבון לשטיפת כלים, יא-חמאר, זה כוסברה. את הקבב מכינים עם כוסברה, יא-סתום. יש אנשים שרגישים לטעם שלה, שמעתי על זה. אתה כנראה אחד מהם. אבל זה לא סבון כלים, זה כוסברה".
וככה התוודעתי לקיומו של הצמח הזה.
ראש בראש עם צמח
האמת חייבת להיאמר – הייתי אמור לדעת את זה עוד קודם.
נזכרתי בעבר בטור שלי מעת לעת את זוגתי-לחיים-ארוכים, חניה, וגם ציינתי שהיא ילידת צ'ילה, שעלתה לארץ בשנות העשרה המאוחרות שלה, עם גרעין של השומר הצעיר. זהו גיל שבו הטעם כבר מעוצב, פחות או יותר, וכצ'יליאנית גזעית חניה אוהבת כוסברה.
מה זה אוהבת? – מתה עליה!
אבל איכשהו לא הזדמן לי להיתקל ראש בראש עם הצמח הזה עד התקריות במסעדה. כלומר – ידעתי שחניה מכינה רוטב צ'יליאני כלשהו שנועד לבשר הנצלה על המנגל, רוטב קרוי פֶּבְרֶה, המבוסס באורח מובהק על הצמח הרצחני הזה, אלא שכל מה שידעתי על הפברה הזה הוא שזה מריח לי מגעיל כבר מרחוק ולא התקרבתי אליו. לא היה לי מושג ממה הוא עשוי.
היום אני כבר יודע, ונזהר שלא להימצא במטבח אפילו בעת ההכנה שלו.
הצטרפתי לדף הפייסבוק "שונאי כוסברה באזור השרון" – שזה בערך כמו להשתייך כיום למפגינים נגד המהפכה המשטרית, בעיניי.
או במילים אחרות – להשתייך למגזר השפוי.
אבל אינני אומר מילה אם חניה מכינה לעצמה סלט ואני מריח כבר מרחוק ששפכה לתוכו דטרגנט לשטיפת כלים, או במילים של חניה: "סלט עם כוסברה". אני מאמין בדמוקרטיה, מצד אחד, ומצד שני – למדתי עם הזמן שהדחיה מכוסברה יש בה מרכיב גנטי, והגֵן הזה של הדחיה מכוסברה אפילו מזוהה ומובחן, ועל כן אני מסתגל למציאות הזו שאני חי עם מישהי שיש בה צד מסוים שצריך להשלים איתו.
שזה הרבה יותר ממה שחניה מוכנה להשלים.
כי אם קרה המקרה ונכנסתי בטעות הביתה עם שקית גויאבות טריות שקניתי בצד הדרך או בשוק, וכולי סחרחר מהריח הנפלא המסמל בעיניי את בוא הסתיו, את הילדות בצל הגויאבה שבחצר, את הנעורים עם הגויאבות שמוכר עם עגלה עבר ברחוב והציע בקול, ריח של זיכרונות שאין שני להם – חניה מיד קוראת לי: "עצור!!! תעצור עכשיו בדלת ואל תיכנס! מה זה הריח הנוראי הזה? יש לך גויאבות בשקית שביד שלך???!!!"
ואני יודע שהמשפט הבא יהיה: "או שאתה משאיר את הגויאבות בחוץ, או שאתה נשאר בחוץ יחד איתן!"
ואני מקבל את הדין בהכנעה.
כי למדתי לאחרונה מהממשלה שנחתה כאן על ראשה של המדינה שפעם חשבתי שהיא גם המדינה שלי ועכשיו הבנתי שכבר לא, שגם לדמוקרטיה יש גבול, ויש אנשים שעבורם הדמוקרטיה מריחה כמו שהגויאבות מריחות לחניה או כמו שהכוסברה מריחה באפי – סרחון שקשה לעמוד בפניו.
אז הגויאבות נשארות מחוץ לבית שלי.
ועוד מעט גם הדמוקרטיה.
