אורי צורף צולל בספרו "עלומים" לפרשה כואבת בתולדות התנועה הקיבוצית: פירוק הקיבוץ שהקימו אנשי קבוצת "אלומות" ופינוי כל חבריו מהמקום לאחר 32 שנה
התנועה הקיבוצית שנולדה מרעיון סוציאליסטי-ציוני, עברה משברים רבים על רקע אידאולוגי, כלכלי וחינוכי, שהיו השראה ליצירות רבות בספרות ובקולנוע, אבל נדמה שביוני 1968, התרחש אירוע חסר תקדים בתולדות התנועה, פצע מדמם שהשתיקו ולא חקרו. חברי קיבוץ בן 32 שנה, אנשי קבוצת "אלומות" כולם, מתינוקות ועד הורים זקנים, "גורשו" מאדמתם באחד המקומות היפים בארץ שמשקיף על הכנרת ועל עמק הירדן. הם התפזרו ברחבי הארץ כדי לבנות את חייהם מחדש. איחוד הקבוצות והקיבוצים נאלץ לפנות אל כל קיבוציו כדי לאסוף כסף למימון פיצויים לעוזבים.
אשליה עצמית
בספרו החדש "עלומים" (הוצאת אוריון) צולל אורי צורף לנבכי הפרשה ושורשיה. מי שיקרא את הספר ייחשף לסיפור הלא ייאמן של קבוצה שנקרעת בין מנהיגיה ונופלת לתוך אשליה עצמית, ייאוש, שחיתות ואובדן. חברי הקבוצה האמינו בלב שלם ברעיון הקיבוצי שכלל באותה תקופה עבודה משותפת, חדר אוכל משותף ובתי ילדים בלינה משותפת. "עלומים" הוא רומן היסטורי בעל עלילה בדיונית שמבוסס על האירועים שחקר אורי לאורך חמש שנים וחצי.
אורי צורף, אב לשלושה וסב לתשעה, מתגורר באלפי מנשה. הוא נולד ב-1945 בפורייה, שנה לפני שעברה הקבוצה לגבעת אלומות בה התבססה.
"זיכרונות הילדות שלי נעימים מאוד", הוא מספר. "רחצה בכנרת ובירדן, לימודים, עבודה, חיים בטבע וחברים, לא חשתי בחסרונם של ההורים. כל אחר צוהריים בילינו שעתיים-שלוש עם ההורים בחדר המשפחה או בדשא שלפניו".
הוא למד בבית הספר היסודי בית החינוך המשותף בדגניה א', על שפת הירדן, אליו התקבצו ילדי קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים מעמק הירדן. בתיכון למד ב"בית ירח" על שפת הכינרת, בית ספר ששם דגש על החקלאות אך לא על תעודת בגרות.
את השירות הצבאי עשה בגדוד 50 נח"ל מוצנח. לאחר סיום בית הספר לקצינים נשאר להדריך בבה"ד 1. במלחמת ששת הימים שירת תקופה קצרה ברצועת עזה. כשחזר לקיבוץ ניהל את הפלחה, היה חבר מזכירות וחבר ועדת חברים שעסקה בנושאים אישיים של החברים. באותה תקופה התוודע ליחסים החברתיים הקשים בקיבוץ. "חקרתי שנים אחורה בפרוטוקולים של אספות החברים, בעיקר מהתקופה שניסו להקים את הקיבוץ בפורייה. התמונה שהתגלתה לעיניי הייתה קשה ולא נעימה, בלשון המעטה. שש שנים של מריבות ושל יחסים מתוחים".
בעקבות מה שראה והבין, החליט לעזוב, זמן קצר לפני שהתפרקה הקבוצה. ב-1969 עלה על מוקש נעל ונפצע קשה בשירות מילואים ברמת הגולן. באותה שנה, כשהוא עדיין מאושפז בבית החולים רמב"ם, התחיל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. "שלושה סטודנטים בתורנות היו מביאים את חומר הלימוד לבית החולים, כדי שלא אחמיץ דבר", הוא נזכר. "כך, למרות שהייתי מאושפז תקופה של קרוב לשנה, לא הפסדתי שנת לימודים".
בתום לימודי התואר הראשון עבד כעוזר הוראה בחוג לסוציולוגיה. את תואר המאסטר עשה בסוציולוגיה תעשייתית. באותה תקופה החל לעבוד במכון ייעוץ גדול בתל אביב והתמחה בייעוץ לארגונים גדולים. בשנת 1975 הקימו יחידה של עשרה פסיכולוגים וסוציולוגים במסגרת קצין חינוך ראשי בצה"ל שעסקה בהכשרת סגלי פיקוד. "לאחר זמן מה גייסו אותי ומינו אותי לפקד על היחידה שחבריה היו אזרחים עובדי צה"ל. לאחר כארבע שנים יצאתי לשוק הייעוץ הארגוני באופן פרטי. עבדתי עם בנקים, עם תעשיות גדולות ועם כוחות הביטחון". נוסף לכך, ב-1996 החל ללמד באוניברסיטת חיפה בחוג לסוציולוגיה יישומית. במהלך השנים למד פילוסופיה ובודהיזם באוניברסיטאות תל אביב וירושלים.
הפירוק היה הכרחי
ב-2017 בתום עבודתו באוניברסיטה החל את המחקר על פירוק קבוצת "אלומות".
מדוע היה חשוב לך לחקור את הנושא?
"קשה היה לי לקבל את שהתרחש עם הפרוק כשאנשים בנו מיתוסים על חיי הקיבוץ וקונספירציות בניסיון להסביר מה קרה ל'אלומות' ומדוע זה קרה. ברור היה שהדברים אינם נהירים לחלוטין, לכן התחלתי לחקור. האמת היא שכבר ב-1970, כשלמדתי באוניברסיטת חיפה, עניין אותי הנושא ולקחתי קורס בשם 'סוציולוגיה של הקיבוץ' עם פרופ' אליעזר בן רפאל, סוציולוג מבריק בעל ידע רב ובעצמו קיבוצניק לשעבר. הוא תיאר את הכשלים שהיו בתנועה הקיבוצית ואני הרגשתי שהוא מדבר על הקיבוץ שלי. כבר אז, במסגרת לימודי הסוציולוגיה, הבנתי שיש תהליכים חברתיים שמאפיינים קיבוצים. חשבתי שבאחד הימים אחקור מה התרחש בקיבוץ שלי".
במפגש יוצא דופן שהתרחש בנובמבר 2017 בחוות טור סיני, התכנסו רבים מבני ובנות קיבוץ אלומות וכן חברי קיבוץ שחיו באלומות עד לימיו האחרונים. לקראת המפגש הכין אורי שאלון קצר בו ניסה להכיר את תפיסותיהם של האנשים – 49 שנה לאחר פירוק הקיבוץ. לאחר מכן החליט לחקור את הנושא ביסודיות.
"היה לי עניין להעמיד דברים על דיוקם. בניגוד לדעה הרווחת, אני חשבתי שהפירוק היה הכרחי".
מה גרם לך ללכת נגד הזרם ולחשוב שיש לפרק את הקיבוץ?
"אני הולך תמיד נגד הזרם. בעיניי הזרם הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר. בתחילת 1968 האנשים לא תפסו עדיין בתודעתם את האפשרות שהקיבוץ יסגור שעריו. באחת מאספות החברים הבעתי את דעתי באופן חד וברור לפיה יש להסכים לדרישת האיחוד ולפרק את הקיבוץ לטובת כל חבריו. כולם התנפלו עליי. במקרה הזה הכתובת הייתה על הקיר. המצטרפים לקיבוץ היו צעירים בני 20-19 כשהגרעין המייסד של הקיבוץ הלך והזדקן. הכוח המרכזי, בני ה-30, עזבו בהדרגה עם ילדיהם. בשנת הפירוק היו הוותיקים בני 50, הפער בינם לבין המצטרפים גדל ל-30 שנה. איזה יסוד משותף יש לאנשים בעלי פער גילים כזה? לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שזה לא יעבוד. בעיה נוספת הייתה שאם לא יפורק הקיבוץ באותה עת, כמה שנים לאחר מכן יותר לא יוכלו החברים למצוא פרנסה בחוץ.
"המגורשים מהקיבוץ המשיכו במסע רחמים עצמיים. הם שאלו 'למה עושים לנו את זה' וטענו שהאיחוד התנכל להם תמיד. המנטליות הזאת של מציאת אשמים חיצוניים בכל קשיי הקיום אפיינה את תפיסת העולם של החברים לאורך שנים והיא הכשילה את יכולתם להצליח".
איך המשפחה שלך הגיבה לפירוק הקיבוץ?
"הם לא הופתעו מהמהלך הזה, הם ביכו אותו. אבא שלי, שהיה האידיאולוג של הקיבוץ, היה באבל ועשה ככל יכולתו למנוע את התהליך. אימא שלי בירכה על הגאולה. סוף סוף יהיה לה בית ומשפחה רק שלה ללא תלות באחרים – היא פרחה. היו מי שהבינו מוקדם והיו אחרים שלקח להם יותר זמן להבין. בסופו של דבר גם ההורים שלי שעזבו בגיל 50 וכלל חברי הקיבוץ התרגלו לחיים החדשים, מהם כל כך פחדו, ופרחו".
רומן היסטורי ולא מחקר אקדמי
חמש שנים וחצי ערכו המחקר וכתיבת הספר. תהליך איסוף החומרים החל בארכיון הקיבוצים "יד טבנקין" באפעל. "מאותו רגע השתנו חיי. התחלתי לעיין במסמכים, קיבלתי קופסאות עם מכתבים אישיים מבניהם של חברי הקיבוץ, ראיינתי אנשים. הגעתי לארכיונים נוספים, לפרוטוקולים משנים רחוקות ומהר מאוד הבנתי שהנושא החברתי הוא הבסיס לכל מה שהתרחש בקיבוץ. באותו רגע החלטתי שהדרך הטובה ביותר להעביר את הממצאים לקהל תהיה באמצעות רומן היסטורי ולא מחקר אקדמי".
"ארבע תחנות עיקריות עברו חברי קבוצת 'אלומות', מראשיתה ב-1932. התחנה הראשונה הייתה הכפר בן שמן בו התחנכו מגיל 15. אחר כך הקימו פלוגת עבודה במושבה זיכרון יעקב בה עבדו ארבע שנים אצל האיכרים. מכאן עברה הקבוצה להר פורייה להקמת הקיבוץ בו חיו שש שנים. לבסוף עברו לגבעת אלומות, 'הגבעה', בה הקימו את קיבוצם, כשהם כבר בני 30 בעלי משפחות וילדים. בגבעה חיו 22 שנה עד לפרוק".
ידעת שיש לך כישרון כתיבה? כתבת בעבר?
"התחלתי לרקום רומן מהמידע שזרם אליי. הסופרת שגית אמת הייתה המדריכה שלי בחוג לכתיבה והיא עודדה אותי לכתוב. את העזרה הגדולה ביותר קיבלתי מאישה מופלאה וצנועה – העורכת הספרותית חנה עמית שליוותה את עבודתי בשנתיים האחרונות.
"בסופו של דבר, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. רציתי לגעת בנפשות עצמן, בחיים בעצם התרחשותם, דבר שהוא בלתי אפשרי בכתיבה עיונית. היה לי חשוב ליצור בכתיבה מרחק ביני ובין הסיפור. הייתי זקוק לחופש ספרותי כדי לשחזר את הדמויות ואת המציאות, לכן החלטתי להשתמש בשמות בדויים – גם של הגיבורים וגם של המקומות".
ומה אתה חושב שגרם לפירוק?
"בין היתר חטא היוהרה. הקבוצה שהקימה את הקיבוץ הייתה בטוחה שהיא איכותית מאוד ושאין עוד כמוה. הם הרגישו שהם היו בני האור ולעומתם האיכרים בזיכרון יעקב היו בני חושך קפיטליסטים, מנצלי ערבים ועבודה זולה. היהירות הזאת לא עזבה אותם עד הרגע האחרון".
תן לי דוגמה ליהירות.
"הם עלו לקרקע בהר פורייה בלי כלום – בלי מים זורמים, בלי מגורים, בלי חשמל, ללא קרקע חקלאית מספקת וללא מענקי התיישבות. הם מצאו שם אדמת טרשים, הר פראי סחוף רוחות וחסר תשתיות ולמרות זאת כתבו מכתב תודה לתנועה הקיבוצית שבחרה דווקא בהם לעלות להר! כלומר, אנחנו לא רק חוד החנית, אלא השפיץ של החנית החלוצית בארץ. זאת יוהרה שבלבלה את תפיסת המציאות שלהם וריסקה אותם".
מה החידוש בספר שלך?
"בספר אני סוקר תקופה של 36 שנה – 1968-1932 כשאני מנסה להבין את הדינמיקה האנושית שאפשרה לאירועים הדרמתיים שפוררו את המרקם החברתי להתרחש. הקבוצה התפתחה בשלבי צמיחה טבעיים שהתאפיינו בתכנים שונים: שלב העדה התאפיין בתום ובדבקות אידיאולוגית, שלב הקהילה הקטנה התאפיין בגישה אינסטרומנטלית כשהחשוב ביותר היה הכסף הקולקטיבי מעל הכול. בקהילה המורכבת החל השלב הקפיטליסטי של דאגה אישית, גניבות מהקולקטיב והתפרקות המכנה המשותף. לעיתים נדמה שהשאלה המעניינת היא לא מה הביא להתפרקות, אלא מה הביא לכך שההתפרקות לא אירעה שנים קודם לכן. כיצד עקשנותם ואמונתם של החברים הותירה בחיים את הקיבוץ".
הבעיה היא בתוכנו
מתוך הספר:1951. "לאה החליטה להסיר לגמרי את הכפפות. 'תבין, מאיר, אתה וההולכים אחריך אינכם קולטים שהבעיה היא בתוכנו, בהרכב האנושי של הקבוצה, בהיותנו בעלי משפחות, באדישות הכללית של האנשים ובחוסר העניין שלהם, מכל מיני סיבות, לתרום לקידום החברה שלנו ולשימור כל מה שקושר בינינו'. "אני פשוט איני מבין מה את אומרת. מה הברירה? לא להביא גרעיני צעירים שישלימו את הקבוצה? לא לקלוט אותם? הלוא זה פשוט לומר שאנחנו יכולים לסגור את העסק וכל אחד ילך לדרכו. זה מה שאת רוצה?". לאה הביטה בו וידעה שהיא חייבת לומר את הדברים, כואבים ככל שיהיו. "זה לא מה שאני רוצה, מאיר, אבל אני אומרת שזה בלתי נמנע אם אתה והחברים שלך תמשיכו באותה הדרך שלכם. אתה חושב שבזה שאתה רץ להציל את הקבוצה בכל פעם שהם צועקים געוואלד אתה עוזר להם? (…)".
עד כמה הספר שלך נאמן למציאות?
"מרבית העובדות בספר מבוססות על אירועים שהתרחשו. סביבן רקמתי סיפור ועלילה דמיונית".
למי מיועד הספר שלך?
"הספר מיועד לקורא שמתעניין בהיסטוריה של יישוב הארץ. התהליכים שבספר יכולים לעניין חוקרים בתחום הסוציולוגיה ובמידת מה גם פסיכולוגים וישנו כמובן החוג הפנימי של בעלי העניין, שהספר מדבר אליהם ישירות. במהלך כתיבתי עמדו לנגד עיניי בני הקיבוץ בו גדלתי וגם אנשים רבים שחיו באלומות לאורך השנים ונותרה בהם פינה חמה (או קרה) כלפי המקום".
מה היית רוצה שילמדו מהספר?
"שיבינו לעומק מדוע פורק הקיבוץ. הרעיון לכתיבת הספר בער בי שנים. מי שיקרא את הספר יבין לא רק מדוע הרעיון הקיבוצי הישן פשט את הרגל, אלא גם את הדינמיקה וההתפתחויות שהביאו לכך".
אם היית יכול לבחור, היית בוחר להיוולד בעיר ולא בקיבוץ?
"שאלה טובה שקצת קשה לי לענות עליה. הילדות שלי בקיבוץ הייתה טובה מאוד – היה חופש, היו משחקים, הייתה משפחה חמה. רק כשחזרתי מהצבא התחלתי להבין את המתרחש וזה מה שגרם לי לעזוב בסוף. הילדות בקיבוץ הייתה נפלאה, אבל אדם בוגר זקוק כנראה למרחב האישי שלו והקיבוץ של פעם לא אפשר זאת".
לסיום, יש עוד מקום לקיבוץ בימינו?
"הבן שלי גר בקיבוץ מופרט. זה המקום הכי טוב בעולם, יתרונות כמעט ללא חסרונות. איכות חיים טובה, חיי קהילה מפותחים, וחופש עיסוק ובילוי אישי. אין תלות הדדית, אבל יש סולידריות חברתית ואם נזקקים גם כספית – זה כנראה הפתרון הטוב ביותר שיש".
הספר "עלומים" זמין בחנויות הספרים המקוונות
תגובה אחת
איך רוכשים את הספר. אבי בן טל, חבר קיבוץ אלומות מ1970 עד1980