למה המיסים הראשונים בהיסטוריה היו בעצם "פרוטקשן", איך הם קשורים להפרטת הקיבוצים ולכך שהדי בן עמר לא רוצה חשבונית מבעלי מקצוע? טור סוציאל-דמוקרטי בעליל
כל חיי הבוגרים דגלתי בסוציאל-דמוקרטיה.
משמעותה של סוציאל-דמוקרטיה היא שילוב של רעיונות כלכליים-חברתיים שמצד אחד דואגים לחלש ולנזקק בחברה, ומצד שני מאפשרים למי שיכול להתפתח כלכלית ככל שירצה ויוכל. זהו המשטר הכלכלי-חברתי של מדינות כמו שוודיה, נורבגיה, דנמרק והולנד – מהמדינות הליברליות והמפותחות בעולם המערבי.
ג'ון לוק היה מראשוני הפילוסופים החברתיים שהציג את התנאים לקיומו של משטר כזה והטיף לו, כשטענתו היא שעל המדינה להביא כל אזרח שבה אל קו זינוק שווה, עם תנאים הוגנים לצאת לדרך, ועם חינוך ולימוד מתאימים.
הסוציאל-דמוקרטיה אינה מלאימה את אמצעי הייצור ואינה מביאה אותם לבעלות משותפת כמו שעושה הסוציאליזם המרקסיסטי, אלא משאירה אותם בבעלות פרטית, כמו הקפיטליזם.
זאת, למעט אמצעי ייצור מסוימים שהם מטבעם בבעלות הכלל, כמו גז טבעי מהאדמה או כמו משאבי ים המלח למשל, שבמדינות סוציאל-דמוקרטיות נשארים בבעלות הכלל והכנסותיהם מיועדות לטובת האזרחים כולם, ואילו במדינות קפיטליסטיות כמו ישראל וארצות הברית הם בבעלות פרטית והכנסותיהם הולכות לטובת הבעלים.
לחמוס ולשדוד
כדי לקיים מערכת סוציאלית הוגנת המאפשרת לכל אזרח את חמשת הממ"ים של ז'בוטינסקי, שאותם הזכרתי בטור שלי – מדור, מלבוש, מורה, מרפא ומזון – אמורה המדינה לגבות מיסים ההולכים ונעשים גבוהים ככל שהכנסתו של הפרט עולה, ולהשתמש במיסים אלו לטובת הכלל: דאגה לחמשת הממ"ים לכל אזרח, כמו גם להשקעות אזרחיות לטובת כולם – דרכים ותשתיות שונות, כמו מים וחשמל, ועד ביטחון אישי באמצעות מערכת משטרה ומשפט, בתי חולים ראויים ועוד.
הפרופ' לכלכלה עומר מואב מספר על תחילת דרכן של המדינות, משחר ההיסטוריה ועד ימינו, שייסודן התאפשר אחרי המהפכה החקלאית, כי גידול החיטה אפשר לחקלאי לאחסן את תוצרי עבודתו במחסנים, והאחסון הזה אפשר לשלטון לקחת ממנו מס, או במילים אחרות – לחמוס או לשדוד ממנו את תוצרי עבודתו, חלק מהחיטה שאסף.
למה "לחמוס או לשדוד"? משום שהמדינות הראשונות לא נתנו בתמורה למיסים הללו שום דבר למי שנאלץ לשלם אותם. הדבר היחיד שהשלטון יכול היה להציע לאזרח משלם המיסים היה ביטחון, כלומר – לשמור עליו.
וממי צריך היה לשמור עליו? בראש ובראשונה ממי שהכוח בידו, ממי שיש לו חיילים וצבא שבאמצעותם הוא יכול לפגוע באזרח שלא משלם מיסים, כלומר – מהשלטון עצמו.
וכך, המיסים הראשונים ששילמו בני האדם שהתגוררו במסגרת מדינית בימים קדומים היו למעשה מה שקרוי בימינו "פרוטקשן", בדיוק כמו שמשלמים חקלאים וקבלנים בגליל לקבוצות שונות של פשע מאורגן, וכמו שמשלמים בנגב לארגוני פשע של בדואים, וכמו שמשלמים עסקים בתל אביב ונתניה למשפחות פשע ששמן מוכר, ומכיוון שאני עדיין משתמש בברכיים שלי וזקוק להן, לא אזכיר אותן כאן.
אם כן, המיסים המוכרים לכולנו נולדו כשוד מאורגן, פרוטקשן, שביצעה המדינה, וכך היו עד אחרי המהפכה הצרפתית, כשבתי נבחרים התחזקו וייצוג השכבות החלשות בחברה גדל, ואט-אט חלחלה התפיסה שביטא ג'ון לוק, שעל המיסים לשמש לטובת הכלל ולא רק לטובת השלטון, לאפשר הזדמנות שווה לכלל האזרחים ולתת לכולם שרות ותשתיות ראויים.
כך היה גם במדינת ישראל, שהתנהלה כמדינה סוציאל-דמוקרטית עד שעלה הליכוד לשלטון ועד שלראשות הליכוד הגיע בנימין נתניהו, האיש שחלם להיות אזרח אמריקאי ואף שינה את שמו לבנג'מין ניתאי, ושהביא עימו את הקפיטליזם החזירי האמריקאי לכאן.
טובת השליט
ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו הסוציאליזם המרקסיסטי הצליח, אגב.
הרעיון עבד כאן, ובמקום אחד בלבד – הקיבוץ השיתופי.
בכל שאר העולם הניסיונות ליישם-כביכול את רעיונות מארקס ואנגלס נכשלו, מהסיבה הפשוטה והידועה לכולם – בני אדם במהותם הם חרא. וכך, בכל הגוש המזרחי קמו מנהיגים, החל מסטלין וכלה במאו-צה-טונג, שלקחו את רעיון הסוציאליזם והפכו אותו קרדום לחפור בו, אבל לא לחפור בו את טובת האזרח אלא את טובת השליט ואת שליטתו באומה. כך שלמעשה בשום מקום בעולם הסוציאליזם כרעיון כלכלי-חברתי לא עבד למעט מקום אחד כאמור – הקיבוץ הישראלי.
וזה עבד לתקופת מה, תקופה שהסוציולוג הגרמני מקס וובר קורא לה "התקופה הכריזמטית", כשרעיון מיושם והוא חדש ומלהיב ועובד טוב. ואז נכנסת תקופת השגרה, ומכיוון שכפי שציינתי למעלה אנשים במהותם הם חרא, אט-אט הם הורסים רעיון יפה ועושים גם אותו לחרא.
ואז הכול מתפרק, וקיבוץ אחרי קיבוץ הגיעו להפרטה.
הייתי מי שנבחר להוביל את מהלך ההפרטה בקיבוץ שלי, מבין הקיבוצים הראשונים שעשו זאת, כשהקיבוץ שלי קרס כלכלית וחברתית. מוניתי עם עוד שלושה אנשים כוועד ממונה מטעם רשם האגודות השיתופיות והובלנו מהלך של הפרטה בקיבוץ, ולאחר שסיימנו אותו, את ניסיוני בהפרטות העברתי הלאה, לקיבוצים אחרים שבהם שימשתי מנהל קהילה, ושם נתקלתי בתופעה הבאה:
השכבות החזקות בכל קיבוץ נאבקו נגד כל מס קהילה (או מס איזון) שהוצע בדיוני ההפרטה, בטענה של: "אנחנו כבר לא קיבוץ! שכל אחד ידאג לעצמו!" וכשהטענה הזו עלתה בדיונים כאלה, נהגתי תמיד לענות: "מקובל עליי, אבל אם אנחנו כבר לא קיבוץ, בואו נחזיר את השדות והמטעים והאדמות החקלאיות למדינה, ואיתם את המפעל וכל הנכסים השייכים במהותם לאגודה החקלאית שרשומה כקיבוץ, כי ליישוב קהילתי אין אמצעי ייצור משותפים".
ומיד השתנתה דעתם של המתנגדים למיסוי פנימי בקיבוץ ולעזרה ההדדית, מכיוון שתגידו על קפיטליסטים מה שתגידו – הם אוהבים, כמו כולם, שיהיו בבעלותם נכסים ואמצעי ייצור, אפילו אם הם עדיין משותפים, וגם את ההכנסות הנובעות מהם.
ומכיוון שאני סוציאל-דמוקרט בהשקפתי, בכל קיבוץ שבו הייתה לי השפעה בתפקידי כמנהל קהילה, דאגתי ליישם את הגישה הסוציאל-דמוקרטית והייתי תומך נלהב בגביית מיסים לטובת החלש ולצרכי הכלל.
אז איך זה קורה, תשאלו עכשיו, שכשקראתי בעיתון שהיקף העלמת המס בארץ מוערך ברשות המיסים בכ-30 מיליארד שקלים בשנה, שמחתי מאוד ואף בירכתי על כך?
קח את המע"מ לעצמך
כי מה שקרה ב-40 השנים שמאז עליית הליכוד לשלטון הוא שמדינת ישראל הפכה פחות ופחות סוציאל-דמוקרטית ויותר קפיטליסטית, במיוחד מאז שנתניהו מוביל אותה, והמיסים הולכים פחות ופחות לטובת כלל האזרחים ויותר לטובת מגזרים מקורבים, כמו חרדים ומתנחלים ומצביעי ימין.
ישראל נחשבת למדינה שבה ההשקעות האזרחיות – לטובת בריאות, חינוך, תחבורה ציבורית, משטרה ותשתיות – הן הנמוכות ביותר מבין מדינות ה-OECD ומשמעו: המיסים אינם חוזרים אלינו.
במילים אחרות – חזרנו שוב לימיו הראשונים של מוסד המדינה, שעליהם מדבר עומר מואב, ואנו שוב במצב שבו המדינה שודדת וחומסת את אזרחיה באמצעות מיסים לטובת המגזר השליט, גם אם הוא מתחלק לשלוש קבוצות.
וכשאתם קוראים על "קיצוץ רוחבי בתקציב", הכוונה היא שמעמיקים את השוד של הכסף שלכם לטובת הגנבים והשודדים.
ועל כן, מטבע הדברים, כשקראתי על 30 מיליארד השקלים שהועלמו מגובי המיסים של השלטון, בירכתי בלבבי על 30 המיליארד הללו שניצלו מידי הגנבים והגיעו למקום הנכון שלהם – לידי מי שעמל כדי לייצר אותם.
וכשאני נעזר בבעל מקצוע כלשהו כיום, או קונה מוצר, ורוצים להוציא לי חשבונית, אני תמיד אומר: "אני משלם במזומן, בלי חשבונית, ואני לא רוצה הנחה וקח את המע"מ לעצמך, רק תבטיח לי שאתה לא נותן לגנבים את הכסף שלי".
ואז, כשאני מקבל את ההבטחה הזו, אני הולך לדרכי רגוע.
