המושב שהוקם בשנת 1952 בשפלת יהודה פורק כעבור 10 שנים * בכרמון היה ניסיון להקים מושב שתושביו מבוגרים (בני 50 עד 70) ושעסקו בעבר בחקלאות, בגידול כרמים וייצור יין, אולם הניסיון נכשל
כרמון היה מושב עובדים, ששטחיו השתרעו מדרום מזרח לצומת "הודיה" ועד ל"גבעה 113", צפונית מערבית לקיבוץ נגבה ומזרחית למושב הודיה. בקצה גבול המערבי של המועצה האזורית "שפיר", באזור הכפר הערבי ג'וליס לשעבר, שתושביו ברחו במלחמת העצמאות בתש"ח. שמו המקורי היה "כפר הכורמים" ("כל מקום" הוצאת מטכ"ל, אכ"א, 1953) – מושב של תנועת המושבים. האוכלוסייה הייתה מורכבת מקבוצת עולים מבוגרים בני 50 עד 70, ברובם הגדול מרומניה. מושב כרמון החזיק מעמד כעשר שנים עד שהתפרק.
סיפור הקמת המושב החל ב-1950 במחנה העולים בפרדס חנה, בו התגוררה באותן שנים קבוצת עולים מבוגרים יוצאי רומניה בגיל 70-50 (שנחשבו אז קשישים). למדינה הצעירה לא היה במה להעסיק את העולים המבוגרים, שטענו כי עבדו ברומניה בכרמים ובתעשיית היין ובענפי חקלאות אחרים ואמרו כי אינם רוצים לחיות על חסדי מחנה העולים.
העולים פנו לתנועת המושבים ולסוכנות היהודית בבקשה שיאשרו להם הקמת ישוב חקלאי, מעין כפר כורמים שיעסוק בין השאר בגידול גפנים ובייצור ושיווק יין. השמועה על יסוד המושב פשטה במחנה העולים בפרדס חנה וכמה מיושבי המחנה אף ביקשו להצטרף לישוב שיוקם.
לפני שבעים שנה, למחרת יום הכיפורים, בתאריך: י"א בתשרי תשי"ג (30 בספטמבר 1952) הוקם כרמון, על ידי 50 משפחות של עולים מבוגרים מרומניה, שהיו ניצולי שואה. הישוב החדש נקרא תחילה: "כפר הכורמים". שטחו היה אלף דונם.
תחילה גרו באוהלים ואחר כך בצריפים קטנים. הצריפים היו קרובים לכביש הראשי (כביש קסטינה-אשקלון). עיתון "דבר" דיווח באותם ימים על טקס העלייה על הקרקע: "המתיישבים הגיעו למקום לפני שעות אחדות, זה אך הוקמו אוהלים ונעשו הסידורים הראשונים. הונח צינור המים הארעי. נמתחה גדר. בשעות אחר הצהריים התחילו נוהרים אל המקום אורחים לטקס העלייה. אותה שעה עמד על תילו הצריף היחיד במקום: הצרכנייה".
ההתחלה נראתה מבטיחה. בעיתונות נכתב: "הישגיהם אינם מועטים. אנשים אשר חשבו אותם לבלתי מסוגלים לעבוד, גילו יכולת בעבודה. הצליחו לעבד 800 דונם של כרמים נטושים, להכין משתלת גפנים למאות אלפי שתילים". ועוד ציטוט מעיתון נוסף: "הם הוכיחו כי אפילו בגיל לא כל כך צעיר, אפשר עדיין לפנות לעבודת האדמה". המתיישב המבוגר ביותר היה כבן שבעים והצעיר כבן חמישים. באמצע שנות החמישים התגוררו בכרמון 115 תושבים. מתוכם 12 ילדים.
החייל יצחק קלרספלד ז“ל, מילדי המושב, נפל במלחמת יום הכיפורים. תנצב"ה. אמן.
הישוב ידע גם רגעים של שמחה. בעיתונות נכתב: "כפר הכורמים המיוחד, זכה גם לשמחה משפחתית. כורם בן 63 הכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו." (מעריב 19/4/53). בין החברות בישוב הייתה אחותה של מלכה שרייבר: רחל. אשר הייתה נשואה לשרגא פוקס ז"ל.
לרב הישוב קראו: גרשון הולצר זצ"ל. היה גם בית כנסת ובארון הקודש היה שני ספרי תורה.
פירוק הישוב
"הבטיחו לנו שייבנו בתים, ישתלו כרמים, יטעו פרדסים. הבטיחו גם לולים ורפתות. לאן נצא? לאחר עשר שנים שעבדנו כאן, איבדנו את כוחותינו, הזדקנו, לאן נפנה?" (עיתון מעריב 26/6/61).
בחלוף השנים התברר שהכרמים שגדלו אינם מניבים מספיק יבול. המצב הכלכלי הדרדר ותושבים רבים הפכו למקרים סוציאליים. מושב כרמון נועד לשמש ניסיון ליישב על אדמה חקלאית קשישים שעסקו בחקלאות בארץ מוצאם. מלבד היותם קשישים ונעדרי יכולת לנהל משק חקלאי, התברר גם שחסר דור המשך צעיר.
בנימין מלמוד ממושב ניר בנים, מי שהיה מדריך חברתי-משקי במושב כרמון באותם ימים, סיפר לי שאנשי כרמון לא האמינו בעצמם: "הם עבדו בכרם ענבים שהיה עוד מתקופת הכפר ג'וליס. היו גם קצת ירקות. היו משפחות שהיה להם קצת תרנגולות בחצר הבתים."
מועצה אזורית "שפיר", בראשותו של חברנו מושקה מושקוביץ ז"ל, ניסתה להקל על מצבם הקשה של המתיישבים. לבסוף החליטה הסוכנות היהודית לפרק את הישוב. כל משפחה שעזבה את ביתה קיבלה מהסוכנות דמי פיצוי-פינוי בסך חמשת אלפים לירות ומחיקת חובות.
רחל כהן, ילידת מושב כרמון, סיפרה שסכום הכסף שנתקבל עם הפינוי, היה סביר והוא הספיק להוריה לרכוש דירה, ואף נישאר להם כסף. המתיישבים שפונו פוזרו ברחבי הארץ והיו אף שנקלטו בבתי אבות.
אך הייתה גם קבוצה שסירבה להתפנות, עקב חששם מעתידם הלא ברור. בעיתון מעריב מתאריך 26/7/61 נכתב: "עשרה זקנים נאחזים במושב כרמון בשארית כוחותיהם".
בסופו של דבר הושג הסכם עימם ואחרוני המתיישבים התפנו. המשפחה האחרונה שעזבה את הישוב הייתה משפחת בקלו, ההורים יחיאל ושרה בקלו עם ילדיהם משה ושושנה. בעיתונות נכתב: "אחרון המתיישבים מר בקלו הועבר מצריפו שנותר כשריד אחרון למושב שבו התגוררו 50 משפחות".
לאחר שהסוכנות סיימה את מלאכת פינוי המתיישבים. הישוב נהרס כליל. מלבד המקלט שנשאר כשריד אחרון.
בעיתון "מעריב" מתאריך 6/2/62 נכתב: "המחרשות עקרו הכל. המתיישבים פונו ופוזרו בכל הארץ. צריפיהם נהרסו ונמכרו כגרוטאות. דרכי הכפר נחרשו היטב והתלמים העמוקים והארוכים הותירו מאחוריהם שדה בור, ספוג גשמים". לאחר הפירוק באזור שהיה הישוב, נטע מדור ההדרים של הסוכנות פרדס. בשנת 1973 הוחלט להקים במקום אתר אשפה אזורי. האתר שימש את יישובי מועצות אזוריות: שפיר, יואב, לכיש באר טוביה, ושער הנגב, מחנות הצבא באזור וגם את הערים: קריית גת ושדרות. יישובי האזור: נגבה והודיה סבלו מאוד מן האתר – הגבעה "הריחנית" שהלכה וגבהה. עד שבשנת 1995 הוחלט לסוגרו ולשלוח את האשפה לאתר "דודאים" שליד באר שבע. מערבית לאתר האשפה לשעבר: יער כרמון של קק"ל.
אחרית דבר
בשטחי הישוב יש כיום מטע של אפרסקים, אשר שייך לחקלאי רני בר-נס ממושב ביצרון. סמוך למטע יש פרדס אשר שייך לקיבוצי פרוזדור ירושלים: צרעה, הראל ונחשון.
על הכביש הראשי מוצב שלט ובו כתוב: "פרדסי כרמון". ילדי כרמון לא שמרו על קשר ביניהם ולא נפגשו. הקמת ישוב המבוסס על קשישים הייתה שגויה. כאשר אני נוסע על הכביש הראשי ליד צומת הודיה, ואני מביט על האזור שהיה בעבר מושב כרמון, אני מנסה לדמיין איך היה נראה הישוב כיום, אילו היה עדיין קיים.
למרות הכל, משה בקלו, מילדי כרמון, מסכם:" כרמון בתקופתי היה גן עדן. אני יכול לומר שזאת הייתה התקופה היפה בחיי".
מושב כרמון – ישוב שהיה ואיננו.
– תודה למושקה מושקוביץ ומושו רום ז"ל ויבדל"א משה קבלו ורחל כהן.
מקורות: אתר ארכיון העיתונות.
