מה יכול הדי בן עמר ללמד את האגף למבצעים מיוחדים של המוסד ואיך זה קשור ל-24 חבילות של נייר זכוכית, המוכר במקומות מסוימים גם כנייר טואלט?
במרץ 2020, תחילת עידן הקורונה, נכנסתי לקינגסטור אל משהאדאווי בקלנסווה והסתבר לי שיש שם אחלה מבצע על נייר טואלט – קנה ארבע חבילות של 24 גלילי נייר טואלט כל אחת ושלם עבור שתי חבילות בלבד!
שאלתי אם אפשר לקנות שתי חבילות ולשלם על אחת, אבל הם נענעו בראשם בהבעה של רחמים ומזה הבנתי שלא.
אז קניתי ארבע חבילות.
ארבע חבילות של 24 גלילים, אם למדתי נכון במגמה הריאלית בתיכון בליך, משמעותן 96 גלילים, שזה אומר הרבה מאוד קילומטראז' בשירותים. אבל לא הייתי מודאג – אינני מכיר אדם שחדל אי פעם מיציאותיו, ולעומת אסירי מצפון בעלי אופי חזק ואישיות שהחליטו להפסיק לאכול וגם עמדו בכך, לא פגשתי עדיין ולו אסיר מצפון אחד שהודיע שהוא מפסיק בכוח את הפרשותיו, וגם הצליח לעמוד בכך.
כי אנשים יכולים לחיות ללא אוכל וללא מים, אבל לא יצא עדיין מרחם ילוד-אישה שהצליח לחדול מיציאותיו.
וחוץ מזה, חשבתי, אני לא לבד – הרי גם חניה אשתי פה איתי בעניין, מה שעושה אותנו לצוות של שניים שיתמודדו עם המשימה, וזה כבר הופך את המשימה לקלה יותר כשיש לפנינו רק 48 גלילים לאדם שזה, בתקופה תזונתית מוצלחת, יכול להסתכם בחודשיים אולי.
גג שלושה.
מבצע מוגבל
נכנסתי עם הכבודה החדשה אל הבית וחניה הביטה בי בפלצות.
"מה זה????" היא אמרה.
"היה אחלה מבצע", אמרתי לה, ויותר לא הייתי צריך להסביר, כי חניה מכירה את החולשה שלי למבצעים, בעיקר בקינגסטור, ובעיקר מאז שקניתי לעצמי שמונה בקבוקי תחליב רחצה במבצע שלא ייאמן, מבצע שלעומתו אפילו מבצע "מרבד הקסמים" שבו הועלו יהודי תימן לארץ מתגמד.
כי במבצע "בקבוק הקסמים" בקינגסטור שהזכרתי כאן, נמכרו בקבוקי תחליב רחצה, מה שנקרא פעם סבון נוזלי, בחצי ממחירם הרגיל! והיות שמדובר היה בהטבה מפליגה, הקפידו בקינגסטור לציין בשלטים גדולים, כהרגלם, שההטבה אינה ללא הגבלה. שהרי אילולא עשו כן, הייתי קונה לבד את כל מה שהיה על המדפים, כי לא איש כמוני יחמיץ מבצע טוב.
על כן הוכרז בשלטים שהמבצע מוגבל לארבעה בקבוקים ללקוח.
לא הייתי מימי איש המוסד, אציין כאן, אבל כשמדובר במבצעים אני יודע להיות לא פחות מתוחכם מהם, ועל כן התחכמתי כמו איש מבצעים ותיק באגף "קיסריה" שבשירות החשאי ומיד ניצלתי את העובדה שיש אצלי צילום תעודת הזהות של חניה אשתי והוצאתי לה כרטיס חבר מועדון. כך קניתי ארבעה בקבוקי תחליב רחצה על כרטיס חבר המועדון שלי וארבעה על כרטיס חברת המועדון של חניה.
מכאן תבינו שכשאמרתי "מבצע", חניה הבינה שאין מה להוסיף ושתקה, אבל העיניים שלה אמרו הכול.
שאלה כלכלית
יש סוגיות בחיי-אנוש שמתוך היותן כל כך שגרתיות ויומיומיות, אנו חדלים מלתת להם את תשומת הלב הראויה ומתייחסים אליהן כמובן מאליו, למרות שהן במהותן סוגיות משמעותיות שלא לומר אפילו הרות גורל או לפחות די קרוב לזה, כמו למשל השאלה: כמה ריבועים של נייר יש לחתוך ולקפל בעת הניגוב?
לכאורה עניין טריוויאלי וחסר משמעות, שרק מי שמצא עצמו ואצבעו תקועה בישבנו לאחר שנקרע הנייר שלא היה עבה דיו, מבין עד כמה השאלה הזו חשובה והרת גורל.
שהרי כמו כל דבר בחיים, גם לדילמה הזו יש צדדים לכאן ולכאן – שהרי לכאורה יאמר מי שאינו אוהב להתמודד עם שאלות קשות: נחתוך כמה שיותר דפים ונקפל אותם, ונלך על הצד הבטוח, כי למה צריך להסתבך?
אבל מצד שני, מגיע שלב שבו העניין נעשה בלתי אפשרי, שכן יש גבול כמה נייר מקופל ניתן לתחוב לחריץ קטן, ומצד שלישי עולה גם שאלה כלכלית לא פשוטה, שאומנם כל דף נייר כזה עלותו נמדדת באגורות בלבד, שהן מטבע חסר משמעות כיום, אבל אגורה לאגורה מצטברים לשקלים שיכולים להגיע ל-45 שקלים לחבילה של גלילים, וזהו כבר סכום נאה, לכל הדעות.
ומי רוצה לראות את כספו נשטף במורד האסלה?
כשהייתי מדריך טיולים לטורקיה בתחילת שנות ה-90, כמו שכבר סיפרתי פה, היה לי באחת הקבוצות נוסע מעדה כלשהי, שהנוסעים סיפרו לי עליו שהוא אינו נוהג להשתמש בנייר משום סוג שהוא, אלא שוטף באמצעות מים ומגע יד. ואכן לא פעם בשירותים שבדרכים ובתחנות הדלק בהן עצרנו, ראיתי ליד שירותי הכריעה העשויים חור ברצפה קנקן מתכת קטן מונח לצד החור, וכשסיפרו לי על הנוהג הזה של אותו נוסע, הבנתי את תפקידו של הקנקן הזה.
באחת השיחות עם הנוסע האמור, הוא הסביר לי עד כמה לא נכון השימוש בנייר שאנו עושים, ועד כמה יותר הגיינית השטיפה ביד, ולא ראיתי מקום לחלוק על דעתו – יחיה כל אחד עם מנהגיו.
רק כשהגענו לנתב"ג בנחיתתנו חזרה בארץ, ועת נפרדנו כולנו זה מזה לציון סיום הטיול המשותף, הוא הושיט לי יד לשלום ואני מודה כאן ומתוודה שנדרש ממני הרבה כוח רצון להושיט את ידי וללחוץ לו יד.
עד היום אני מקווה ואומר לעצמי שובו ושוב, שאת השטיפה הוא בטח עושה בידו השמאלית.
חמש שכבות טישו אוורירי
ואם נחזור אל ארבע חבילות הנייר שרכשתי במבצע – לקחתי שתי חבילות לחדר האמבטיה והשירותים של חניה ושתי חבילות לחדר השירותים והאמבטיה שלי. בנוסף להם, אגב, יש לנו עוד חדר שירותים הנוסף על השניים האלה, כי אנחנו אוהבים אגרוף-ביטחון למצבים קיצוניים, ואין יותר בטוח ממצב שבו גרים בבית שני אנשים שיש לרשותם שלושה חדרי שירותים.
הייתי באופוריה של כמה שעות מהמבצע המוצלח, כשחניה ירדה מחדר השירותים שלה, בידיה שתי החבילות ששמתי שם, אחת מהן פתוחה, ואמרה: "תמצא נגריה שמחפשת נייר זכוכית ותמכור לה את החבילות האלה. אלי לשירותים הנייר הזה לא נכנס!"
כי יש אנשים, מסתבר, שלא יסתפקו בפחות מנייר חמש שכבות טישו מלכותי אוורירי ביו-מולקולרי אווירודינמי חצי-גרעיני ומותאם אישית לישבנם.
וכך מצאתי את עצמי עם מגדל של ארבע חבילות גלילי נייר טואלט בחדר השירותים שלי.
התארגנתי ללמוד לחיות עם המגדל הזה.
ידעתי שיום אחד תגיע ההזדמנות ויסתבר שעשיתי עסקה טובה, ואכן – מסתבר שיום אחד בני אלדד וכלתי נתקעו עם מחסור קל במוצר החיוני הזה. קפצתי על המציאה ושלחתי להם עם חניה חבילה אחת של 24 גלילים והרגשתי כמו עמוד התווך של המשפחה – האיש שדואג שלכולם יהיה עם מה להתנגב.
נדרשו פחות מ-12 שעות עד שהחבילה חזרה אלי, והיא עומדת עם חברותיה במגדל הניירות אצלי בשירותים.
"אבא שלי הרי נגר", מיטל אמרה, "והייתי יכולה לתת לו את זה בתור נייר שיוף, אבל אני לא חושבת שהוא משתמש בנייר שיוף גס כל כך".
וכך מצאתי עצמי לתקופה ארוכה עם המוצר הזה שישב לי בחדר השירותים כשאני ערוך למלחמה גרעינית, ואין לי מושג מה הבעיה עם הנייר הזה, כי ביחס לדברים שעברתי בעבודה בשיפוצים הוא נראה לי מוצר ידידותי למשתמש וממש רך, קטיפתי כמעט.
ומכאן הגעתי למסקנה הבאה: שגידלתי משפחה של נסיכות-על-העדשה, עם ישבן מלכותי מעודן, ואלוהים יודע איזה סיפור הנס כריסטיאן אנדרסן היה יכול לעשות מזה אילו רק היה חי.
