מכל הגדוד נותרה רק מחלקה אחת 

גלעד צור, ממושב נחלה, לחם במלחמת יום הכיפורים וחווה אירועים קשים ביותר * בחווה הטיפולית בסתריה הוא השתתף בקבוצה של הלומי קרב ועתה הוא איש צוות בחווה * הוא מספר לעדינה בר-אל על מה שעבר בעת שירותו הצבאי ומתרעם על היחס שהוא מקבל מן הרשויות 

בניגוד לסערות שפקדו אותו בחייו, גלעד צור נולד במקום פסטורלי ושקט, שהיה אז מושבה קטנה צמודה לראשון לציון. "אני דור שלישי בנחלת יהודה. סבי וסבתי מצד אמי נחום ואידה גלזר היו בין המייסדים. אבי שמשון נולד בהונגריה. הוא היה ניצול שואה, שהגיע לאושוויץ בגיל 14 והיה שם עד סוף המלחמה, כשהוא בן 17. הוא שרד את הטירוף הזה, עלה ארצה ומיד התגייס ולחם במלחמת העצמאות. למרות שהיה בן למשפחה חרדית, אבי נשא לאישה את אמי החילונית." 

הוריו התגוררו בנחלת יהודה, שם בילה גלעד את ימי ילדותו. בשנת 1964 הם עברו לעיר החדשה כרמיאל והיו בין 100 המשפחות הראשונות במקום. גלעד היה אז בן עשר ואחיו בן שנה: "החוויה בעיירת הפיתוח היתה חוויה מאוד ייחודית, באווירה כפרית, עשירה מבחינה חברתית עם ילדים רבים," אומר גלעד. "אבי היה בהתחלה בצוות ההקמה, אחראי על מערכת המים. ובהמשך, בזכות היותו חובש בצבא, הוא לקח על עצמו להיות נהג האמבולנס היחידי בכל האזור, לא רק בכרמיאל. לפני שבנו את תחנת מגן דוד אדום בכרמיאל, שימש ביתנו כתחנה עבור הנזקקים לשירות רפואי. אבי, אשר יילד 350 ילדים באמבולנס שלו, זכה ברבות הימים לקבל את אות 'יקיר כרמיאל'."    

שושנה אימו של גלעד גם כן שרתה את הציבור. היא היתה במקצועה מורה למלאכה ומנהלת מועדון "ויצו" בכרמיאל. אימא שלי היתה אישה מאוד ייחודית, היא היתה מורה למלאכה, מנהלת מועדון "ויצו" בכרמיאל, שם העבירה קורסים לנשים. בנוסף לכך היא התנדבה להעביר חוגי תפירה ורקמה לחיילות, אשר שרתו בצה"ל בבסיסי הטילים בהר מירון. 

"במלחמת ששת הימים הייתי ילד בכרמיאל, ראינו את המיגים הסוריים חולפים בשמים, מילאנו בבית  הספר שקי חול ובנינו קירות מגן." 

מלחמת יום הכיפורים 

לאחר סיום ביה"ס התיכון, בנובמבר 1972 התגייס גלעד לצנחנים. כשנה אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. גלעד וחבריו היו בהכנה לקורס מ"כים, אבל הועברו דרומה להילחם על גדות התעלה.  

"הייתי בקרב על החווה הסינית," הוא מספר. "כידוע, המצרים העבירו כוחות מעבר לתעלה וכיתרו את כל המוצבים שלנו. הגדוד שלנו הובא לסיני בהליקופטרים, הורידו אותנו והיינו צריכים ללכת קילומטרים ברגל לעבר היעד. הלכנו לאור הירח כמו ברווזים במטווח.  

"כשהתקרבנו למתחם המצרי הסתבר שהם היו דיוויזיה, כוח גדול עשרות מונים מאיתנו. בתחילה ירו לעברנו מנשק קל. המ"פ ציווה להסתער, וכך עשו חבריי. אני קמתי כדי להסתער, ואז נוכחתי לדעת שהנשק שלי לא יורה. הרובה שלי היה מלא בחול. נפלתי על הפנים, כי ידעתי שאין לי מה להסתער בלי נשק שיכול לירות. וכל מי שרץ קדימה – כולם נהרגו!" ממשיך גלעד לספר בקול חנוק.  

"כל מי שהיה בקו הראשון, מפקדים וחיילים, 19 איש נהרגו מיד. ואז מתחילה תופת של ממש: יורים עלינו מכל הכיוונים, פגזים, טילים – ואלו שנותרו מהגדוד שלנו ממשיכים להילחם, בלי כל סיוע של חיל האוויר. להיפך, הרמתי את הראש וראיתי שפנטומים של צה"ל חוטפים טילים ונופלים. ראיתי אז דברים שלא האמנתי אף פעם שאראה, ולי יש בידיים נשק שלא יורה. נלחמנו למרות ששלחו אותנו להילחם עם רובים ממלחמת העולם השנייה," הוא מתרעם. "עם רובי FN חצי אוטומטיים, כאשר המצרים נלחמו עם קלצ'ניקובים.  …"   

באותו לילה נורא איבד גדוד הצנחנים של גלעד 59 לוחמים! לאחר יומיים הצליחו כוחות צה"ל לעבור את התעלה, והוכרזה הפסקת אש. "אבל המחיר היה עצום," מספר גלעד. לזכר הנופלים הוקמה אנדרטת גדוד 890 של הצנחנים. היא נמצאת ב"הר העגול" ליד מושב עמיקם. זהו אתר זיכרון עם מיצג המתאר את הקרב על החווה הסינית ואת שמות החללים.   

בקורס מ"כים  

"זו רק ההתחלה," מספר גלעד. "גם אחרי הפסקת האש היו לי חוויות לא קלות, בלשון המעטה. אחרי הקרב הקשה בחווה הסינית נשארנו רק מחלקה אחת מכל הפלוגה. לקחו אותנו לסיים קורס מ"כים במחנה יוסף בבקעה ליד שכם, הגיע אלינו מ"פ חדש וסיימנו את הקורס."  

לשאלה אם שוחחו אתם כדי לעבד את הטראומה שעברו, עונה גלעד: "עשו כמה שיחות, אבל, תראי, אי אפשר לדבר סמוך לאירוע, כי כדי לשרוד אירוע כזה, אתה חייב להדחיק את מה שעברת במידה כל כך עמוקה ולא פשוט לשחרר את זה מיד, במיוחד לצעיר בן 19 או 20, שאין לו עדיין ניסיון חיים. זה מאוד מורכב." 

לרוע מזלו עבר גלעד חוויה מאוד קשה גם בקורס מ"כים: "באחת השבתות נשארתי בבסיס עם כמה מחבריי, כדי ללוות כוח חלוץ שיצא לארגן את השטח לקראת שבוע אימונים. לפני היציאה לשטח היינו צריכים לעזור להעמיס את הקומנדקרים בתחמושת וציוד נדרש. כשהעמסנו את הקומנדקר שלי, התעקש המפקד שלנו שהוא יועמס עד הגג, מה שגרם לקומנדקר להיות עם הגלגלים הקדמיים באוויר. הנהג המילואימניק התריע ואמר למפקד שזה מסוכן, שהוא לא מוכן לנסוע כך. ואז שמעתי את המפקד עונה לו: 'אם אתה לא עולה לרכב ונוסע, אתה לא תשתחרר ביום ראשון מהמילואים'.  

"היינו מאומנים לציית לפקודות, וזה מה שעשינו," מוסיף גלעד. "עלינו לרכב והתחלנו לנסוע במורדות הרי שכם – ובמרחק של שלושה קילומטרים מהבסיס איבד הנהג את השליטה על הקומנדקר והקומנדקר התחיל להתגלגל אל תוך הוואדי. אני עפתי ממנו מיד בגלגול הראשון. התעוררתי אחרי זמן מה וראיתי את הקומנדקר הפוך. איך שהוא הצלחתי לזחול במעלה הוואדי אל הכביש ונפלתי על הכביש. למזלי יצא רכב מהבסיס לכיוון שלי, זיהו אותי והזמינו הליקופטר. הצליחו לחלץ גם את הנהג והעבירו את שנינו לתל-השומר. אני עברתי בדיקות ומסתבר שהיו לי רק חבלות. נשלחתי לבית הבראה בכרמל, הייתי בו שלושה שבועות וחזרתי לבסיס." 

"השבת השחורה" על החרמון 

 אבל בזה לא הסתיימו הטראומות שגלעד עבר. הוא נשלח לעבור קורס חבלה בבסיס של הנדסה קרבית. הגדוד שלו השתתף בפיצוץ כל הבונקרים שצה"ל השאיר בסיני לקראת הפינוי, ולאחר מכן הם נשלחו לעלות לרמת הגולן, כי היתה עדיין מלחמת התשה בגבול סוריה.  

"עלינו למקום שנקרא חָלֶג' במובלעת הסורית," מספר גלעד. "היינו שם חודש והסורים הפגיזו אותנו כל היום. בכל יום מישהו נפצע… אי אפשר בכלל לתאר את זה ולהבין את זה…"  

אבל הנורא מכל היה עוד לפניו. גלעד שובץ במחלקת החבלה של גדוד הצנחנים: "יום אחד קיבלנו פקודה לבצע פעילות מבצעית במעלה החרמון, לפני 'מוצב הפיתולים', על גדות ההר. לא ידענו בדיוק מה זה, אבל הגענו באוטובוס למפקדת הגדוד שהיתה אז במַסְעָדֶה בגולן, שממנה היו עולים לחרמון. 

"במפקדה הזו היינו צריכים לקבל ציוד מתאים לשהייה בקור העז של הר החרמון. שלושה ימים חיכינו והציוד לא הגיע. הסתבר שלצה"ל אין חרמוניות עבור מחלקת צנחנים שצריכה לעלות  לחרמון כדי להילחם בערבים בלילה. מטורף, מטורף," אומר גלעד בהתרגשות רבה. "זה היה מצבו של צבא מדינת ישראל… ".  

כעבור שלושה ימים, זה היה ביום שבת בו חל יום העצמאות. גלעד זוכר בדיוק את התאריך – 27 באפריל 1974. אז קיבלה המחלקה של דני, מהפלוגה המסייעת של גד’ 202, פקודה לעלות לחרמון ושם להתחלף בבגדים עם החבר'ה הצעירים על ההר, שהיו צריכים להשתחרר כבר לפני שלושה ימים. "ואנחנו פשוט עושים מה שאומרים לנו," מספר גלעד. "עלינו עם הזלדות אל ההר ופגשנו שם את החיילים המסכנים, ששהו באוהלי סיירים על צלע ההר, בשלג, בתנאים לא תנאים.  

"היה כל כך קר," ממשיך גלעד את סיפורו, "ואני הייתי ראשון שהחליף בגדים עם אחד הבחורים. לבשתי את החרמונית שלו, הלכתי הצידה ונשכבתי על הקיטבגים בייאוש נורא. הייתי כל כך מיואש מהצבא, מהחיים, מהמלחמות." 

"אני שוכב לי שם בצד עם עוד שני חבר'ה וכל השאר מחליפים בגדים, עומדים ומדברים. ואז והסורים מתחילים לטווח אותנו – והפגז הראשון נופל בדיוק באמצע הקבוצה. וכולנו עפים באוויר." קשה לו לחזור אל מה שראה גלעד ב"מעגל המוות", כפי שהוא קורא לו: "שמונה אנשים נהרגו במקום, וכל היתר פצועים קשה, חלקם בלי הכרה." 

הם היו שלושה שהחלו לטפל במי שהיה שם, גלעד ועוד שניים, אחד מהם חובש: "הסורים המשיכו להפגיז אותנו ללא הפסק," הוא מספר, "ואנחנו שלושתנו על ההר, בין סלעי בזלת, צריכים לנסות לזהות מי חי ומי מת, לטפל בפצועים ולהזעיק חילוץ. הזעקנו כוח חילוץ והגיעו כמה זלדות וטנק. שמנו את הפצועים על אלונקות, פינינו אותם לתוך הרכבים – והתחלנו לרדת במורד ההר לנקודת חילוץ. ירדנו כעשר דקות והגענו למקום נמוך יותר במורדות ההר. זה היה יום חורפי עם רוחות חזקות. היו שם זחל"מים מוכנים לצאת עם הפצועים.  

"לפתע שמעתי קול של הליקופטר. הגיע הליקופטר גדול, מוכן לנחיתה כחמישה עשר מטר מאיתנו. פתאום בא פתאום משב של רוח, מטיח את ההליקופטר אל תוך ההר, והוא פשוט התדרדר ועלה  באש על כל טייסיו ואנשי צוות החילוץ (6 חללים). המסוק התפוצץ לנו מול העיניים. 14 לוחמים נהרגו באותה שבת ביום העצמאות, שקראו לה 'השבת השחורה'." 

טרגדיה אישית 

"אחרי האירועים בחרמון," ממשיך גלעד לספר, "לא נשארה לנו יותר מחלקת חבלה. הייתי במצב לא טוב, שלחו אותי שוב לבית הבראה, הפעם ב'בית קיי' בנהריה. אחרי המלחמה הגיעו לשם הרבה טנקיסטים פצועי מלחמה. התמזל מזלי ואמי התבקשה להגיע לשם ולעזור בשיקום חיילים באמצעות ריפוי בעיסוק. היא הפכה להיות עובדת משרד הביטחון. הסיעו אותה יום יום מכרמיאל לנהריה וכך זכיתי במשך חודש לפגוש את אמי, שהייתי קשור אליה מאוד, יום יום. גם עבורה זו היתה חוויה טובה, אחרי המתח בו היתה שרויה בעת השירות הצבאי שלי."  

אחרי הנופש לא שובץ גלעד לתפקיד מבצעי, אלא לאחראי על רכבים אזרחיים: "באחת השבתות, כאשר הייתי בבית, נסעו הוריי לקרובי משפחה בקריות. עם שובם, היה זה לילה גשום, היתה להם תאונת דרכים בכביש עכו-צפת. אמי נהרגה במקום, אבי נפצע קשה. זו היתה מכה נוספת קשה מאוד מאוד עבורי."  

הלום קרב 

"הייתי הלום קרב כל השנים, אבל במשך 45 שנה לא גיליתי לאף אחד כלום. התביישתי לגלות את מה שעבר עלי ומה שהרגשתי. אבל לא יכולתי להמשיך לחיות כך," הוא מספר.  

לכן בגיל 25 עזב גלעד את הארץ ונסע לאמריקה: "פשוט לא יכולתי להיות פה בכל התקופה של ועדות החקירה וכל הדיונים על המלחמה. אני ידעתי איך שלחו אותנו כמו צאן לטבח. ראיתי במלחמה כל כך הרבה דברים שפשוט לא יכולתי להכיל. שש שנים הייתי בארצות הברית, כאילו הגעתי לחיים אחרים. נדמה כאילו מחקתי הכול, לא שאתה יכול באמת למחוק, אבל אתה תמיד יכול לנסות. הייתי לבד. הסתובבתי עם תרמיל."  

גלעד הצליח להסתדר בארה"ב, עבד וטייל שם. היו לו שם חברים ישראלים שעזרו זה לזה. ובכל זאת: "היתה לי איזו שריטה, פעלתי כל הזמן באקסטרים, הייתי חייב להיות על הקצה בכל מיני דברים, כנראה מתוך תחושה שאם נשארתי חי באירועים הנוראים הללו בצבא, שום דבר לא יכול עלי. הייתי נוסע מהר על אופנועים ומכוניות, קופץ בצניחות חופשיות, צולל צלילות עמוקות. עד שהגעתי לשלב בו התחילו לצוץ אצלי דברים, התחלתי להבין שאי אפשר להתעלם מן המצב הנפשי שלי, שיש לי בעיה שצריך למצוא לה פתרון. התחלתי גם להרגיש בודד יותר, כי בחיי ההוללות מגיעים למיצוי, הם בלי משמעות ותוכן, רק צורך לפרוק תסכולים. ואז הגעתי לשלב בו הרגשתי שאני יותר מדי לבד, שאני צריך לבנות משפחה." 

בארץ 

גלעד חזר ארצה, פגש את דינה והשניים נישאו בשנת 1988. הם התגוררו בעיר רחובות, בה הקים עסק של קייטרינג עם חבר. באותה תקופה נולד להם בנם הבכור רז ואחריו בתם שושי: "בשלב זה הייתי באופוריה. הייתי מאושר עם רעייתי וילדיי. אבל לאט לאט, אחרי שנכנסתי לשגרה, התחילו לצוץ אצלי סימנים של פוסט טראומה. לקח לי שנים להבין שזו פוסט טראומה כתוצאה ממה שחוויתי בצבא, ואחרי שהבנתי השתדלתי להסתיר את זה מאחרים. פשוט לא חונכתי לזה. אבי, ניצול אושוויץ, אף פעם לא דיבר על מה שהוא עבר. גם אשתי לא ידעה. היא ידעה רק שלחמנו ושאני הולך לאזכרות של חברים. גם אחרים לא שיתפתי בזוועות שהייתי עד להם."  

אבל ההדחקה לא עזרה לו. להיפך, הוא הגיע למצבים של איבוד שליטה וקושי לעבוד עם אחרים: "בגלל המצב שלי בחרתי לעבוד בעבודה בה אני רוב הזמן עובד לבד – והעבודה הזו היתה שיפוצים. למדתי לעשות את כל עבודות השיפוצים למיניהן."  

כאן הוסיף גלעד פרטים נוספים על שהותו בארצות הברית: "אחד השכנים שלי בדירה ששכרתי היה חייל מרינס לשעבר, שנלחם בווייטנאם. שוחחנו וגילינו שאנחנו באותו מצב. ואז הוא  סיפר לי על הקנאביס  הרפואי, שעוזר לו מאוד בלילות להתגבר על סיוטים קשים. ואז הכול התחיל להתחבר לי. התחלתי לעשן את הקנאביס וזה איפשר לי קודם כל להתחיל לישון שינה רצופה ובלי סיוטים. זה הרגיע אותי בצורה פנטסטית. זה אפשר לי להיות יצירתי ולנהל חיים די נורמליים.  

"אבל זו לא התרופה לבעיה," מסביר גלעד. "זה רק מקל עליך את הסימפטומים, אך הבעיה עדיין שם. בארצות הברית היה הקנאביס נפוץ, הוא לא היה יקר ולא היתה בעיה להשיג אותו. כאשר חזרתי ארצה המשכתי להשתמש בקנאביס, אבל היה קשה להשיג אותו וזה היה יקר. זה הכניס אותי ללחצים." 

הסכין השלישית בגב  

"לא ידעתי ולא  קיבלתי טיפולים פסיכולוגיים מטעם הצבא," הוא מספר, "עד שהגיע היום בו לא יכולתי יותר והייתי במצב מאוד קשה. פניתי ל'יחידה לתגובות קרב' בתל השומר. הגעתי לשם. דיברתי עם פסיכיאטר, שקבע לי תור לעוד חודש. פרוש הדבר בשבילי היה שאני לבד. מאוד נפגעתי. התייאשתי ולא חזרתי אליהם."  

אבל המצב שלו נעשה גרוע יותר ויותר וגלעד הגיע למשרד הביטחון, מילא טפסים והגיש תביעה לצורך הכרה כפוסט טראומטי כדי לקבל טיפול. שלחו לו זימון לפגישה עם פסיכיאטרית בתל-אביב: "נפגשתי עם בחורה צעירה במשרד בו היו עוד שולחנות ואנשים מדברים מסביב. התחלתי לספר לה את הסיפור הזה, שאני מספר לך, אבל היא כל הזמן קטעה אותי ושאלה אותי שוב ושוב על בני משפחתי והאם היה מישהו מהם עם בעיות נפשיות.".  

לאחר שבועיים קיבל גלעד מכתב תשובה ממשרד הביטחון, ובו היה כתוב שהם לא מוצאים שום קשר בין מצבי לבין מה שעברתי במלחמות: "באותיות של קידוש לבנה היה כתוב שם שהכול קשור לבעיות נפשיות שלי אשר המקור שלהן הוא באזרחות."  

גלעד נדהם ונפגע מאוד: "זו היתה הסכין השלישית שתקעו לי בגב," הוא אומר. "הראשונה היתה כאשר שלחו אותי להילחם בחווה הסינית עם נשק שלא יורה. השנייה היתה כששלחו אותנו לחרמון בלי ביגוד וציוד מתאים, חשופים לגמרי בטווח היריות של הסורים. ואני עם סכינים בגב מרגיש שבוגדים בי כל הזמן בכל דרך אפשרית. ואני ממשיך את החיים הקשים שלי, ואני כבר לא יכול יותר, עובר חוויות מאוד קשות."  

גלעד החליט לא לוותר ולהגיש ערעור. הוא פנה לעורך דין שדרש ממנו עשרת אלפים שקל מראש ובמזומן: "בסופו של דבר הסתבר שהעו"ד היה גרוע ביותר. הערעור הזה נמשך שמונה שנים! משרד הביטחון דרש עוד ועוד מסמכים, ועוה"ד משך את הזמן ועשה את כל הטעויות האפשריות.  

"לדוגמא: הוא התעצל ללכת לשמוע עדויות של חבריי שנפצעו גם הם בחרמון, החתים אותם על תצהירים שהוא עצמו כתב ופברק, וכך לא היתה התאמה בין התצהירים לעדויותיהם בפני השופט במשפט. "וכך אני, היחידי כמעט שהציל שם את כולם, הוצגתי כשקרן. בסופו של דבר התקבלה החלטה שאני אמנם פוסט טראומתי, אבל קבעו לי רק עשרה אחוזים. שוב הרגשתי שנזרקתי לרחוב, בלי עזרה  ובלי זכויות. ושוב אני עם סכין בגב."  

עברו עליו עוד כמה שנים של סבל וגלעד החליט שלא לוותר ולהגיש תביעה על החמרה במצבו. הפעם הוא הגיע לוועדה עם עורכת דין: "שילמתי לה שלושים אלף שקל, למרות שהיא לא עשתה דבר ורק אני דיברתי בפני הוועדה." הפעם הוחלט שהם מקבלים את חוות הדעת של הפסיכיאטר ואישרו לו ארבעים אחוזים: "אבל, היות שהיה כתוב אצלם שמחצית מהבעיות שלי הן מהאזרחות, קיבלתי רק עשרים אחוזים לצמיתות.  פירוש הדבר שאני מקבל אלף ומאה ₪ לחודש." 

גלעד עכשיו בן 65. הוא מאוד פגוע, אין לו אמון באף אחד: "אבל אני חייב שיורידו ממני את אות הקין הזה, שיש לי פוסט טראומה מהאזרחות ולא מהצבא. לכן אני עומד להגיש תביעה נוספת."  

בחווה של דני 

כבר שנה גלעד עובר טיפול אצל  פסיכולוגית שעוזרת לו מאוד. היא הפנתה אותו לחווה של דני. ועל הפגישה הראשונה ביניהם הוא מספר: "יצאתי מהשיחה איתה והרמתי לדני טלפון. הוא מיד הזמין אותי להגיע אליו לחווה. ישבתי אתו בחווה ליד השולחן וסיפרתי לו קצת עלי. דני פשוט קם, חיבק אותי בחום ואמר לי: 'קודם כל אתה מוזמן להיות חלק מהקבוצה שאנחנו מתחילים עכשיו. ודבר שני – החווה הזו היא הבית שלך מבחינתי. אתה יכול לבוא לפה מתי שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה. אני פה בשבילך'."  

מעניין לראות את הפעילות בחווה מנקודת המבט של גלעד, שכנראה משותפת לכל חבריו המטופלים שם: "התחלנו עם קבוצה שהלכה וגדלה לאט לאט ועברנו חוויה מדהימה. אנחנו עוברים כל מיני טיפולים עם מומחים בכל מיני שיטות, פסיכותרפיה ועוד. אבל בעיקר המטרה בקבוצה היא: להגיע למצב שכל החברים מקבלים את ההזדמנות לפרוק את כל מה שיש להם בפני כולם. וזה בנוסף לפעילויות המשותפות כמו בישול וארוחות. הכי חשוב, זוהי קבוצה של לוחמים שיושבת ביחד בפתיחות מקסימלית, עם אפס שיפוטיות, עם מאה אחוז הכלה, ופשוט קשובים אחד לשני, רגישים אחד לשני, וככל שהסיפורים הולכים ומתרבים, רמת הרגישות והאחווה עולה. נוצרים קשרים ממש משפחתיים. אנחנו אוהבים זה את זה." 

לכל קבוצה יש מסלול של שמונה חודשים: "בסוף המסלול שלנו היתה לנו חוויה מאוד מיוחדת: שישי-שבת במדבר, בבאר-מלכה." הקורס הסתיים אבל לא הקשר של גלעד לחווה והוא מספר: "דני הציע לי להישאר בחווה, לעבוד בה. הוא גילה את כל היכולות שלי, גם את מיומנויות התחזוקה שלי למיניהם וגם את יכולות התקשורת שלי עם פוסט טראומטיים ועם ילדים בעלי צרכים מיוחדים."  

גלעד עובד בחווה מיום ראשון עד חמישי, שש שעות בכל פעם ומשמש כמנטור בקבוצת הלומי הקרב וגם עובד עם ילדים שנמצאים על הרצף האוטיסטי: "בנוסף לסוסים יש לנו כל מיני חיות, מכרסמים וזוחלים. את כולם אנחנו מנגישים לילדים וזה עושה נפלאות. תענוג לראות את החיוכים שלהם ואת האושר שלהם, כשהם מתחברים לחיה, מלטפים אותה ומחזיקים אותה בלי פחד. מהרגע שנכנסים לחווה מקבלים אנרגיה של הכלה ונתינה. אנחנו מקום פתוח רוב הזמן. תמיד מתקבלים בחום."  

שירה מתוך כאב 

וכאן מגלה לנו גלעד פן חדש שלו: "אני נפתחתי  מאוד בקבוצה הזו, פשוט הצלחתי לשחרר את הכול. ואפילו התחלתי לכתוב שירים." הוא מפתיע. "המון שירים יצאו לי מתוך הנשמה. בתקופה של חודש וחצי כתבתי כארבעים שירים שפשוט בכל ערב קלחו לי מתוך הלב אל היד הכותבת. ואני עדיין כותב שירים. אני מפרסם אותם בין החבר'ה."  

גלעד עדיין לא הוציא את שיריו לאור, כיוון שהוא חי על קצבאות ואינו יכול להרשות זאת לעצמו מבחינה כלכלית. "אולי יום אחד אוציא ספר, אבל גם אם לא זה לא נורא," הוא אומר. "הכתיבה היא בשבילי תרפיה. קל לי להוציא את הכאב בצורה כזו שהיא מגיעה לאנשים ללב. " 

חזרה אל השלווה במושב 

גלעד נולד בנחלת יהודה ועכשיו הוא חי עם משפחתו במושב נחלה בדרום. "חזרתי אל הכפר, לשלווה, לשקט הזה שאני צריך כל כך," הוא אומר. בתחילת הריאיון שאלתי את גלעד אם הוא רוצה שנציין את שמו או להתראיין בעילום שם ועל כך הוא ענה: "אני הגעתי לשלב שאצלי הכול פתוח. הבושה הפכה אצלי לגאווה. אני גאה בכל מה שעשיתי. אני לא צריך להרגיש לא אשמה ולא בושה על כל מה שעברתי." בעוד כמה חודשים הוא יהיה סבא והוא מאוד שמח על כך. "ברור לי שזה רגע מכונן בחיים – לראות את הילדים שלך מביאים ילדים, לזכות לדור המשך."  

ובנימה אופטימית זו נסיים.