מה ההבדל בין אונייה המכילה 500 נוסעים לכזו המכילה 5000 ולמה תרנגולי ההודו הם החיה הכי מטומטמת בטבע?
מילדותי תהיתי איך נראה המדור השביעי בגיהינום.
בינינו הילדים שררה הבנה שאכן יש, כמו שמספרים המבוגרים, גן עדן, שבו מתוגמלים הצדיקים על מעשיהם, ועל כן אין ספק שמצד שני גם הגיהינום קיים. שכן חוץ מסבא שלי, שהיה אדם מאמין ודתי אדוק וכמה מחבריו, שהיו הדתיים היחידים בשכונה, איפה אמורים היו לשכן את נשמות כל השאר אחרי מותם?
למשל את נשמות ההורים שלי, שכל יום שישי השאירו אותי בערב אצל הסבים שלי, לקדש איתם על היין ולצפות בהדלקת הנרות, ואילו הם עצמם נסעו לפגוש את החבורה שלהם, כולם ילידי רומניה, ולשחק איתם רמי אבנים (הנשים) ופוקר (הגברים)? ולשתות אלכוהול מסוג צויקה-שזיפים רומני (הגברים), ושרי ברנדי (הנשים) – איפה ישכנו את נשמותיהם של כל אלו אחרי מותם אם הגיהינום לא קיים?!
אז ברור היה לנו שהוא ישנו.
וגם ידענו שהרשעים שמגיעים אליו יושבים בתוך קלחות של זפת רותחת ומתבשלים עד סוף כל הימים, מתייסרים על ההנאות שהתירו לעצמם ליהנות בחייהם, שכן למדנו כבר כולנו מהשכנה הפולניה שהחיים נועדו להיות סבל אחד גדול, ועל כן משתמע מכך שמי שנהנה בחייו ישלם על כך בעולם הבא.
מכיר אנשים שמאמינים בזה עד היום.
אבל בישול בקלחות זפת היה רק המדור הראשון בגיהינום! ומדובר היה בשבעה מדורים, שכל אחד מהם נורא מקודמו! עד שמגיעים למדור השביעי של הגיהינום, שאמור להיות נורא מכולם! נורא ואיום באורח שקשה לאדם מן השורה אפילו לדמיין אותו!
ומכיוון שאיש לא הטריח עצמו לספר לחבריי ולי איך המדור השביעי הזה של הגיהינום נראה, והשאירו לנו לדמיין אותו כיד הדמיון הטובה עלינו, לא תתפלאו אם אספר לכם כאן שכל חיי תהיתי ביני לבין עצמי, איך נראה המדור השביעי של הגיהינום – ולא מצאתי לכך תשובה.
עד החודש שעבר.
ובחודש שעבר קרה המקרה, והבנתי איך המדור השביעי של הגיהינום נראה!
זה היה כשהפעלתי את הסמארטפון ונכנסתי לאתר של חדשות ושל פרפראות הקשורות בהן, ושם ראיתי את הידיעה הבאה: "במספנות 'רויאל קריביאן אינטרנשיונל' בפינלנד מסיימים בימים אלו לבנות את אוניית הקרוזים הגדולה בעולם, שתושק להפלגה בים בתחילת 2024. האונייה תכיל 5,500 נוסעים ו-2,300 אנשי צוות, 20 סיפונים, אינספור מסעדות, אולמות בידור, קזינו, אולמי הופעות, ברכות שחייה ואינספור פעילויות והפעלות שונות לנוסעים".
ואז הבנתי איך נראה המדור השביעי של הגיהינום.
אין לאן לברוח
ב-1969, בגיל 15, הפלגתי לראשונה בחיי עם הורי לחו"ל.
טיסות נוסעים מסחריות היו אז עניין נדיר ורק אנשים עשירים מאוד, כמו אח של אבא שלי ואשתו, יכלו להרשות זאת לעצמם. פעם בשנה, בקיץ, הם היו טסים לאירופה לחופשה, והורי ואני נהגנו לעבור להתגורר בדירתם שבכיכר מלכי ישראל, היום כיכר רבין, בדיוק מול בניין העיריה, ולהשגיח על הדירה ועל שני ילדיהם.
נהגנו ללוות את הדודים שלי לקראת הטיסה אל שדה התעופה לוד, שעדיין לא נקרא נתב"ג. עמדנו על המרפסת הפתוחה, מאה מטר מהמטוס, צופים בדודים שלי הולכים על המשטח הסלול אל המטוס, ועולים אליו במדרגות. מכבש המדרגות הם נפנפו אלינו בידם לפני שנכנסו אל בטן המטוס, ואנחנו נפנפנו חזרה. אם היינו קוראים זה לזה בקול, יכולנו לשמוע אחד את השני.
המטוסים היו תחילה מסוג "קונסטליישן", בעלי ארבעה מנועי בוכנה ומדחפים, אחר-כך מסוג "בריטניה" בעלי מדחף-סילון, ובהמשך נכנסו מטוסי הבואינג 707, והטיסות לחו"ל עברו לעידן הסילון.
אבל בשנות ה-60 אנשים כמו הוריי וכמוני עדיין נסעו לחו"ל באונייה.
האונייה בה הפלגנו נקראה "בילו". צים החלה בשנות ה-60 לפתח קווי תיירות ימיים של אוניות נוסעים, וביניהן היו אז גם "תיאודור הרצל", "דן", "נילי", "מולדת", והחדישה והיוקרתית ביניהן הייתה האונייה "שלום".
אוניית נוסעים אופיינית כזו הכילה כ-550 נוסעים, היה בה סיפון לכמה חדרי יוקרה עליונים, עם חלונות גדולים הצופים לים, וירידה במדרגות הובילה לתאים קטנים וצפופים שבהם שוכנו מרבית הנוסעים.
הכול על האונייה "בילו" היה קטן וצנוע. באונייה עצמה עת הפלגנו בה היו לא יותר ממאתיים נוסעים, למרות שיכלה להכיל עד 550, כאמור. נהגתי להסתובב על הסיפון ולהישען על המעקה ולהביט אל המים והגלים, ולא פעם מצאתי עצמי כך לבד, בלי אנשים אחרים סביבי. חלק מהם התקבצו סביב הבריכה, שנראתה כמו אמבטיה גדולה, ואחרים ישבו באולמות וקראו ספר או עיתון, מעבירים את הזמן עד שתגיע האונייה ליעד והם ירדו ממנה וילכו לדרכם.
ועכשיו מספרים לי על אונייה המכילה 5500 נוסעים ו-2300 אנשי צוות, שמשמעותו – להיות סגור בלב ים בכלי צף עם עוד 7800 אנשים, ומסביב הכול מים וים.
ואין לאן לברוח!
ואני מתחיל להבין איך המדור השביעי של הגיהינום נראה.
תרנגולות לשימוש אישי
עד תחילת שנות האלפיים התפרנס קיבוץ יד חנה בו הייתי חבר, בעיקר מגידול הודים לרבייה. מבנים ענקיים הכילו אלפי תרנגולות הודו בצפיפות איומה. במרכז המבנה היו שתי שורות ארוכות של כלובי הטלה, ותפקידן של התרנגולות היה להיכנס לתאים הללו, להטיל ביצה ולצאת מהתא. את הביצים גלגל מסוע אל נקודת איסוף בקצה שורת הכלובים.
ההבדל בין האונייה "בילו" בה הפלגתי עם הוריי לבין אוניית ה"רויאל קאריביאן אינטרנשיונל" דומה בעיניי להבדל בין מושבניק שמגדל בחצר מספר תרנגולות לשימוש אישי לבין לולי ההטלה המתועשים של תרנגולות ההודו של יד חנה.
כל תפקידו של הלול הענק הקרוי "אוניית קרוזים" הוא להביא את התרנגולות האנושיות להטיל במקום ביצים שקלים, או דולרים, או יורו.
וכמו בלולי ההטלה של תרנגולי ההודו של יד חנה, גם כאן הם נאספים בצפיפות רבה אל הכלוב, שאין לאן לברוח ממנו, כי במקום גדר ומחיצה הוא מוקף ים.
וכמו תרנגולות ההודו של יד חנה, כך גם הנוסעים בקרוז מתפעמים מהעובדה שיש לרשותם מזון בשפע, שתיה ככל שירצו – והמון תרנגולות הודו אחרות סביבם.
אז הם מטילים ביצה.
היש הוכחה טובה מזו שהחיים הם תענוג?
החיות הכי מטומטמות בטבע
"הגיהינום הוא הזולת".
זוהי הציטטה המפורסמת ביותר של ז'אן פול סארטר, פילוסוף ומחזאי. הוא כתב את המחזה "בדלתיים סגורות", בו שלוש דמויות סגורות בחדר ללא חלונות. לכל אחת מהדמויות מערכת ערכים ואמונות שונה מהאחרים. עם הזמן הם מבינים שהחדר הוא מדור בגיהינום, והם ממתינים למישהו שיבוא לענות אותם, מה שלא קורה. ואז הם מבינים שהעינוי הוא הם עצמם, נוכחותם יחד באותו חדר.
מצד שני, לא צריך ללכת רחוק עד "בדלתיים סגורות" של סארטר – אני סגור באותה מדינה עם תומכי רפורמה, שחושבים שמגילת העצמאות היא מסמך חפוז שחיברו 37 אנשים ללא סמכות, ושדברים שאלוהים שאינו קיים ושאמר לכאורה לפני 4000 שנה – אותו אלוהים שאת קיומו המציאו – הם-הם הדברים האמיתיים והתקפים.
שלא ארגיש שסגרו אותי בגיהינום עם אנשים שהם עונש עבורי?
באחת התורנויות אמר לי הלולן של יד חנה: "תרנגולי הודו הם החיות הכי מטומטמות בטבע – הם פותחים את הפה בגשם ומסתכלים למעלה, גשם נכנס לפה שלהם והם טובעים".
מצד שני, אני מכיר בעל חיים שמשלם כסף שיסגרו אותו בלב ים עם עוד 7800 בעלי חיים כמוהו – ואין לאן לברוח.
לך תבין.
