החופשה מסתיימת. הילדים חוזרים למסגרות שלהם, החיילים חוזרים לבסיסים שלהם, החקלאיות והחקלאים מסיימים את כל מה שצריך לסיים לפני בוא הגשמים. השתילים שמחים בעציצים החדשים שלהם, המים זורמים בטפטפות, אני מסתכלת סביבי ותוהה מה תביא לנו השנה החדשה
שעות הבוקר החם של סוף הקיץ. אנחנו עובדים בחממה. מעבירים שתילים מעציצים קטנים לעציצים גדולים יותר ומסדרים בשורות. כל עציץ מקבל טפטפת אישית. בכל עציץ גרגרי דשן כתומים. על הרצפה התחוחה, פיזרנו גרגרים כתומים אחרים שמכילים חומרים מעכבי נביטה. אנחנו כל הזמן צריכים לשים לב שאנחנו לא מתבלבלים בין השניים. בלבול שכזה פירושו שההתפתחות של השתיל הקטן בעציץ תתעכב – ושעל הקרקע יגדלו לנו מיני עשבים שאינם רצויים בחממה.
האצבעות והציפורניים של כולנו מלאים בשחור של המצע ובאוויר ניחוחות של גדילה ירוקה (ריח שאי אפשר להסביר או לתאר במילים. האויר פשוט מלא בריחות ירוקים). אנחנו כולנו ביחד. ארבע תריסרי זוגות ידיים של אבות, אימהות, ילדים וגם נכדים, מנצלים את החופשה החקלאית שקיבלנו כולנו מכל המסגרות השונות, כי לקדם את המשק ולתת עוד ידיים עובדות, לא רק בחממה, אלא בכלל ענפי הגידול החקלאיים – לשתול, לעדור, לחרוש, לזרוע, לעשב ולעזור בפרנסת המשפחה שעוד חיה במושב.
"למה את נראית כזאתי בת 12?" אפרים הצעיר צועק לעברי. אפרים הצעיר מכונה "הצעיר" כי יש לנו במושב גם את אפרים הזקן וזו הדרך היחידה להבדיל ביניהם, למרות שאפרים הצעיר כבר בן 60. שניהם חובשים את אותו כובע טמבל בכל שעות היממה ושניהם רחבים, יותר מאשר גבוהים.
הוא צועק לי מהצד השני של הקיר החצי שקוף של החממה. כל הראשים של כל בני המשפחה שלי מתרוממים. אבא מסתכל עלי במבט מגחך. אמא מתעלמת מכולם וחוזרת לעבודה. יוני, אחי הקטן, שהוא כבר לא כל כך קטן, מסתכל על אפרים במבט המום ולא מבין את הבדיחה. אפרים מכיר אותי מגיל אפס. היום אני בת 35 והוא עדיין חושב שאני ילדה קטנה. ילדיי, שפחות מכירים את אפרים הצעיר, מבולבלים ולא כל כך יודעים איך להתנהג – לחזור ולהעביר עציצים משולחן העבודה לשורות בחממה, כמו שסבתא אמרה או להפנות את כל תשומת הלב לאירוע החדש והמסעיר?
"נו מה אתה רוצה שאני אעשה עם פיסת המידע הזאת?" אני צועקת לו בחזרה. "אני לובשת מכנסיים קצרים, חולצה מנדפת ונעלי עבודה. זו התלבושת הכי נוחה שיש. וכל מי שאומר לך אחרת, לא עבד בתלבושת הזאת יום אחד בחממות של אבא שלי." אני מנסה לנפנף אותו בתנועת יד, אבל ממבט אחד מבינה שהוא נהנה מזה, בדיוק כמוני. והוא גם יודע, שאני יודעת, שהוא פשוט לא מסוגל לעמוד בצד ולא לנצל הזדמנות לבדיחה טובה.
"אל תעשי כלום," אני רואה אותו מושך בכתפיו גם מהמרחק הזה, "את נראית כמו אחת התאומות שלי," אפרים ממשיך לצעוק.
"זה אולי נכון," אני צועקת לו בחזרה, "אבל אתה לא יכול להיות אבא שלי. אין לך מספיק שיער." אבי מרים את ראשו משולחן העבודה בפנים סמוקות ועיניים פעורות. חצי חיוך מציץ בין השפם והזקן הארוכים ביותר שאתם יכולים לדמיין. אלו סימני ההיכר של אבי והוא גאה בהם מאוד. זאת למרות, שפדחתו, כמו פדחתו של אפרים, נוצצת ללא שערה אחת. לצערם הידוע של השניים.
"איך זה יכול להיות, גברתי הצעירה?" אפרים ממשיך לצעוק. אני מתקרבת לקיר, ידיי מלאות עציצים ואני מניחה אותם על הקרקע לפני שאני עונה לו: "אני בת 35. הגברות הקטנות שלך, בנות 12. אני גידלתי אותן. אני הייתי בייביסיטר של כל הילדים שלך לאורך השנים שבהם הם היו צריכים אחת כזו. אז במקום לבזבז אוויר על צעקות, תשמור אותו ותנצל את הכוח לעזור לנו ולא לצעוק עלינו."
"יש לי מספיק אוויר לעשות את שניהם. נכון, יוסק'ה?" הוא מגחך לאבא שלי, שמבין את הבדיחה. בדיחות האיכרים הישנות האלה לא מאבדות את ההומור שלהם, גם אם סיפרו אותן 50 פעם בשנה, "וגם כשייגמר לי האוויר, את עדיין תראי אותו הדבר."
"מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה? זה גנים ופעילות פיזית קשה. אני לא יושבת על כיסא כל היום, מסתכלת טלוויזיה או עובדת מול המחשב."
"לכולם יכולים להיות גנים כמו שלך, אבל הם עדיין לא נראים כמו ילדים בני 12". הוא לא מרפה. על פניו חיוך ליצני. והאמת שהוא צודק אבל זה לא לעניין.
"אולי הם היו צריכים יותר שעות בייביסיטר, ואז הם היו נראים ככה," הוא מרעים בקולו לגבי המתרחק.
אני צריכה ללכת לקחת עוד עציצים ולהמשיך בעבודה שלשמה אני לובשת את מה שאני לובשת. "את זוכרת שגרנו דלת מול דלת אפילו לא היית צריכה שאחד מאיתנו ילווה אותך הביתה?" אני מסובבת את ראשי, מנופפת את ידיי אליו ושוב וחוזרת לתור העציצים שהמשפחה שלי השאירה לי כדי שאסדר בשורות. אני מסתובבת חזרה לאפרים והוא רואה על הפרצוף שלי שאני אכן זוכרת. יורם, בנו הבכור, היה התינוק היחידי בחיי שמעולם לא ראיתי. הוא ישן בחדר שלו, אני קראתי בסלון שלהם והוא מעולם לא הוציא הגה – אז לא היתה לי מעולם סיבה לגשת אליו ולבדוק אותו.
אפרים פונה בשלווה לעיסוקיו. גם למשפחה שלו יש אדמות לעבד ופרנסה להרוויח. אני חוזרת למשפחה שלי בחיוך ומנסה להסביר לילדיי מה היה פה עכשיו, ולמה ניסו לעקוץ את התלבושת של אמא שלהם ואיך לא הצליחו. "אפרים פשוט מדבר ומדבר," אני מסבירה.
אנחנו עובדים עד שכול הכוכבים כבר בוהקים בשמי הערב.
החופשה מסתיימת. הילדים חוזרים למסגרות שלהם, החיילים חוזרים לבסיסים שלהם, החקלאיות והחקלאים מסיימים את כל מה שצריך לסיים לפני בוא הגשמים. השתילים שמחים בעציצים החדשים שלהם, המים זורמים בטפטפות, אני מסתכלת סביבי ותוהה מה תביא לנו השנה החדשה.
* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור דמיוני לחלוטין