המאייר שלנו, ארנון אבני מנירים, על שעות התופת בממ"ד, על החילוץ למועדון והפינוי וגם מחשבות על העתיד – מי שזקוק לשחרור הם החטופים והשבויים, לא השדים שמשתוללים בנשמה
אצלנו זה התחיל טוב. חג ה-76 לנירים: מתנפחים, דוכני אוכל והרבה אורחים. גם הבת שלי ושני נכדים באו. אני לא ממש יודע מה היה בחג כי ישבתי עם לוח ודפים וציירתי במשך שלוש שעות בעיקר ילדים שבאו בזה אחר זה. את האחרונים נאלצתי לדחות כי התחילו לפרק את התאורה – באמת היה כיף. בלילה הלכתי לישון בממ"ד. ויתרתי לנכד על מקומי במיטה עם איריס אשתי. בשש וחצי ניפתחו שערי הגיהנום ועוטף עזה, ברצף בלתי פוסק של "צבע אדום" וקולות נפץ של טילי כיפת ברזל ואולי גם נפילות קרובות.
גיבורי העל לא באו
מהר מאוד כבר היינו סגורים כולנו בממ"ד ועסוקים בתרגום האותות והרעשים לשפה שמוכרת יותר לילדים מהמסכים וגיבורי העל – שהפעם לא באו.
בטלויזיה שמחוץ לממ"ד ראיתי מה קורה בדרום, בעוטף ובאשכול. ברשת "מקומי" של הקהילה ובקבוצה של צח"י (צוות חירום יישובי), שבה אני חבר פסיבי שלפעמים קצת מפריע (רק אם יש לי עצות חכמות במיוחד) נאלצתי להבין שזה מה שקורה גם אצלנו. ארגנתי בזריזות את הסלון. הפעם שמחתי שאין לנו דלת אחורית. נעלתי את הדלת ואספתי ספות וכורסאות שכולן סגרו על הדלת מבפנים.
שבוע לפני זה ביקר אצלי בסטודיו אריה גניסלב, חבר הקיבוץ שהוא אחרון החברים שלנו שלחם על "דנגור" ב-48. עיצבתי והפקתי עבורו חוברות שאותן הוא לוקח בשנים האחרונות למפגשי "מור"ק", מורשת קרב, ובהם הוא מספר לחיילים על הקרב ההוא. לרוב השיחות איתו חוזרות לאותו הקרב שבו, לדבריו "הם היו יורים את הפגזים בשלשות וראינו אותם במעופם. תמיד זה ניראה כאילו זה יורד עליך אבל בי זה לא פגע". אם זה מתמשך השיחה עוברת למה שהיה קודם, שנים של הסתתרות במחבואים כנער באירופה מפני רודפיו. לא יכולתי שלא לחשוב על עצמנו למרות שעולם שלם מפריד בין מצבנו ברגעים האלה למצבו, כאשר במשך כשבע שעות ישבנו נצורים עם הילדים בממ"דים מחכים לכוח החילוץ. זו הרגשה קשה של השפלה וחוסר אונים.
הפעם אנחנו בני מזל
אחר הצהריים הגיע "חיל הפרשים", פלוגת "אגוז". הם פעלו באופן מאוד מסודר וביחד עם הרבש"ץ וכיתת הכוננות הדפו את התוקפים. שנה קודם הודעתי לרבש"ץ ש"זהו. עוד מעט יום הולדת 70, וזה הרגע שצריך לשחרר אותי". עכשיו לא הצלחתי להחליט אם אני מרוצה או מתוסכל על שנשארתי בצד. אני חושב שמוטב כך, עם כל הכבוד… בחוץ הסתובבו חברים, חלקם חדשים, שעשו את העבודה יותר טוב ממני.
התוצאות היו מזעזעות. שלושה הרוגים וארבעה חטופים. גם הנזקים די גדולים יחסית לסבבים קודמים אבל הם נראים זניחים לגמרי, משהו שניתן לפתור בכסף וסבלנות. לעומת זאת ככל שעבר הזמן הבנו שבין חברינו ל"צמודי הגדר" בעוטף אנחנו הפעם "בני מזל". אומנם מזל רע – אבל אצלם יותר, הרבה יותר רע.
"נקי מטוהר"
משם אספו אותנו למועדון להמשך שמירה בלילה למקרה שמישהו, מישהם, עדיין מסתובב בקיבוץ ומחפש את הקרבן הבא. בתוכנית היינו אמורים להעביר שם את הלילה אבל התברר שאין אפילו מספיק ריצפה בשביל זה. לקחו לפיזור בבתי הילדים הממוגנים. מי מהחברים החדשים והאורחים שלא זכה לזה במקור יכול היה לקבל רושם שכך נראתה הלינה המשותפת. למרות הצפיפות העברנו את הזמן כולנו, סבים, הורים, ילדים אורחים ואפילו כמה כלבים שבעליהם לא יכלו להפרד מהם. תחושת האחווה והאחריות המשותפת עשו את שלהן. הנכדים שלי ישנו טוב והכירו חברים חדשים.
לפנות ערב התחיל פינוי מרוכז לאילת ואחריו שיירה של מכוניות פרטיות. אנחנו לאבן יהודה עם הנכדים. רציתי להספיק לעשות קריקטורה אבל אפילו הסטודיו שלי, שבעבר נפגע לא פעם בסבבי לחימה, היה הפוך: דלת מהמסדרון נעקרה והעיפה פנימה ארון שהתהפך על פניו. חיפשתי את מקור החבטה והחלונות דווקא הפעם היו שלמים. לא נותר לי אלא להניח שהחיילים שעברו שם במסע ל"זיכוי" כל חדר בקיבוץ ניסו לפרוץ ואפילו השאירו הודעה כתובה במרקר: "נקי מטוהר". שיהיו בריאים, הלוואי שהמשיח יבוא ככה.
אסור שיהפוך למוכה תאוות נקם
המידע שהצטבר, התמונות שראיתי בערב, והשיח הציבורי שמתנהל ברשתות הובילו אותי לכתוב פוסט בבוקר בבית של בתי הרחק מנירים:
רק אחרי שיצאנו מהממ"ד שבו היינו מסוגרים יום שלם עם הנכדים הקטנים התגלו לנו לאט לאט ממדי הזוועה. ביתנו ו"העוטף" כולו הפך לאזור אסון מוכה שכול. אבל אסור שהוא יהפוך למוכה תאוות נקם.
צריך להגיב. צריך להילחם אבל אסור לראות במה שקרה היתר לאיבוד צלם אנוש. אני רואה ברשתות הודעות, כעוסות ובצדק, שמנסות להפיק נוסחאות מלכדות לקראת מלחמה שבה אין כללים. שבה "לא נראה בעיניים". וזה אסור שיקרה. כי זו עלולה להיות תחילת הסוף שלנו כעם.
הלכנו מרחק רב בכיוון הזה בעצם הקמת הממשלה הזו שעל דברים קטנים מאוד בהשוואה לטבח של אתמול ושלשום הציעו חברים בה למחוק כפר.
צריך להגיב, צריך לגבות מחיר, להסיק מסקנות לעתיד. צריך לזכור שמי שזקוקים היום לשחרור הם החטופים והשבויים שלנו בעזה – לא השדים שמשתוללים כעת בנשמה ורוצים לפרוץ. אם ניכנע להם, לא רק שנצטער, גם נפסיד במלחמה הכוללת.
