נוסף לעבודתו המסורה ברפת המשפחתית, עוסק טל זמיר הרבה מאוד בנושאי ביטחון כרב"ש במושב היוגב וגם בפעילות האזורית והארצית.
טל כואב את הרשלנות המתמשכת בנושאי הביטחון לאורך השנים עד שגרמה למלחמה השחורה..
חבר בוועדת הביטחון בהתאחדות יצרני החלב. התעקשתי להקים אותה ויזמתי עם דובי וייס מניר גלים. מתעסק בביטחון מעל ל-20 שנה ורב"ש של מושב היוגב מזה 18 שנה.
חי את הביטחון והחירום ומכיר את האוכלוסיות הערביות, רציתי לתרום מהידע ומהניסיון שלי למקרי החירום.
שנים דיברו על מלחמה בעוטף והכתובת הייתה על הקיר, ידעו מה הולך לקרות. האורים והתומים של הסכנות היה האלוף יצחק בריק. הוא אמר שהמלך הוא עירום וראינו את הסכנה המוחשית. גם אני ידעתי שזה רק עניין של זמן – פרסמתי והתרעתי.
הכתובת הייתה על הקיר
שנים כרב"ש התרעתי, פעלתי וכתבתי על הפגיעה ביישוב הכפרי. כבר לפני 18 שנה, שר המשטרה היה פרופ' בן עמי, והחליט שלא צריך רב"שים במרחב הפריפריה. ביישובים הכפריים, הוא ביטל חצאי משרה והעביר את כל התקנים לאבטחת מוסדות חינוך.
בכפרים היה מחסן נשק או סליק בכל יישוב ובאופן שיטתי, כל מי שבא אחריו שכלל את הפגיעה במרחב הכפרי.
בהתחלה, הרב"שים היו 24 ש' ואחר כך מתנדבים ובסוף מסמסו את כל הסמכויות. פנינו לכל ראשי המועצה ונפגשנו עם קובי שבתאי שהיה מפקד מגב, אבל מההבטחה שלו לא יצא כלום.
שחיקה מתמדת בכוח הביטחון הכפרי שבאה לביטוי בשבת השחורה
בהתחלה היו מחסני נשק ביישובים, לאבא שלי היה נשק בבית וכולם שמרו בתורם והחזיקו אותו בבית.
עם השנים, היו פריצות למחסני הנשק ומהבתים העבירו למחסנים ובהמשך, הוחלט לקחת את הנשק האישי ולשים אותו במחסנים במגב ובשעת הצורך, הבטיחו שיחלקו – כרגע אין בעיות ותסתדרו… כל ההתרעות שלי לא עזרו.
כמובן, פרצה מלחמה וכל מה שהתצפיתנים ורואי השחורות אמרו, הכול התממש. התכוננו גם ביישובים הכפריים לתרחיש.
הקמנו צוות צח"י – צוות חירום יישובי, שנותן מענה למתקפת טילים ומלחמה רב מערכתית. יש לי ידע של הרבה שנים ושפרצה המלחמה שמענו את הזוועות ובתוך שעות הבנו מה קורה.
לצבא לקח שעות רבות להתעשת, אבל אנחנו הרבשים, ראינו שרפתות נשארות ללא מזון וללא חולבים. פרסמתי פוסט של בקשת עזרה לאחים שלנו בדרום וזה התפשט והייתה אחדות בענף, עם רוח אחווה ותרומה עם הירתמות מיידית לעשייה. עם ישראל חי.
התחלנו לעבוד, הקימו חמ"ל בהתאחדות ואני חלק מוועדת הביטחון. התקשרו אליי מאות אנשים והעברתי אותם לחמ"ל. בהתחלה היה לי קשה להבין את גודל האחריות ולא היינו מיומנים
גל ינאי לקחה פיקוד
אח"כ גל ינאי הצטרפה – הייתה רפתנית, מדריכת אפיפארם, ג'דה לא קטנה. תפסה את המושכות וההובלה, במקום עדי קפלן, וניסתה לרכז את כל המתנדבים. היו המונים, אך מעט אנשי מקצוע והיה פער גדול בין הרצון והיכולת. לא היה זמן ללמד לחלוב כי זה מקצוע. לאט סיננו את המתנדבים. שרית יוקר יצאה ביוזמה שמכשירה מתנדבים לחליבות ביקנעם וגם בנהלל ובהמשך הצטרפה אליה סיון לאקר.
בסך הכול, בשבוע הראשון היו רפתות שלא נתנו אוכל ולא חלבו. חלק מהפרות היו בחצר המתנה כי כל העובדים ברחו.
המתנדבים הגיעו בהמוניהם והבעיה המרכזית היא המחסור בעובדים
מתנדבים סיפרו לי, שגם אחרי שבוע היו גופות של תאילנדים בשטח הרפת.
התקשר אלי זוהר ניצן, שאמר לי שהוא נוסע וראש המועצה לקח אותו לחולית ולתדהמתו היו חיילים שהעבירו חבילות חציר והאכילו. ביום הראשון מצאו טרקטור מקרטע, הפרות היו מחוץ לרפת – החיילים שחררו. יום אחד רק עזרה ראשונה, לא היה חשמל סולרי, לאט התעשתו, הגיעו בעלי מקצוע והתחילו לחלוב פעם ביום ובהמשך עוד חליבה.
יש רפת שהפרות יצאו מהשטח, חלק עברו לשתי חליבות וחלק חליבה אחת בלבד.
כל התאילנדים עזבו וגם התאילנדי שלי ביקש לצאת, המלך מעודד אותם ומממן טיסות וקורא להם לחזור.
העובד שלי הראה לי תמונות של תאילנדים חטופים ומתים.
אני מתעסק קצת במדיה ויש לי ניסיון מהמאבקים בענף, עם ועד הרפתנים שהקמנו, יש לי הרבה עוקבים ובזכות זה אני עוזר לחומרים להתפשט מהר.
זה מקרה חירום וחייבים להציל את הרפתות ועם ישראל, במלוא גדולתו, כמו בתקופת קום המדינה. – נלחמים על עתיד המדינה.
כיום יש מנהלי רפתות ויש קיבוצים שאבדו את היקרים ומספר מטורף של חברים שנרצחו וזה לא קל. חלק עדיין בהלם ולא מעכלים.
האם מסוגלים לחזור ליישוב ולרפת – החקלאות זה הציונות?
בן גוריון שהיה מצביא אמר להתיישבות – אתם תתיישבו ואנחנו נדאג לכם לפרנסה. עם ההבטחה הזו שלחו את המרוקאים שהגיעו לשתולה ולדובב. נדאג לכם למכסות ביצים ותהיו בחזית – כך הדבר גם בעוטף עזה.
אם לא תהיה רפת, ממה יחיו בחלק מהיישובים 100 חברים וילדים נקטלו. גיסי עובד בזקא ואומר שאחרי המסיבה ברעים, היו מראות נוראיים של דע"ש ושואה.
לא נעזוב אף יישוב, אבל המדינה הפקירה אותם – הפוליטיקאים והצבא ללא קשר של ימין ושמאל – חטא היוהרה.
כיצד הגיבו מוסדות הענף
מועצת החלב לא ערוכה כלל לנושא החירום, כתבו כמה פוסטים…
זה ענף שמתנהל עצמאית לא תפקד לגמרי – אמרו שיש למועצה גנרטור, מכון חליבה נייד ולא היה כלום.. לא ערוכים למתקני מים, תפסו אותנו במערומינו.
היוזמות פרטיות ודווקא ההתאחדות, התעשתה די מהר והקימה חמל מאויש וכל אחד נרתם. גל ינאי, מיכאל קוטלר, פרץ שורק. ליאור יורד לשטח ורואה את הבעיות, יש תאומים בין הצבא לבין המתנדבים לתת למיכליות להיכנס ולמתנדבים להגיע לרפת.
יוני דמרי עוזר בתנועת המושבים היכולות מוגבלות כרגע יש בחורה שמתאמת פעולות בצפון ובודקים ציוד.
בצפון – בינתיים יש פעילות, יש מחסור בעובדים בדפנה, בודקים מה חסר גם ברמת המיגון. גם ברמת הגולן היו שתי נפילות, לא מאורגנים בצורה מספקת.
מיכלי מים – המשרד נתן מענקים וזה הלך ליישוב ופחות לרפת. גם היום המשרד לא מתפקד בכלום – יש פקידות נחמדות שאומרות לפונים שהם צודקים ובמקביל פותחים את הייבוא.
חייבים להבין שחקלאות זה ביטחון ושמירה על ביטחון המדינה, מעבר לביטחון המזון.
בן גוריון הבין את זה ובעשורים האחרונים מתנכרים להם.
האסון איחד את עם ישראל
