תמונת הניצחון האמיתית היא החזרת החטופים, אומר יובל הרן מבארי, יוזם הצעדה למען החזרת החטופים, ששישה מבני משפחתו נלקחו בשבי חמאס
יובל הרן הוא מבארי. סבא וסבתא שלו הקימו את הקיבוץ. בימים שבהם העולם הסתובב בנחת בכיוון הנכון הוא היה מנהל מערכת המחשוב בקיבוץ. עד שבא היום ההוא באוקטובר. המשפחה ספגה את זה חזק. אבי המשפחה אבשלום הרן, הדודה לילך והדוד תרי נרצחו. האמא שושן (שהקימה את עמותת Fair Planet שמטרתה לספק ביטחון תזונתי למיליוני חקלאים קטנים וכתבה עליה פורסמה ב"זמן קיבוץ" 31.3.2022), האחות עדי, בעלה טל והילדים נווה בן ה-8 ויהל בת ה-3, הדודה שרון ובתה נעם בת ה-12 נחטפו.
זה לקח מספר שבועות עד שהחליט להוציא לדרך את הצעדה למען החזרת החטופים. צעדה שיצאה מ"כיכר החטופים" שברחבת מוזיאון תל אביב, ועלתה במשך חמישה ימים את הדרך לירושלים, שם הסתיימה בעצרת הזדהות מול משרד ראש הממשלה, בדרישה להחזיר את החטופים הנמצאים בשבי חמאס לביתם.
איך עשית את זה?
"השאלה הנכונה היא איך עשיתם את זה. אני הבאתי את הרעיון שהתגבש אצלנו במשפחה והשתתפתי בהובלה. ברקע עמד ארגון 'מטה משפחות החטופים', ארגון לא פוליטי שפועל למען המשפחות ואני הצעתי להם ללכת על זה".
מה ביקשתם להשיג?
"רצינו לצאת ולפגוש את 'עם ישראל' ולראות שהם איתנו בעניין הזה. שהם הולכים איתנו ונפגשים איתנו. רצינו להשמיע את קולנו, להוציא את כל המשפחות מהבית ולהשמיע את קולן – שכל העולם ישמע. עניין נוסף היה להיפגש עם מקבלי ההחלטות, מחברי הכנסת והשרים ועד ראש הממשלה, ואכן רבים מהם, מכל הקשת הפוליטית, באו לפגוש אותנו".
יש קולות שאומרים "אני תומך בכם ובהחזרת החטופים, אבל בוא נגמור קודם עם חמאס ואז נסדר הכול".
"אני לא שולט במה שאחרים אומרים ומעדיף לא להיכנס לוויכוחים האלה. עמדתי היא שהחזרת החטופים היא המטרה הראשונה בסדר העדיפויות. היא צריכה להיות תמונת הניצחון האמיתית".
ספר על הצעדה.
"היה מדהים. ביום שלישי יצאנו 400 אנשים לאיילון, לאורך הדרך אנשים הצטרפו ובבאר יעקב קיבלו אותנו אלפי אנשים. בכל מקום קיבלו אותנו מאוד יפה ועבורנו החום והאהבה שקיבלנו אולי לא מביאים ממש את השחרור אבל נתנו לנו הרבה כוח, ועבור רבים מהקהילה הזו של משפחות החטופים זה דבר מאוד מהותי, כי גם אנחנו צריכים לשרוד את המסע הזה, אם לא בשבילנו אז בשבילם, שיהיה מי שימשיך להיאבק ומי שיקבל אותם בבואם.
המטה עבד כמו מערכת צללים שפרש לפנינו שטיח, בלי רעש, בלי להתערב בתנועה, דאג שהכול יסתדר. ראינו את המכוניות והאנשים שפרקו מים וארטיקים, קפה ועוגיות, וגם ארגנו בכל יום ארוחת צוהריים לכל עשרות האלפים שעברו שם. ראינו תרומות שהגיעו מחברות ורשתות מזון והכל פעל ביעילות מהיום הראשון עד לאחרון. אין לי מושג איך.
בימים האחרונים כבר היינו אלפים רבים. אנשים חיכו לנו לאורך הדרך עם כיבוד שהכינו במטבח הביתי. ביום הראשון, למשל, היה גשם, ואדם אחד קנה לנו מאות מטריות שחילקנו לצועדים. אלה מחוות מאוד מרגשות מעבר לתועלת שבהן".
איך נקבע המסלול?
"זה נעשה בעיקר על ידי המטה. הם הביאו מומחים מתחום ידיעת ארץ וטיולים, שמעו אותנו והרכיבו לנו מסלולים".
והמשטרה?
"השוטרים והשוטרות היו קשובים והרגשנו שהם לא רק שומרים על החוק והסדר אלא ממש רוצים שנצליח לעשות את זה כמו שרצינו. הם ליוו אותנו לאורך כל הדרך ואפילו מפכ"ל המשטרה צעד איתנו קטע מהדרך".
יש סיפורים מהדרך שריגשו אותך באופן מיוחד?
"יש המון. אנשים שצעדו עם קביים, סבא בן 80 שהתעקש לצעוד לאורך כל הדרך בלי שאף אחד יעזור לו, בחורה שהצטרפה מעכשיו לעכשיו כשראתה אותנו יוצאים לדרך והגיעה איתנו עד לסיום הצעדה. לנקודת העצירה בלטרון הגענו בחושך ופתאום מחכה לנו חבורה של גברים חרדים עם מרקים ולחם, פריסה מדהימה. בבית חשמונאי היו נשים דתיות וברגע שהבינו שיש מישהו קצת רעב, מיד ארגנו מרק חם. היו גם בתי ספר שבאו עם התלמידים לצעידה של יום אחד וזה היה פשוט שמח כמו שנערים יודעים לעשות.
זה לא היה מסע קל, אבל הדחיפה קדימה וה'גיבוש' בין המשפחות היו מאוד מוצלחים. צריך להבין שבינינו אנחנו יותר פתוחים, לא הולכים אחד סביב השני על קצות האצבעות, כי המכה ניחתה על כולם ואפשר לדבר על הכול ולדעת שמי שמולך מבין בדיוק מה שאתה אומר. אני מעריך שכמו שקרה לי, גם לאחרים היו לאורך הדרך רגעי שבירה, שבהם כל אחד מתכנס לתוך עצמו ופורק קצת בכי, אבל היחד מקים אותו הלאה. עשינו משהו גדול, הרבה אנשים אומרים לי 'איזה מבצע גדול', אבל המשפחה שלי בעזה".
יש תכניות למיזמים נוספים?
"צעדה נוספת – לא. אבל יש מחשבות כאלה שאולי יצא משהו. מה שחשוב זה שנשאיר את הנושא בשיח ובתקשורת, שלא ישכחו אותנו".
צעדת הזעם והתקווה
לא לרחמים וחיבוק אנו זקוקים, אלא לפעולה ולמחויבות
ענת מאור, נגבה
יחד עם המוני בית ישראל, התלווינו, בתי רעות ואני, למקטע בצעדת משפחות החטופים והחטופות ולשני טקסים כואבים ועוצמתיים שבדרך.
האווירה הייתה מלאת חום ונחישות, השמש והירח אף הם האירו לנו פנים, אך תחושת חוסר האונים בקעה מעמקי הלב: הכיצד? איך? זעקו בני ובנות המשפחות, ועשרות האלפים שליווינו אותם (ומאות האלפים מאיתנו שמתייצבים מידי ערב ויום בכיכר החטופים במוזיאון תל אביב, והמיליונים ששותפים לזעקתם מבתיהם, והמחאות בחו״ל). איך מאפשרת הממשלה הערלה הזו את החזקתם של 38 ילדים, של כ-240 חטופים, במשך 43 ימים ולילות? הלב מתפוצץ מהמחדל הענק, והצעידה שכם אל שכם עם בני המשפחות, נותנת גב ותמיכה לדרישתם החד-משמעית וההחלטית. ולנו, כחברי קיבוץ, ההיכרות האישית עם רבים ורבות מהחטופים, הנרצחים והמפונים, הלב צובט ביתר שאת.
בהאזיני בצעדה לתביעת דוברי משפחות החטופים, ברכתי עד כמה היא ממוקדת. לא לרחמים וחיבוק אנו זקוקים, הם אמרו, אלא לפעולה ולמחויבות. להשבתם המיידית של אהובינו, ושל כל החטופים. עוד הם דרשו, נכונות ומחויבות של הממשלה לשלם כל מחיר שנדרש (״כולם תמורת כולם״).
אנחנו, ציבור הצועדים והנאספים, צעקנו בעקבות כל דוברת ודובר: ״עכשיו!״ ״עכשיו!״.
עוד הוסיפו ושיתפו על תחושתם, שלאחר שהממשלה הפקירה אותם ב-7.10 בקיבוצים, בערים ובמושבים, הם מופקרים כעת פעם נוספת.
מטרת הצעדה הייתה להשפיע על אטימות הלב של ראש הממשלה ומרעיו, לקבל מידע אמין ובזמן אמת ולהשיג את החזרת כל החטופים, ובאין מנוס, בהדרגה.
