המדינה מצאה פתרונות דיור לתושבי קיבוצי הצפון שפונו בצו. לשאלת המסגרת החינוכית לילדים, איפה עושים כביסה והאם ישובו בביטחון לקיבוצם, טרם נמצאו תשובות
*תמונה ראשית: עודד (משמאל) ובתו אלה ערמוני. היו רצים 20 מטר מהגבול. צילום: מהאלבום הפרטי
עודד ערמוני, אשתו יעל, שלושת ילדיו, נגה (לפני גיוס), גלעד (תלמיד כיתה י"ב) ואלה (כיתה ט'), וגם אימו אורה (שהייתה עורכת עיתון "ידיעות קיבוץ" בעברה), הם בין תושבי הצפון שפונו מבתיהם בתחילת המלחמה. שגרת חירום שנמשכת כבר כמעט חודשיים ועדיין אין אופק צפוי לסיומה. שום דבר אינו מובן מאליו כשאדם גולה מביתו, מפרטים קטנים כמו איפה לכבס את הבגדים ומה עם העציצים, דרך התמודדויות גדולות כמו איפה גרים? איזו מסגרת חינוכית יש עבור הילדים? האם אפשר להמשיך לעבוד? ועד לשאלת השאלות, האם יהיה אפשר לחזור לחיות בקיבוץ שמרוחק פחות מקילומטר מהגבול עם לבנון?
אפילו לשאלה איפה אתם נמצאים? אין תשובה פשוטה.
"כמעט כל אחד מהמפונים שתשאלי, יספר לך על שלושה-ארבעה מקומות שעבר עד למקום שהוא נמצא בו עכשיו. ביום השני למלחמה התפנינו באופן עצמאי יחד עם אימא לרמות מנשה לאחותי". מספר עודד שחי עם משפחתו במלכיה שממוקמת 780 מטר מהגבול ופונתה באופן רשמי בשבוע השני למלחמה. "תושבי מלכיה פונו למלון נוף כנרת שבטבריה. עברנו לשם אבל זה לא פשוט להיות חמישה אנשים בחדר. בשלב מסוים התפצלנו, אשתי והבת הגדולה עברו לעין השופט, שם יש לה משפחה, ואני נשארתי עם שני הילדים במלון והיינו על הקו. אחרי שבועיים במלון עברנו לחדרי אירוח בקיבוץ דליה, מה שמאפשר למשפחה להיות שוב יחד".
שמונה קיבוצים השייכים למועצה אזורית גליל עליון לא פונו בהסדר. מלכיה נמנית עם אותם קיבוצים "ברי מזל" שהמדינה פינתה ועל כן זכאים לסיוע מהמדינה בתחומים שונים שהעיקרי בהם הוא נושא המדור. "הקיבוצים שלא פונו בצו מתמודדים עם אותו מצב, רק שלהם אין סיוע של המדינה, מה שעלול לגרום למצוקה גדולה. יש הקלה שההוצאות הגדולות של מגורים משולמות על ידי המדינה".
המדינה מאפשרת לכם להתגורר במקום אחר מהמלון אליו פונו רוב תושבי מלכיה?
"כן, אנחנו נמצאים פה דרך ההסדר. יש אישור של המועצה האזורית, דרך משרד התיירות ובסך הכול לא מסובך בירוקרטית".
שגרה לא שגרתית
נושא המגורים אינו העניין היחיד למפונים, וגם כאשר נמצא פתרון למדור עולה הדילמה של המסגרות החינוכיות עבור הילדים. בעוד שבבתי המלון והקיבוצים אליהם פונו קהילות שלמות החלו להיערך עם מסגרות חינוכיות, שנותנות לרוב מענה חלקי, משפחות שבחרו להתפנות למקום אחר נאלצות למצוא בעצמן את הפתרונות, מה שמשפיע באופן ישיר על שגרת העבודה של ההורים.
גם שלושת הילדים של משפחת ערמוני מצאו את עצמם בשגרה לא שגרתית. הבכורה נגה סיימה שנת שירות ומחכה לגיוס. "היא עבדה בחינוך בקיבוץ וכרגע אין עבודה, כך שהיא בהמתנה מתמשכת". הבן השני תלמיד כיתה י"ב ועומד בפני בגרויות, מה שהופך את המשימה למאתגרת כיוון שגם קיבוץ דפנה בו ממוקם בית הספר "הר וגיא" בו הוא לומד, התפנה. "בשלושת השבועות הראשונים לא הייתה בכלל מסגרת בית ספרית. אחרי זה התחילו מפגשים בזום שהיו בעיקר שיחות להרגיש את התלמידים. בשבועיים האחרונים התחילו להתארגן לימודים בשני מוקדים – בכנרת ובחצור, כך שגלעד נוסע כל יום שעה באוטובוס כדי ללמוד". הבת הצעירה אלה (14) הצטרפה ממש לאחרונה לכיתה ט' בבית הספר האזורי במגידו.
הצלחתם לעבוד בסיטואציה שנוצרה?
"אשתי היא יועצת ביוגרפית, תחום טיפולי באנתרופוסופיה, וחלק גדול ממה שהיא שעושה זה ללמד. בית הספר ממוקם בפרדס חנה כך שבעצם היא התקרבה. עיקר עבודתה במפגשים בזום, מה שמצריך חיבור טוב לאינטרנט ומקום שקט, לכן חלק מהזמן היא עובדת בבית של אימה בעין השופט".
עודד הוא פסיכולוג קליני שמקבל מטופלים בקליניקה פרטית וגם במרפאה של קופ"ח כללית בקריית שמונה. המרפאה נסגרה עם המלחמה. חלק מהעובדים מיישובים שפונו וגם אלו מיישובים שלא פונו לא יכולים להגיע לעבודה כיוון שקריית שמונה עצמה פונתה. רוב מטופלי המרפאה פונו או התפנו מעצמם. "העבודה מתקיימת מרחוק בטלפון או בשיחות וידאו. יש טיפולים שלא מחזיקים כתוצאה מזה. גם למטפלים עצמם יש קושי גדול לקיים את המפגשים כל עוד אין מסגרות חינוך לילדיהם או מסגרות שפועלות באופן חלקי בלבד. חלק מהמטפלים או בני הזוג של מטפלות מגויסים למילואים ככה שלא פשוט לנהל את המרפאה. אנחנו מנסים לאתר את המטופלים, להבין איפה הם נמצאים ומה הצרכים, לשמור על קשר וגם לתת מענה לאלו שנמצאים ברשימות המתנה. יש שאלות שמתחילות להתעורר. טיפול במרפאה מוגדר לשנה, האם זה זמן נכון לסיים טיפול, האם ניתן להתחיל טיפול חדש דרך שיחות וידאו. כל התנהלות המרפאה השתבשה. גם המטפלים עצמם נמצאים לעיתים במצוקה, לדאוג לילדים, למצוא לעצמך מקום שקט לשבת כדי לערוך את המפגש. לרוב אין מרפאה אחרת שיכולה להציע את זה".
מלכיה היא מקום שבטוח לחזור אליו?
עודד מספר שבכל מקום אליו הגיעו התקבלו בסבר פנים וברצון לעזור. "הקושי הוא עצם זה שכל הזמן צריך עזרה. לכביסה צריך עזרה, לבשל צריך עזרה. כל הדברים שמנוהלים בבית במסגרת המשפחה. אנחנו במעברים וכל הזמן חסרים דברים. נסעתי שלוש פעמים למלכיה להביא דברים, אחרי עשר דקות, כשאני כבר בדרך חזרה, נזכרתי בעוד דברים. עציצים שלקחתי מהמרפאה כדי שלא ימותו, מדפסת שאין לי פה. כשאין ברירה אנחנו פונים ומבקשים, אבל זה לא פשוט לבנות חיים מחדש במקום שהוא זמני".
עודד אומר שאחת השאלות הקשות היא האם מלכיה הוא מקום שבטוח לחזור אליו. "בשביל הרבה אנשים זה בסימן שאלה. מה שקרה ב-7 באוקטובר מאוד מערער. אני חי במלכיה מאז שנולדתי, מלחמה תמיד הייתה קולות רקע לחיים, זה לא שבעבר לא פחדתי, כילד אני זוכר את החדירה למשגב ואת החלומות החוזרים שהיו לי על מחבלים שרצים אחרי למקלט ואני לא מצליח להימלט.
שנים אני רץ במרחק של 20 מטר מהגבול לפנות בוקר כשעוד חושך בחוץ. הרבה פעמים עברה בראשי המחשבה אולי חיזבללה עוקב, אולי הם יכולים להתנפל עלי. בעבר הדפתי בקלות את המחשבות האלו, יש צבא, יש כוחות, יהיה מי שישמור. היום זה עומד בסימן שאלה. הקיבוץ מלא כרגע בכוחות ודומה יותר לבסיס צבאי. כשיגמר הסיפור, ומתישהו תגמר הלחימה ונחזור לשגרה, וגם הצבא יחזור לשגרה ואולי שוב יירדם בשמירה ומלכיה תהיה חשופה. כבר שנים שיש ידיעה שלחזבללה יש מטרה לכבוש יישוב, זה לא חדש. עד מה שקרה חשבנו שתוך רגע הצבא יהדוף אותם. ועכשיו, להביא אותנו, את הילדים, את אימי המבוגרת, לתוך מציאות כזו? אם מלכיה יראה כמו בסיס צבאי ויהיו חיילים בכל מקום, מצד אחד נחוש הגנה ומצד שני זו שאלה אם ככה אנחנו רוצים לחיות. לפני שהמלחמה התחילה מלכיה מכרו די בקלות 20 מגרשים. אני לא מאמין שבעשר שנים הבאות מישהו ישים כסף לבנות בית, זו מכה קשה מאוד".
סידור זמני
קהילת מלכיה מחולקת בין קיבוץ קלי"ה למלון בטבריה ויש מספר משפחות שהתפנו למקומות אחרים. עודד מספר על התארגנות יפה של הקהילה, הודעות בקבוצת ווטסאפ למי שנמצא במלון ושמירה על קשר עם אלו שבמקומות אחרים. "במלון יש סדר יום, פעילות תרבות, כמעט כל יום יש הופעה של אומן במלון. יש תמיכה לאנשים המבוגרים, אחות הקיבוץ הגיעה להתגורר במלון ונותנת מענה, הרופאה מגיעה למלון ויש רצף והמשכיות במתן שירותים. יש שיחות זום להעברת אינפורמציה, יש כיתת כוננות גדולה שנשארה במלכיה ויש קשר גם דרכם. מי שצריך עזרה מקבל אותה. יש תמיכה ממוסדות המדינה, הקהילה חזקה ותומכת והקיבוץ עצמו דואג כמעט לכל הדברים, נמצא בקשר עם האנשים ועוזר בחיבורים למוסדות הרווחה או הבריאות במידה שצריך".
מה הכי קשה?
"היום יום במצב הזה הוא מעיק. מצב של חוסר ודאות וארעיות, זה קשה לחיות ככה. לא שאין איפה להתקלח או מה לאכול. סיפוק הצרכים הבסיסים קיים. אבל יודעים שזה סידור זמני, ונשאלות השאלות ליום שאחרי.
אימא במצב בריאותי לא טוב ואני לא יודע אם תוכל לחזור למלכיה. יש שינויים דרמטיים וקשה לקבל כך החלטות.
באופן אישי הפנייה שלי היא למקומות העבודה. שידאגו למי שמפונה, שישלמו משכורת מלאה גם אם המצב לא מאפשר לעבוד באותו היקף שעות. שיאפשרו את התנאים לאנשים לעבוד מהבית, יאפשרו להמשיך לעבוד וגם יבינו שלא תמיד זה אפשרי".
צילום: מהאלבום הפרטי
מוזר לחשוב על הבית כמקום מסוכן
אלה ערמוני, תלמידת כיתה ט', החלה ללמוד לפני שבועיים בבית הספר האזורי במגידו, שם לא הכירה אף תלמיד, פרט לבת של בת הדודה של אימה. "מוזר ללמוד בבית ספר אחר" היא אומרת. "להכיר אנשים חדשים. שואלים אותי אם היו אזעקות אצלנו ואם חדרו מחבלים. התפנינו כבר ביום השני למלחמה, כשעוד לא היו אזעקות, עכשיו יש הרבה אזעקות באזור הקיבוץ".
אלה מודה שיש פחד שזה קורה בבית שלה "אנחנו חיים על הגבול, היינו עושים טיולים, רצים על הגבול ולא הרגשתי שזה מסוכן. מוזר שזה בבית שלנו, מוזר לחשוב על הבית כמקום מסוכן, נצטרך יותר לשים לב וזה יהיה מלחיץ".
מתגעגעת הביתה?
"אני מאוד רוצה לחזור הביתה. אני נמצאת בקשר עם החברות בטלפון ואנחנו גם נפגשות, במלון בטבריה היו הרבה חברות".
למה את מתגעגעת במיוחד?
"לאורווה במלכיה, הייתי הולכת לשם לרכוב כמעט כל יום. גם הסוסים פונו לוורד הגליל, ואני נוסעת לבקר אותם שם. לשם אני מתגעגעת".
בהתחשב בנסיבות
תושבי קיבוץ דפנה פונו לשמונה מלונות. איזה מענה יש לילדים ואיך תומכים בגיל השלישי?
קיבוץ דפנה על 1050 תושביו פונה בשבוע השני למלחמה. כ-600 תושבים פונו למלונות בהסדר מדינה, 400 נותרים התפנו למקומות אירוח שונים או למשפחות. "600 התושבים שפונו לבתי מלון מפוזרים בין שמונה מלונות 'סובב כנרת'", אומר אריק יעקבי מנהל הקהילה. "אף אחד לא היה ערוך שיהיה מצב כזה, ואף אחד לא ידע שהמצב המלחמתי יימשך הרבה זמן. 600 נפשות זה 150 חדרים ולא היה מלון שערוך לקלוט כמות כזו. כל פעם התפנו מספר חדרים באחד מבתי המלון ושיכנו את התושבים. מאז אנחנו מנסים להתאים עבור כל תושב ומשפחה את המקום שיותר מתאים עבורם".
עושים שמיניות באוויר לייצר שגרה
הגיל השלישי מקבל מענה דרך המועצה בפעילות העשרה ורווחה. "יש לא מעט פעילות תרבות ופנאי, והמבוגרים משתלבים בסיורים ובפעילויות דרך מחלקת התרבות של המועצה ויש גם הרבה מתנדבים שמציעים פעילויות שונות.
הבית הסיעודי בדפנה, שמופעל על ידי חברה חיצונית, פונה בתחילת המלחמה לנצרת. המבוגרים שפונו הם כאלה שבימי שגרה חיים בביתם. "שמנו דגש על חדרים מונגשים עבורם. מבחינת שירותי רפואה אנחנו מתבססים בעיקר על השירותים שמעניקות קופות החולים ויש גם שירותי און ליין. בחלק מהמלונות נפתחה מרפאה ויש רופא שמגיע מספר פעמים בשבוע".
מה עם כאלה שזקוקים לקניות או דברים מיוחדים?
"יתרונות הקהילה הם שתמיד יש מי שעוזר. בחלק מהמקומות יש קניין שבודק מה הצרכים ועושה קניות, מי שצריך נעזר בחברים. החברים עוזרים זה לזה ונותנים מענה, בעיקר למבוגרים שילדיהם גרים במקומות אחרים. יש עזרה גם בשגרה ובטח בימים אלו".
חינוך: "החינוך הוא עסק מורכב יותר", אומר אריק, "יש את מערכות משרד החינוך ואת המערכות של הקיבוץ. בימים הראשונים החליט משרד החינוך להקים כיתות מאולתרות וזה לא היה פשוט. לפני כשבועיים הוקם בית ספר לילדים מהיישובים המפונים במכללת כנרת לתמידי ז' עד יב', חטיבה ותיכון, עם מערך הסעות מסודר.
בבתי הספר היסודיים המענה מתחלק ומשתנה בין מלון למלון. משרד החינוך דאג למורות ופתח כיתות במלונות. בחלק מהמקומות זה עבד ובחלק פחות. בחלק מהמקומות החליטו שהתלמידים יצטרפו למערכת החינוך של המקום בו הם מתארחים, דוגמת טבריה. זה לא נותן פתרון מלא, הכיתות מתחילות להתמלא ויש גם קושי חברתי. הכוונה לפתוח בית ספר גם לתלמידי היסודי, כאשר כרגע יש בעיקר בעיה של מקום".
הגיל הרך: בחלק ממקומות האירוח הכפרי, בקיבוצים, השתלבו מספר קטן של ילדים בגנים ובפעוטונים. במקומות שהיו הרבה ילדים בגילאי שלוש עד שש פתח משרד החינוך גנים במבנים של הקיבוץ.
אנחנו יצרנו מענה במסגרות שלנו עבור תינוקות בגילאי לידה עד שלוש, פתחנו מסגרות עבורם. זה לא יום שלם, אנחנו מנסים להרחיב את מספר השעות, זו מסגרת שנותנת מענה למספר שעות ביום. הקושי המשמעותי הוא כוח האדם. הגננות והמטפלות שעובדות בגנים בדפנה פונו ופוזרו אף הן לכל מיני מקומות בארץ. זה מורכב לגייס כוח אדם חדש, במיוחד בתקופה כזו. אנחנו עושים שמיניות באוויר כדי לאפשר לילדים שגרת יום יציבה ולאפשר להורים שגרה וגם לעבוד למי שיכול.
במערכות החינוך הבלתי פורמלי מתמודדים עם אותה מורכבות, בעיקר בנושא של כוח אדם. מנסים לפתוח פעמיים בשבוע, לא בכל מקום זה מצליח ויש שילוב ידיים עם קיבוצים אחרים.
ומה "מצב האומה" באופן כללי?
"בהתחשב בנסיבות אנחנו נמצאים במקום טוב. יש מעטפת ויש שגרת יום ומי שרצה מענה כזה או אחר השתדלנו להתאים. אנשים התרגלו לשגרה הזו אבל כולם רוצים לחזור הביתה. יש סימן שאלה גדול מתי זה יגמר ויש חששות של איך נחזור הביתה בהנחה שהמציאות הביטחונית לא תשתנה. הטראומה של החדירה ואירועי הזוועה שהיו בדרום גורמת לאנשים להבין שזה יכול להיות בצפון באותה מידה. אי הוודאות מעסיק את כולם, זו המציאות".
אריק עצמו מלהבות הבשן, קיבוץ שלא פונה בצו "וגם זה מצב מורכב. אנחנו לא זכאים לכלום. מסגרות החינוך ובתי הספר מנסים לקיים שגרת לימודים, אבל זו לא שגרה ולא לימודים. אין הסעות לבתי הספר, הבן שלי בכיתה ו' לומד במרחב למידה בקיבוץ כמה שעות בכל יום. הבן הגדול בכיתה י' נמצא חצי שעה בזום וזהו, אין מענה. אנחנו נמצאים בסוג של מצור, שליחים לא מגיעים, הכבישים נסגרים לא מעט". תוך כדי השיחה מדווח אריק על הדי פיצוצים מצומת הגמא, ירי חיזבללה וירי של צה"ל בחזרה. מתחילת השבוע שעבר הייתה עליית מדרגה בגבול הצפון. גם חיזבללה וגם צה"ל העלו את הרף בכמות ובקצב של התקיפות שהגיעו לשיא בחמישי, כאשר ברביעי בלילה תקפו בצה"ל והרגו מחבלי חיזבללה. "אנחנו לגמרי במלחמה בצפון, אולי לא חזית מלאה אבל חירום מלא".
במה נסיים?
"אני מקווה שיהיו בשורות טובות לכולנו, שנחזור לשגרה עם חזרה של תחושת הביטחון שהתרסקה בשבעה באוקטובר. בין המדינה לאזרחים יש חוזה שאומר שהמדינה תגן על אזרחיה בכל מקום שיהיו, וזה התרסק. הצבא נכשל", אומר אריק, בעצמו איש צבא לשעבר 25 שנה. "אזרח לא יכול היום לומר 'הצבא שומר עלי'. זו טראומה שתלווה אותנו שנים רבות, אולי כמו דור כיפור שהפתעת המלחמה צרובה אצלו. זה ילווה אותנו לפחות ב-25 השנים הקרובות. האתגר הגדול הוא להחזיר את הביטחון לאזרחים וזה יקרה אם תחושת המוגנות תחזור ברמה הלאומית".
