הביתה.
אני רוצה הביתה, לחזור משדות זרים, מרחובות אספלט אלמונים. לחזור בקו מהיר. ללא עצירות, ללא תחנות. אני לא רוצה להיות פליט בארצי, אני רוצה לחזור אל מחוז הרגשות החיוביים והמחשבות הטובות. אני רוצה לחזור אל מרחבי הנגב האהוב, אל נחלי הבשור והגרר, אל הערוצים הלבנים והשיטפונות, אל הבתרונות, הגבים והמגדלים.
אני רוצה הביתה, לקום לאחר שינה שקטה בלי ריצות לממ"ד, בלי חלומות בלהות ובלי סיוטים.
אני רוצה הביתה, אינני רוצה לא מתנות ולא מבטי השתתפות ורחמים, אני רוצה להאמין שוב שהמרחב הביתי הוא בטוח ולא פרוץ. לחזור הביתה למקום שבו ליבי נותר, לחזור אל הפיקוסים הקשישים, אותם נטעתי באהבה לפני שנים רבות, לחזור אל השבילים המוכרים, אל הדשאים המוריקים, לצל ולפריחה. אני רוצה לחזור לחלקה הזעירה שלי, וכאשר יורד הערב ורוח טובה נושבת מהים, אני רוצה לטייל שוב עם נכדי הקט, לשיר לו שירי ערש בספרדית ולהתמוגג מחיוכו הכובש.
להתאבל
אני רוצה לחזור הביתה ולא לחשוב על הרוח הרעה שנשבה ממערב, לשבת בביתי ולהתאבל על אלה שלא ישובו לעד. להתאבל על אותם נערים שראיתי גדלים ופורחים ופניהם מחייכים אלי בדרך לבית ספר.
אני רוצה לעבור במדרכה ולראות את ורדה מחייכת ושואלת בקולה העמוק: "יורם, הוורד שלי נראה עצוב", ואני אענה: "ורדה, הוורד זקוק לדשן, אני אשים לך שקית על אדן החלון".
אני רוצה לשאול את דביר, בצחוק כמובן: "מה, דביר, שוב אתה עובר דירה?" והוא יענה בחיוך רחב, תוך כדי שהוא שורך את נעלי הריצה, "זהו אני לא עובר יותר… בינתיים".
אני רוצה לפגוש את ירון, איתו גדל בני באותו בית ילדים, ולשמוע ממנו שוב "יורם, מה נשמע. תן חיבוק".
לעצום עיניים
אני רוצה לחזור הביתה. וכשאגיע לכביש סעד, לעצום את עיניי כדי לא ולזכור את מה שראיתי בדרך הלוך, את הזוועות אשר בגיא ההריגה. לא לראות את הכניסה של בארי, אותו קיבוץ שכן מפואר שחרב ושילם ביוקר על האמון שהוא רכש למדינתו, לצבא ולמוסדותיה. כשנעבור את הגשר על הגרר, אעצום את עיניי בחוזקה כדי לא לראות שוב את האזור בו נערך פסטיבל הדמים, את שלדי המכוניות המפוחמים והאילמים, דלתותיהם פעורות לרווחה ותכולתם מפוזרת לכל עבר, הגופות הפזורות לאורך צידי הכביש, הריח המתועב של השריפות ושל הגופות.
אני מבוגר מדי, לא יהיה לי הרבה זמן כדי לשכוח את הפוגרום המזוויע שעברנו, אני יודע שעד יומי האחרון אזכור בטינה מהולה בזעם, את הטבח הנורא, את הטרגדיה והטראומה, הכישלון הטוטלי והענק של הקונספציה שקרסה, את הערבות ההדדית שנפרמה, הנטישה הבלתי נתפסת, התפילות שלא נענו, הקריאות הנואשות לעזרה. העלבון הצורב.
מרבדי כלניות
אני יודע שיהיה יותר קל לקום מההריסות החומריות מאשר מההריסות הנפשיות שהטראומה הזאת תותיר. לצערי אני לא רואה לא אופק ולא נחמה. החורף בפתח, אין לי ספק שמרבדי כלניות שוב יפרחו ויכסו את הדם הרב של הקורבנות התמימים שנספג ביער רעים באדמת הנגב המערבי. השלח, החרדלי והחרצית העטורה יפארו שוב את צידי הדרכים והחורשות, החיטה תצמח שוב בשדות הירוקים. המסע רק החל, לא נראה לי שהוא יסתיים אי פעם, אלה שליבם כתם דם שותת, אלה שכמונו נשמתם וליבם שבורים, יישאו את צלב הזיכרון הנורא כל חייהם.