ציורים המוקדשים לזוגיות בין הוריה, אם בת קיבוץ ואב נוצרי שערק מהצבא הגרמני, וציוריהם של ציירי הקיבוצים שהעלו על נס את עבודת האדמה, עמל הכפיים והווי החיים הקולקטיבי משולבים ביצירותיה של זהר טל ענבר, בת מזרע, בתערוכה "בזיליקה קיבוצית" המוצגת במשכן לאומנויות בעין חרוד
ציורים: זהר טל ענבר. צילום: אלעד שריג
במשכן לאומנות בעין חרוד מוצגות מקבץ תערוכות: "אל תלכי רחוק מדי", תערוכתה הרטרוספקטיבית והמקיפה של האומנית חיה גרץ רן, אותה אצר שרון תובל (אודותיה הכותבת מנועה מהתייחסות בשל היותה אחותה של האמנית) ותערוכתו של צביקה לחמן הקרויה "פנים אל פנים", בה מוצגים פסלים מברזל וברונזה וכן ציוריו; גוף עבודות משלו הפחות מוכר אף לשוחרי האומנות. את תערוכתו של לחמן אצר יניב שפירא.
במקבץ התערוכות מוצגת גם התערוכה "בזיליקה קיבוצית" של זהר טל ענבר (בת קיבוץ מזרע), המורכבת מציורים מלבניים מאונכים גדולי ממדים המוצבים בצמידות ובשלושה מקבצים התלויים בהתאמה לאורך שלושת הקירות של חלל התצוגה.
היכלות קודש קיבוציים
ציוריה של טל ענבר משלבים בין השפעות וסגנונות ציור הזרים זה לזה. היא משלבת מחד, בין הסגנון הגיאומטרי של תבליטי הקירות החיצוניים של "היכלות הקודש" הקיבוציים – חדרי האוכל, אולמות התרבות – והשפעתם של ציוריהם של ציירי הקיבוצים שהעלו על נס ביצירתם את עבודת האדמה, את עמל הכפיים ואת הווי החיים הקולקטיבי שצויר בנוסח הריאליזם החברתי והכרזות הסובייטיות, ומאידך, היא משלבת בציוריה את השפעותיו של הציור הקלאסי האירופאי. בציוריה, טל ענבר משלבת עוד בין איקונוגרפיה נוצרית, יהודית וקיבוצית ובין תכנים ציבוריים לבין תכנים אישיים ואוטוביוגרפיים ובין בכחנליה (הוללות) ונהנתנות לבין חיי הקיבוץ בעידנם הסגפני.
ברוח הזמן הפוסט מודרני, מקבצי הציורים של טל ענבר אינם מתלכדים לנרטיב או לעלילה קוהרנטית. שלושת הציורים ה"ראשונים" מצטטים מקטעים מתוך הציור "הילולה בכחנלית לפני פסל פאן" (1632-3) של ניקולא פוסן. בהמשך, היא נסמכת עוד, בין היתר, על ציורו של ולאסקס "המשתה של בכחוס" (1628-9) ועל הציור של טיציאן "בכחוס ואריאדנה" (1522-3). שני הציורים הללו זוכים תחת מכחולה להמרה ולתרגום לאסתטיקה נוסח האומנות הקיבוצית לה נחשפה בילדותה, תוך שהיא, ובין היתר, האוצרים עינת סיני פסטרנק ויניב שפירא מדגישים בטקסטים שכתבו והמופיעים בקטלוג המוקדש לתערוכתה את השפעת אומנותם בפרט של שניים מאמני הקיבוצים דאז: זו של "אברהם אמרנט (טושק) שחי וצייר בקיבוץ מזרע בו גדלה, ושל אברהם עומרי".
מקטעי תצרף
כאמור בהשפעת אומנותם של שני האומנים הנזכרים לעיל, טל ענבר מבצעת בוורסיה שלה לציוריהם הקלאסיים של ולאסקס וטיציאן תהליך של פירוק ויוצרת מראה של מקטעי תצרף שחלקיו תחומים בקווי קונטור שחורים, גיאומטריים, חלקם ישרים וחלקם משוננים. המראה המתקבל מעלה על הדעת גם עבודת ויטראז.
בין ציטוטי היצירות הקלאסיות, מוצבים ציורים שתוכנם מעלה איקונוגרפיה ממראות ומהווי החיים והעמל של הקיבוץ בפרט זה מעשוריו הראשונים: שדרות העצים התוחמות את שביל הכניסה לקיבוץ משני צדדיו, אסמי התבואה, המבשלת או עובדת המטבח המצלצלת בפעמון לצורך כינוס החברים לחדר האוכל, בוצרת שעל כתפה האחת טנא עמוס בענבים, מטפלות וילדים רכים המוצבים במערך אופייני לקראת הנצחתם במצלמה, כולם נעדרי תווי פנים כביטוי לחשיבותו העליונה של הקולקטיב והדחקת אישיותו הייחודית והאינדיווידואלית של הפרט.
זוגיות שנתפסה יוצאת דופן
ציורים נוספים מוקדשים לזוגיות בין הוריה שנתפסה אז בעיני חברי הקיבוץ כחריגה ויוצאת דופן, להריונה של האם ולתהליך גיורו של האב הגרמני נוצרי. על כך כותבת טל ענבר:
"אבי הגיע לקיבוץ מגרמניה כשהיה בן 22, בשנת 1962. הוא היה חייל גרמני נוצרי שהחליט לערוק ולברוח מארצו ולהצטרף לעם היהודי. כשירד מהאנייה בנמל חיפה לא חיכה לו איש". משם נשלח לקיבוץ מזרע, "שם פגש את אימי ילידת הקיבוץ. הגעתו של אבי לקיבוץ לא עברה בצורה חלקה. היו כמה משפחות שלא אהבו את הרעיון שגרמני נוצרי מסתובב בביתם. אך אימי לא ויתרה על אהבתה לזר החדש. בעקבות אספות קיבוץ סוערות שעסקו בנושא עזב אבי את הקיבוץ ואימי עזבה אחריו. הם גרו במשך שנה בקיבוץ אחר ולאחר מכן חזרו למזרע כשהרוחות נרגעו. תהליך הגיור של אבי היה מורכב והושלם רק לאחר שאני כבר נולדתי".
כאנטיתזה לסגנון הציורים גדולי הממד שתוארו לעיל, מוצב בודד על קיר הכניסה לחלל התצוגה ציור קטן מידות של דיוקנה העצמי של האומנית. הדיוקן המצויר בריאליזם דקדקני מקרין שמץ של חומרה ומבט נוקב ונוגה; סבר פנים אותו היא מרככת במיסוך מערפל.
מומלץ לבקר במקבץ התערוכות טרם סגירתם ב-9 במרץ 2024