איך מגיבים החיילים הצעירים כשהם רואים אותם יורדים מהמוביל? איך זה להיות ארבעה חודשים צמודים לנהג נוסף ואיך מתמודדים עם נהגים מהצד השני של הקשת הפוליטית? כל הסודות מהקבינה של מובילי הטנקים הקיבוצניקים שכבר מזמן עברו את גיל המילואים
*תמונה ראשית: דורון ליבר (בלי גרביים) ויהודה קצבמן (עם גרביים). "להיות ארבעה חודשים עם אדם נוסף בקבינה זה לא פשוט". צילום: מהאלבום הפרטי
כ-20 חברי קיבוצים, רובם בני למעלה מ-60 וחלקם למעלה מ-70, משרתים בהתנדבות במילואים כנהגי מובילי טנקים. הם מתחלקים עם עוד עשרות נהגים לשתי פלוגות: הדרומית והצפונית. רובם הגיעו לתפקיד בשיטת חבר מביא חבר. הם עובדים בזוגות בנסיעות הארוכות שהם מבצעים עם משאית האינטרנשיונל והנגרר מתוצרת חברת נביסטאר האמריקאית.
הם הוזעקו למלחמה בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, וסיימו את שירות המילואים ארבעה חודשים לאחר מכן. בחמשת הימים הראשונים עבדו ברצף ללא מנוחה, ולאחר מכן נסעו לדרום ולצפון בהתאם לצורך. את השירות ההתנדבותי הזה הם עושים בצנעה רבה. לא עוטפת אותם הילת הלוחמים בשדה הקרב, אבל ללא התמיכה שלהם הצבא לא יכול להילחם.
זוגיות עם נהג שותף
דורון ליבר (68), מקיבוץ מצר, נשוי, אב לשישה וסב לשבעה, שירת בצבא כנחלאי, והוא כיום גמלאי לאחר שנים שבהן היה מנהל התפעול של חקלאות גרנות. ליבר הוא חבר פעיל במרצ ובתנועות השמאל, ובעל רישיון נהיגה על סמיטריילר. לפני שמונה שנים הוא הצטרף לפלוגה הצפונית של מובילי הטנקים.
״בגיל 60 הרגשתי שאני מפר את האיזון ותורם יותר לעם הפלסטיני", הוא אומר. "וחשבתי שאני צריך לתרום משהו לעם שלי. חבר מבית השיטה שידע שיש לי רישיון לסמיטריילר, הציע לי להתנדב לתפקיד הזה למרות שלא נהגתי אף פעם על משאית כזאת. פניתי למפקד הפלוגה הצפונית אבי אדר מבית אלפא, והוא קיבל אותי בזרועות פתוחות. עשיתי השתלמות בנהיגה על המוביל, ומאז אני שם, כולל במלחמה״.
כשליבר מספר על חוויות מהמלחמה הוא פותח קודם כל בזוגיות עם הנהג השותף, יהודה קצבמן, מקיבוץ אפיק, שאיתו בילה ארבעה חודשים. "להיות ארבעה חודשים עם אדם נוסף בקבינה זה לא פשוט. היתרון שלו עליי זה שהוא יודע לדבר עם כל אחד בשפתו, ואני הרבה פעמים הייתי מקבל ויברציות במקרים של חוסר יעילות של הצבא״.
איך החיילים הצעירים הגיבו כשפגשו אתכם?
״פגשנו את החיילים וביניהם הרבה קיבוצניקים, כשהם באו לפרוק את הטנק מהנגרר. ההערכה שלהם אלינו הייתה רבה מאוד בגלל גילנו המופלג. הם נדהמו שאנשים בגילנו עושים את העבודה הזו, וזה היה בשבילם מקור השראה. הם העריכו את העובדה שנסענו בלי הפסקה להביא להם את הטנקים. הם פרגנו לנו, ואנחנו פרגנו להם״.
עצרה אותך משטרה או משטרה צבאית?
״לא. למזלי הרב לא הצלחתי להפיל אף תמרור, למרות שנהגתי ברכב שאורכו 20 מטר. המשטרה הצבאית דווקא עזרה לנו הרבה פעמים להיכנס ולצאת משטחי הכינוס, כי נסענו בשיירות והצטרכנו הכוונה״.
שלושה מילדיו של ליבר היו מגויסים בתחילת המלחמה, כך שאשתו נורית דאגה לארבעה מגויסים מהמשפחה. "אחר כך כשקצת ירד הלחץ, יכולתי גם להגיע הביתה והיא פחות דאגה. בסך הכול יצא לי מעט פעמים להיות באזור הקרבות, והדאגה העיקרית שלנו הייתה לשני הבנים השריונרים שלחמו בדרום״.
בתור מי שהשתתף בכל הפגנות המחאה עד ה-7 באוקטובר, יצא לך במילואים לדבר עם בעלי דעה שונה? אתה מאמין שהאחדות שנוצרה לאחר השבת השחורה תימשך?
״פגשתי במהלך התקופה הזאת הרבה נהגי מילואים, וישבנו יחד לשיחות על כוס קפה. אני הייתי החריג בחבורה: איש שמאל מהגרעין הקשה. אמרתי לנהגים מהימין שהסיסמה 'ביחד ננצח', נוצרה כי הם לא יכולים בלעדינו השמאלנים. אמרתי להם: 'בלעדינו אתם לא יכולים לנצח, אבל ברגע שאנחנו נעשה את העבודה שלנו ונחזור להפגין בצמתים, אף אחד מכם לא יבוא איתי'. הם הסכימו איתי בעניין הזה. היינו שלושה שבועות במהלך התקופה הזאת בהמתנה במחנה בצפון ליד המובילים, אבל לא הייתה לנו הרבה עבודה. זה היה הזמן שבו ישבתי כל יום עם הנהגים שלא נמצאים במחנה הפוליטי שלי. למרות הוויכוחים בינינו הם כיבדו אותי ואני כיבדתי אותם, ועד היום יש בינינו חברויות וגם קבוצת ווטסאפ משותפת. כשאני כותב להם: 'ניפגש בצמתים', הם עונים: 'תגיד באיזו צומת אתה, ונבוא לחלץ אותך’״.
אנשים מבוגרים שיורדים מהקבינה
גיל עומר (62), בן וחבר עין המפרץ, נשוי, אב לארבעה וסב לארבעה, הוא מנהל הגד"ש המשותף של עין המפרץ ויסעור מזה 25 שנים. את השירות בסדיר ובמילואים הוא עשה בהנדסה קרבית בדרגת סמל ראשון, וכשסיים את גיל השירות במילואים חיפש אפשרות להמשיך לתרום והגיע ב-2012 לפלוגת מובילי הטנקים.
״אהבתי את הנושא הזה של מובילים ומשאיות", הוא אומר, "וכשגיליתי שיש פלוגת מתנדבים, יצרתי קשר עם אבי אדר המפקד מבית אלפא ואז התחיל תהליך ההצטרפות לפלוגה. זה היה תהליך לא פשוט. הצבא לא היה מאורגן כל כך בנושא גיוס מתנדבים, ולאחר תהליך ארוך ומייגע של בירוקרטיה צבאית שנמשך יותר משנה גייסו אותי. עברתי קורס צבאי בנהיגה על מוביל שנמשך שבועיים, ולאחר מכן הצטרפתי לפלוגה כשהשותף שלי לנהיגה הוא גלי רוזנבאום מהמושב השיתופי רגבה״.
מה עבר עליך במילואים האחרונים לאחר השבת השחורה?
״בשבת השחורה בכלל לא הייתי בארץ. הייתי עם אשתי בטיול למזרח הרחוק. לקראת סוף הטיול הגענו לבנגקוק בתאילנד, וכשנחתנו שם והתחברתי לטלפון ראיתי שיש הרבה פעילות בקבוצת הווטסאפ של הפלוגה והבנתי שמתפתח משהו רציני בארץ. הטיסה שלנו חזרה הייתה ביום שני, והנחיתה בארץ הייתה בערב. ביום שלישי בבוקר כבר חברתי לשותף שלי, ונשארתי במילואים עד השבוע שעבר. בשלושת השבועות הראשונים זאת הייתה עבודה סביב השעון. הורדנו דרומה המון טנקים ונגמ"שים. בהמשך ישבנו בדרום והיינו צמודים לגדוד מטכ"לי שמוכן להקפצה בכל רגע. העבודה שלנו נמשכה כל הזמן, וכללה בעיקר פינוי טנקים תקולים והחזרתם״.
עומר מספר שהמפגשים עם החיילים הצעירים היו מאוד מרגשים. "הצעירים האלו היו באים אלינו לפרוק את הטנק, והיו מופתעים לראות אנשים מבוגרים שיורדים מהקבינה. גם הסדירים וגם המילואימניקים הצעירים התייחסו אלינו מאוד יפה, ומאוד העריכו את העבודה שלנו. ההרגשה שלנו היא שאנחנו עושים עבודה חשובה מאוד. יש המון סיפוק בזה. יש אלינו המון הערכה מצד הגורמים הצבאיים, שרואים אנשים מבוגרים שבאים עם המון מוטיבציה ורמה מקצועית גבוהה מאוד״.
פלוגת המתנדבים נקראת בצבא פלוגה מהירה. אנשיה נמצאים כל הזמן ברמה מסוימת של כוננות. לכל צמד נהגים יש מוביל משלו שנמצא בימ"ח מוכן לעבודה, כשהנהגים מוזעקים בקריאה טלפונית. "זה גם מה שקרה בשבת השחורה", מציין עומר, "החבר'ה התגייסו ועלו על הכלים בשבת, ורק אחרי כמה ימים הם קיבלו זימון למילואים בצו 8. בפועל החברים שלי עלו לרמת הגולן בשבת, ובשעה 12 בצוהריים כבר ירדו משם עם טנקים דרומה. יש לנו כלים של הפלוגה, ואת הציוד הכי טוב שיש היום בצבא. אנחנו פלוגה שמוקפצת ברגע שיש פעילות, וזה קורה לא מעט שאנחנו מוקפצים. זו פלוגה מאוד מיוחדת כי 90 אחוז ממנה הם מתנדבים, וביניהם יש קצינים בכירים שהיו קרביים וגם טייסים. כשקוראים לנו אחוז ההתייצבות עובר את המאה אחוז. אנחנו מרגישים שהתרומה שלנו גדולה ומאוד מוערכת״.
יש גם דיבורים פוליטיים בין הנהגים?
״לא. יש לנו בפלוגה אנשים מכל הקשת הפוליטית: ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים. כל נושא הפוליטיקה נמצא בצד. החברות היא חברות אמת. הפוליטיקה לא נכנסת אלינו, ואנחנו שומרים שהיא לא תיכנס. מדובר בחבורת אנשים נפלאה, שמה שמאחד אותה הוא הרצון לתרום״.
כמי שהיה חייל קרבי לא התחשק לך כשהגעת לשטחי הכינוס לקחת אפוד וקסדה ולהיכנס להילחם?
עומר צוחק. "האמת שיש לי שני בנים בעזה, אחד בסדיר והשני במילואים. כיף לי לבוא ולפגוש אותם שם לפעמים, אבל לא להיכנס לתוך הלחימה ברצועת עזה. אנחנו עושים עבודה מספיק חשובה, כשאנחנו תומכים בלוחמים שנמצאים שם״.
״אני מאמין בהתנדבות הזאת״
יהודה קצבמן (66), מקיבוץ אפיק, נשוי, אב לשלושה וסב לשבעה, סמנכ"ל תפעול בחברה להובלה עמק הירדן, נחלאי לשעבר, הצטרף לפלוגת המובילים הצפונית לפני 16 שנים. "משה פלד מבית השיטה פנה אליי ושאל אותי אם אני מעוניין להתנדב, ומאז אני מתנדב כנהג מוביל טנקים. בשבת השחורה הגעתי מיד בקריאה טלפונית, ובמשך ארבעה חודשים שירתנו ועשינו את מה שביקשו מאיתנו בצורה הטובה ביותר״.
מה זה אומר בצורה הטובה ביותר?
״זה אומר שעבדנו ככל שהצטרכו אותנו. בחודש הראשון עבדנו יותר, ולאחר מכן זה קצת נרגע. בכל התקופה נתנו פתרונות למצבים שבהם היה צריך לנייד טנקים ונגמ"שים מכל סיבה״.
איך התנהלה הדינמיקה בינך לבין השותף שלך דורון ליבר ממצר?
״דיברנו בנסיעות על הכול. שנינו עם דעות שונות. הוא קיצוני שמאלי, ואני רחוק מזה. ולמרות זאת היו הרבה שיחות טובות בינינו. אנחנו במצב מצוין בתור זוג. משלימים האחד את השני. בסך הכול כיף לנו ביחד״.
קצבמן מספר שבחודש הראשון למלחמה הכבישים היו כמעט ריקים, ולא הייתה בעיה להתנייד עם הכלי הגדול שבו נהג. לאחר מכן התנועה שבה לסדרה, אבל לא היו בעיות מיוחדות. על תגובת החיילים כשהם רואים את הנהגים המבוגרים יורדים מהקבינה, הוא אומר: "מקבלים אותנו מאוד יפה. בכבוד רב. מעריכים את העבודה שלנו״.
יצא לך להגיע עם המוביל הענק לקיבוץ?
״במלחמה הזאת לא יצא. בצוק איתן כן הגעתי לקיבוץ אבל בלילה״.
איך מתייחסים להתנדבות שלך בקיבוץ ובמשפחה שלך?
״בקיבוץ לא בדקתי, ולמען האמת זה גם לא כל כך מעניין אותי. אני לא עושה את זה כדי שיתייחסו, ושיגידו מה דעתם על זה. אני מאמין בהתנדבות הזאת, ובגלל זה אני עושה את זה. במשפחה שלי עד כמה שאני יודע מאוד מעריכים את זה. זה לא משהו חדש. אני יוצא למילואים כל שנה לתקופה של שבוע או שבועיים, והם
רגילים לזה״.
לא משעמם לך לחזור מהאקשן בכבישים לחיים הרגילים?
״ממש לא. החיים הרגילים שלי יותר סוערים מהעבודה בצבא. האקשן בעבודה שלי הוא הרבה יותר אגרסיבי מהמילואים. מילואים זו מנוחה בשבילי״.
