המעבר מהקיבוץ השיתופי בו התקיים "שוויון ערך העבודה" עם תקציב שוויוני לחבר (ובכלל זה, לחברים בגיל הפרישה) לקיבוץ המתחדש בו ה"תקציב" הוא דיפרצניאלי, עורר מחלוקות בין החברים בהזורע לבין הקיבוץ
33 חברים ותיקים מקיבוץ הזורע, מרביתם בעשור השמיני לחייהם, חלקו על אופן חישוב תקציב הפרישה שהעניק להם קיבוצם במשך מספר שנים.
באמצעות עורכות הדין, עדן ענבר ולרה קוניצר ורבה (אטיאס, גראור, וישניצקי, ענבר, חכים ושות') הונחה המחלוקת על שולחנה של השופטת עינב נהרי סנדלר, מבית משפט השלום בחיפה. החברים-התובעים שהגיעו לגיל הפרישה (67 שנים) עוד קודם ל"יום השינוי" בקיבוץ (1.1.2014), הגישו כנגד קיבוצם תביעה כספית בסך 645,174 שקלים.
פנסיונרים אלה היו זכאים לקבל מהקיבוץ תקציב פרישה לפי החלטות שינוי אורחות החיים בקיבוצם ("חוברת ההסדרים"), ובהתאמה להוראות "תקנות הערבות ההדדית בקיבוץ המתחדש" לגבי "גמלה הפנסיונית״.
תקציב פרישה שוויוני ואחיד
בחוברת ההסדרים נקבע ש"תקציב הפרישה" שיקבלו פנסיונרים אלה יהיה שוויוני ואחיד, בלי קשר לסכום קצבת הזקנה ("קצבת אזרח ותיק") שהמוסד לביטוח לאומי העביר לקיבוץ בעד כל חבר, אך לא נמוך מהסכום הקבוע בדין. עוד נטען שהקיבוץ אינו יכול לנכות מ"תקציב הפרישה" קצבאות שמגיעות לחבר מהביטוח הלאומי. התקציב כלל סכום קצבת זקנה אחידה של 2,300 שקלים, סכומים שהצטברו ממקורות גמל של החבר והשלמה על ידי הקיבוץ אם נדרש עד לסך כולל מקסימלי של 7,300 שקלים (בתוספת הצמדה שנקבעה).
הפנסיונרים הוותיקים התרעמו שכן לאלה שיצאו לגמלאות לאחר "יום השינוי" כן העביר הקיבוץ את הסכום המלא שהעביר לו המוסד לביטוח לאומי עבורם בעד "קצבת הזקנה", כך שהיו בהם שקיבלו יותר מאותו תקציב פרישה אחיד. הוותיקים יותר טענו שהקיבוץ ביצע בפועל קיזוז או הפחתה של קצבת הזקנה בתקציבם, הגם שהביטוח הלאומי שילם עבור קצבה גבוהה יותר. הקיבוץ פעל כך במשך שש שנים עד אשר שינה את ההחלטה והעביר לאותם פנסיונרים את מלוא הסכום העודף ככל שקיבלו מעבר לסכום האחיד של 2,300 שקלים.
שתי קבוצות פנסיונרים
הזורע, באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות'), אמר שהקיבוץ פעל כלפי חבריו לפי הכלל של "שוויון ערך העבודה שהיה מיסודות הקיבוץ עד ליום השינוי", ולכן, ערך "מיצוע" של הקצבאות הללו והעניק לחברים שפרשו לפני יום השינוי תקציב פרישה שוויוני. הקיבוץ הסביר שהשוני בסכומי קצבאות הזקנה הוא תוצאה של מועד הגשת התביעה לקצבת זקנה ומסטטוס החבר.
השופטת בחנה את חוברת ההסדרים, תקנון הקיבוץ ותקנות הערבות ההדדית ואמרה שאכן על הקיבוץ להעניק לחבריו פנסייה שאינה פחותה משיעור "פנסיית המינימום" הקבוע בתקנות הערבות ההדדית ובהחלטות הקיבוץ, והוא אינו רשאי לנכות לחבר הפנסיונר את סכומי קצבאות הביטוח הלאומי.
ואולם, הוסיפה השופטת, הקיבוץ הראה שהוא תמחר את תקציב הפרישה שקיבלו התובעים כך שיהיה בפועל גבוה מצירוף סכום "פנסיית המינימום" עם מלוא קצבת הזקנה המגיעה לאותו חבר.
מכאן, פסקה השופטת, שההסדר שהוחל על התובעים אינו סותר את הוראות תקנות הערבות ההדדית ואף מיטיב עימם ביחס להוראות התקנות. הלכה למעשה, השופטת מצאה כי הקיבוץ עמד במחויבותו להעניק לתובעים את תקציב הפרישה כפי שנקבע בחוברת ההסדרים.
אכן, הסבירה השופטת, "לפי לשון החוק וההסכמות שאושרו באסיפה הכללית, אין לקזז קצבת זקנה. אולם, יש להתייחס לסכום הכולל של תקציב הפרישה כפי ששולם לתובעים בפועל בתקופה הרלוונטית ולעקרונות שעמדו מאחורי "תמחור" סכומו הכולל. התוצאה היא שהפנסיונרים קיבלו בפועל סכומים גבוהים יותר מהסכומים שנקבעו בתקנות (גמלה פנסיוניות מינימלית בתוספת מלוא קצבת הזקנה). בנסיבות אלה, רשאית הייתה האסיפה הכללית של הקיבוץ לבצע את ההבחנה שעשתה, המשתקפת בחוברת ההסדרים, בין שתי קבוצות הפנסיונרים (אלה שפרשו לפני יום השינוי ואלה שלאחריו).
אין איסור בדין על הקיבוץ לתמחר את תקציב הפרישה לפי החלטותיו, אמרה השופטת, כל עוד סכום תקציב הפרישה יהיה גבוה מסכומה של קצבת הזקנה (המועברת לקיבוץ בפועל בעד החבר) ומסכום הגמלה הפנסיונית הקבועה בתקנות הערבות ההדדית.
עוד השתכנעה השופטת מעמדת הקיבוץ לפיה "עד ליום השינוי התקיים בקיבוץ עקרון בדבר שוויון ערך העבודה של חברי הקיבוץ במובן זה שכל ההכנסות שמקורן בעבודת החברים נמסרו לקיבוץ והחברים קיבלו תקציב שוויוני, ללא קשר לשווי השכר שנמסר לקיבוץ. השופטת הסכימה ש"מתן תקציב פרישה זהה לכל החברים שהגיעו לגיל הפרישה בטרם יום השינוי, עולה בקנה אחד עם רציונל זה ואין להתערב בהחלטת זו של האסיפה הכללית (במיוחד כאשר היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטות האסיפה בקיבוץ הוא מצומצם), כל עוד היא עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות ערבות הדדית, התקנון וחוברת ההסדרים״.
ההחלטה, שהתקבלה בקיבוץ במועד מאוחר יותר, לשנות את ההבחנה בין שתי קבוצות החברים הפנסיונרים ולהשוות את תשלומי תקציב הפרישה לשתי הקבוצות, איננה מלמדת בהכרח, הוסיפה השופטת, שמתכונת הענקת תקציב הפרישה בתקופה הקודמת לא הייתה נכונה.
סוף דבר, השופטת דחתה את התביעה וחייבה את החברים-הפנסיונרים לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך 29,700 שקלים ומע"מ.
