יבול שיא
הרפת והחלב
אביבית אתר הנצחה

קרובים ללידת המיתולוגיה

3 דק' קריאה

שיתוף:

בין תחנת המשטרה ההרוסה בשדרות למבנה החדש, לתיקונים הקטנים בבארי. גם אם ישוחזר הקיבוץ לפרטיו, הוא יהיה אחר

נסעתי לשדרות לברר משהו במשטרה. סמכתי על הווייז והוא הביא אותי ללא היסוס לתחנה ההרוסה. הרוסה היא לא המילה המדויקת. המבנה, דמוי מבצר בסגנון שנות ה-60 (שילוב שלא היה אפשר לשער אלמלא היה קיים), איננו. הבטון פינה מקומו לאדמה חשופה, ורק ברזלים של יסודות הבניין נותרו.
״המקום יוקדש להנצחה" מודיע שלט, וקבוצת מורי דרך מחיפה מקשיבה לאיציק, מומחה לחימה שגר לא רחוק, בשנות ה-70 לחייו. עם הישמע היריות הוא יצא להילחם עם אקדח, השתתף בקרב על התחנה, וחלק ניכר מהזמן עסק בהצלת פצוע ובשמירה עליו. הפצוע הגיע לטיפול במצב אנוש, וניצל. את סיום דבריו שומר איציק כדי לומר שהוא היה מפקד יחידת הכוננות בשדרות. שנה לפני כן לקחו להם את הנשקים הארוכים.
״היינו פה שישה מכיתת הכוננות בסביבת התחנה", הוא אומר. "איתם הסיפור היה אחר״.
אני מדברת שוב עם ווייז שמואיל לקחת אותי לתחנה ששוכנת כעת באזור התעשייה במבנה חדיש ויעיל. לחדר נכנס שוטר מבוגר בשם רמי. מסתבר שהוא הפצוע שאיציק הציל. אני לא מתפלאת. זה קורה באופן יומיומי. אנחנו קרובים ללידת המיתולוגיה, הגיבורים שלה עדיין בשר ודם ומסתובבים קרוב אלינו, לא פלא שהכוכבים מתנגשים.
בעצם גם אני אחת מהם, מעצם היותי שם ברגע המפץ.
רמי מזמין את אנשי בארי לבוא לסיור בהדרכתו. כל כך התרגלנו בבארי להיות מרכז הסיפור שלנו, עסוקים בלהגן על עצמנו מהסקרנות הפולשנית, שלא חשבנו לצאת לסיורים אצל אחרים, לפחות לא אני, ובמיוחד בשדרות. ווייז היה חכם ממני, לקח אותי למקום הנכון.
הייתי רוצה שייסגר בינינו הפער. הקסאמים לא חיברו אותנו ואפילו לא הדאגה לחטופים, אבל אנחנו כבר אחים בדם.
אתמול בחמש
שבוע התרוצצות. נו, קורה. ובבית בערב דיברנו על השיר ״גן סגור״ של יהונתן גפן. בארי בהחלט גן סגור, כשחזרתי בערב חשבתי לשנייה שבשעה כזו כל מגרשי החניה מלאים, ואפילו במגרש ה' בטח לא אמצא מקום, ואז התעוררתי, אפילו א' לא מלא, במיוחד בערבים. חזרתי מערב ״זעקת העוטף״ בבאר שבע. השתתפו הרבה חברי קיבוצים מהעוטף שחזרו מהפינוי שלהם. שתי נערות אמרו לי: ״בילינו הרבה בבית שלך בילדותנו, שיחקנו עם הבת שלך״. ואני לא זכרתי.

אתמול בלילה לא נרדמתי עד שלוש. זה היה לילה רע, צה״ל נכנס לרפיח במקום עסקה וחטופים שבים הביתה. לילה רוחש מלחמה ומוות. השיר "גן סגור" מתחיל כשהילדים הולכים עם אימא למכולת, ומגלים שהעולם יכול להיראות מזווית אחרת, שהם לא מרכזה. לי מפריע גם שעזתים חפים מפשע סובלים. אני יכולה להגיד את זה פה כי ״זמן קיבוץ״ הוא עיתון ששואפי הנקם פחות קוראים בו. איזה נקמות כבר יכולים למצוא ב״זמן קיבוץ״?
וגם אם מסתתרות בו נקמות איומות, יש בהן משהו אנכרוניסטי קיבוצי שובה לב, של ״כך היינו״.
שמתם לב שבשיר, הזמן שהילד מספר בו הוא לא הזמן בו מתרחשת החוויה? הרי הוא מדבר על אתמול. אז מתי היום הוא נזכר? אני חושבת שבבוקר, כשהוא מגיע לגן הפתוח, כשהנדנדות מתנדנדות לגובה והפרחים צבעוניים ולא אכפת להם שהם נמוכים.
כשנרדמתי בסוף בשלוש בלילה, חלמתי חלום ממש עצוב. מישהי שרה בדשא הגדול, אבל זאת מישהי שכבר מתה (ב-7 באוקטובר) והשיר שלה, ללא מילים, היה השיר הכי יפה ששמעתי וגם הכי עצוב. הקשבתי לו בכל כוח החיים שלי. השיר גן סגור עובר מהאנחנו לאני.
מחוץ לגן – אנחנו, בפנים – אני, ילד שאין לו דמות שתגיד מה מותר ומה אסור. ילד יתום שבונה מהסדר מגדל, שהוא סוג של סיפור, שמפרקים אותו בחזרה לסדר, ואין אף אחד שישמע אותו. זה רגע של עצב קבוע בתוך חוויה שמתחזה לאובדן זמני, של גן שנסגר ונפתח.
אבל גם זו אשליה. בין יום ליום חולף נצח בלתי ניתן לגישור. מה שנסגר היום ייפתח מחר אחר לעולם אחר.
ראיתי שמישהו מנסה לתקן בבארי פינה קטנה בה התפרקו אבני הריצוף, יותר מהתיקונים הגדולים הוא נראה לי כמו התיקון שקורה באמת. לאט לאט מתיקון קטן לתיקון קטן אחר ייבנה הקיבוץ, וכשיושלם התיקון, גם אם ישוחזר הקיבוץ במלואו, לפי כל פרטיו ב-6 באוקטובר, הוא יהיה אחר לגמרי.
שונה מאיך שהיה צומח לולא קרה, שונה אפילו מאיך שהיה אילו קפא, כי אז הזמן היה קופא אתו.
והזמן לא קופא, הילדים גדלים לנערים, המבוגרים מוסיפים שיבה, השׂבים הולכים לעולמם. האנשים נפוצים בזמן ובמרחב. זה סדר העולם גם במקום שהתהפכו בו היוצרות. החוק הזה נשמר, אפילו בלי גננת שתשמור עליו.
עצים שפורצים בשלכת דווקא באביב
לעיתים מכסחים את הדשא בבארי. חיכינו למכסחת שתבוא כי בדשא השכונתי יש כמה עצים זרים, שפורצים בשלכת דווקא באביב, השכנים מקטרים עליהם אפילו עכשיו. הדשא מלא עלים גדולים וחומים, ובקיץ לא יהיה צל.
המכסחת הגדולה במיוחד שקנה בארי, אז אימפריה בעיניי עצמו, באה, אספה איתה את רוב העלים וחלקם ערמה בפינות משונות.
ואני נזכרתי.
שכשבאתי לקיבוץ, בסוף השבוע הריק הראשון, והיה עדיין חורפי, עם הרבה עלים רדומים על הדשאים, ראיתי מישהי צעירה מגרפת בדשא פינה קטנה. לא ידעתי למה. זה היה רגע נשכח, יפה ועצוב. לא שכחתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ביום שני בשבוע הבא ה-9.9.2024 יתקיים הכנס השנתי של חברת "החקלאית". במעמד הכנס יהיה נוכח מר אורן לביא – מנכ"ל משרד החקלאות וביטחון המזון. אתם מוזמנים להגיע ולפגוש את הלקוחות, עובדי הענף, הרופאים המובילים
< 1 דק' קריאה
אתמול (יום ד') נערך כנס רפתנים של חברת "הרמן פרוג'קט" בקיבוץ סעד עם מעל ל-80 משתתפים. הקיבוץ אירח את הכנס, ולנו היה חשוב לערוך את האירוע, דווקא בעוטף, דווקא עכשיו. הכנס היה מוצלח מאוד
< 1 דק' קריאה
שלוש בוגרות בית הספר לעיצוב בחיפה הקדישו את פרויקט הגמר שלהן לקיבוץ. מיחסי אהבה שנאה לחינוך המשותף, דרך מבט מורכב של הטוב עם הרע ועד תכנון מחוץ לקופסא לקיבוצים שנפגעו בשבת השחורה  *תמונה ראשית:
3 דק' קריאה
הקו המפריד בין תהליכי העברה בין־דורית  האינטראקציה המיוחדת שאני מקיימת עם משפחות במושבים בענייני העברה בין־דורית, זיקקה אצלי כמה עקרונות שאני משוכנעת בכוח שלהם להשפיע על התהליכים המאתגרים. העקרונות האלה כל כך משמעותיים, שכשהם
4 דק' קריאה
דני גבאי, חבר מושב מרחביה, דור שלישי למייסדים, מספר על ההתיישבות בעמק יזרעאל, על תולדות המושב ועל משפחתו * הוא מציין בדבריו, שבמושב מרחביה היה רצף של התיישבות מאז 1911 ועד היום * רעייתו
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן