אספת חברים בניר עם גרמה לד"ר מירי גלעד לעזוב את הקיבוץ כשהייתה בת 30. בספר חדש היא יוצאת למסע התבוננות ביסודות צורת החיים הקיבוצית ובמתח בין הכלל ליחיד
התנועה הקיבוצית ידעה עליות ומורדות, משברים גדולים וגם רגעים של צמיחה והתרחבות. אבל דווקא החודשים האחרונים הביאו לידי ביטוי חלק מסגולותיה – יכולתן של קהילות שלמות להתארגן במהירות שיא ולהציע תמיכה ומקלט לכל אותם חברי קיבוצים ביישובי העוטף שספגו את המכה האיומה והכואבת באותה שבת נוראה, השבעה באוקטובר. היא שבה והוכיחה שלצד אותם קשיים ומועקות, שאותם חווה מן הסתם כל בן קיבוץ שהתקשה לצעוד ב"תלם", היא עדיין מסוגלת להצמיח מתוכה כוחות חדשים מלאי חיות.
ספרה של ד"ר מירי גלעד השדה והכוכבים שיצא עכשיו בהוצאת כרמל, מעלה לצד ספרים ידועים כמו הביתה של אסף ענברי והיינו העתיד של יעל נאמן, עוד תרומה יפה ומשמעותית לניסיון להבין ולהתחקות אחרי אותה תנועה שייחדה ומייחדת עדיין את החלום הציוני. האדם הוא מהות מתבוננת. "בני אדם", כפי שכותב באורח יפה ובהיר פרופ' אבי שגיא, עורך הסדרה החדשה "פרשנות ותרבות" שבמסגרתה יוצא עכשיו הספר הזה, "מנהלים את חייהם תוך התבוננות ופירוש מתמיד של מעשיהם", ותוך בחינה מחודשת של הערכים שעליהם התחנכו וגדלו.
הפרשנות שבני אדם נותנים למעשיהם, והמעשה הפרשני כולו, אינם נחלתם של חוקרי תרבות בלבד, אלא נחלתו של כל אדם המנסה באופן פעיל לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פועל.
זעזוע עמוק באספת חברים
מירי גלעד נולדה וגדלה בקיבוץ ניר עם, הניצב בין העיירה שדרות לגבול עם רצועת עזה. אסיפת חברים – אירוע רגיל ושגרתי המוכר לכל בן קיבוץ (גילוי נאות: כותב שורות אלו אף הוא נולד וגדל בקיבוץ, אומנם טיפה רחוק מניר עם, כמה קילומטרים דרומה מהכנרת), שהתרחש כשהמחברת הייתה כבת 30 לערך ונגע למשהו מהותי הקשור לעתידה המקצועי, גרם לה זעזוע עמוק, כזה שהכריח אותה "לחשב מסלול מחדש", לבחון שוב לעומק את מערכת הערכים שעליהם חונכה וגדלה. אותו אירוע גרם לה, בסופו של דבר, לקום ולעזוב את הקיבוץ הדרומי יחד עם ילדיה ובן זוגה, ולחפש – קשה ומעיק ומטריד ומפרך ככל שיהיה – מסגרת חיים אחרת, מותאמת יותר לאופק ההתפתחותי האישי שאותו ניסתה לדמיין ולחזות. מסגרת שתהיה עבורה לפחות, פחות מצלקת ומכאיבה.
אם כך, כל עניינו של הספר, אם לחטוא כבר בהתחלה ולנסות לכרוך ולסכם אותו בכמה משפטים, הוא מעין ניסיון של המחברת לצאת מתוך אותו אירוע אישי קשה ומצלק לאיזו התבוננות רחבה ומעמיקה יותר על היסודות האימננטיים המצויים אולי בלב צורת החיים הקיבוצית, על המתח הגלום בין הכלל לבין היחיד, ועל המרחב הזה שבין ה"שדה", אותו מקום ארצי וגשמי המחייב את האדם לחרוש תלמים עמוק באדמה וגם, איך נאמר, לדאוג לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו, לבין ה"כוכבים" – מרחב החלימה והדמיון וההשתוקקות למחוזות אחרים, פחות ארציים וגשמיים.
כעוצמת השמחה כך עוצמת השבר
לזכותה של ד"ר מירי גלעד צריך לומר שעם כל הכאב הגדול שנטבע בה באותה אסיפת חברים, היא עושה כל מאמץ לא להתבוסס רק במרחב האישי הפגוע, אלא מנצלת את הידע הרחב שלה (מירי גלעד היא בין השאר משוררת, חוקרת ספרות ותרבות ובעלת תואר דוקטור לספרות משווה) כדי להתבונן בכל מה שקרה לה דרך הפריזמה של כתביהם של אישי רוח ומחשבה כמו הפילוסוף מרטין בובר, א"ד גורדון, ההוגה ומורה הדרך של חלוצי העלייה השנייה, ושל הסופר ס. יזהר (כבר כשאני כותב את השורות האחרונות האלה מתגנב לליבי חשש כבד שכל השמות האלה, שהיו פעם "אורים ותומים" להרבה אנשים, כבר לא אומרים כמעט דבר וחצי דבר למרבית חלקי הציבור הישראלי).
אבל המסע של מירי גלעד הוא אפילו יותר נועז ויומרני – היא מנסה ללכת עוד כמה צעדים אחורה ולבחון את אופי הקיום היהודי בעיירות שמהן הגיעו הוריה לארץ להקים יישוב חדש בפאתי הנגב המערבי. ה"פנס" המחקרי והיצירתי שלה מגשש באפֵלה ההיסטורית, ומנסה לאתר בה עוד מרכיבים שהשפיעו אולי על אופי הישוב היהודי והקיבוצי־חלוצי שנבנה כאן. יוצאי תנועת "גורדוניה", שכוננה ובנתה את המקום ברוח התנועה והאמינה באיכותה של קבוצת אנשים קטנה שתוכל אולי, גם בתנאים הקשים של הנגב, לכונן חיים שיש בהם גם יסודות של חברות אמיתית ואינטימיות (בדפי הספר משולבים גם צילומים נוגעים ללב של קיבוץ ניר עם בשנות ה-50, שנים שנשקו לשנות הילדות של המחברת).
היא חותרת להבין ולפענח את ה"מקום הראשון הראשון". כפי שניסח זאת ס. יזהר ביצירתו המאוחרת מקדמות. האם יסודות ה"קלקול" היו טמונים ב"מקום הקטן על קולותיו ועל שתיקותיו" כבר אז? "היינו שמחים", היא כותבת באחד משיריה, שמחה תמימה. כך חוותה את ילדותה בניר עם, "בנים ובנות לדור הרואי שהכה שורש באדמה בתולה". וכעוצמת השמחה כך עוצמת השבר – שבר שהוליד גם את הספר החכם והיפה הזה.
היא מבקשת, כפי שהיא מעידה על עצמה, "לשוב לאחור, ולנסות להרפות מעט מהכאב שבבגידת החברות". להבין את פשר הזעזוע ששינה את חייה באותה אספת קיבוץ. זהו ספר שמחייב במידה רבה קריאה מושהית, איטית, סבלנית – מאפיינים שאולי נעדרים עכשיו, בצדק או שלא בצדק, מהפרופיל של הקורא הממוצע, כולל זה של כותב שורות אלו.
יתרה מזאת – האוויר הישראלי הציבורי הזדהם לצערי בשנים האחרונות מדיבורים גסים ותפלים על "הגמוניות" כאלה ואחרות, שמודעות או לא למצבן. לפעמים מתגנב לליבי חשש גדול, שספרים עדינים מהסוג הזה, עלולים תוך שנייה וחצי ליפול לתוך התהום הגורפת של "כן קיבוץ. לא קיבוץ" וכו׳.
אין ספק שיש בליבה של המחברת דברים קשים על טיבם של היחסים בין חברי הקיבוץ, טבע שהכזיב והכאיב, אך אין ספק שהספר הזה מציע גם אופק התבוננות רחב, אחר ושונה, על התנועה הקיבוצית שהייתה ועודה חלק משמעותי מהקיום שלנו פה.
השדה והכוכבים. הוצאת כרמל. 322 עמודים
הכתבה התפרסמה ב"וואלה"
