ההודעה על מותם של שלושת החטופים מניר עוז: עמירם קופר, חיים פרי ויורם מצגר, החטוף מנירים, נדב פופלוול, וההכרזה על מותו של דולב יהוד מניר עוז התקבלה בכאב גדול
ביום שני שעבר הגיע נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג, לבקר את תמי מצגר שנחטפה ב-7 באוקטובר מביתה בניר עוז לרצועת עזה, ושוחררה לפני כחצי שנה בהותירה אחריה בשבי את בעלה יורם מצגר שגם הוא נחטף באותה שבת. בניה של תמי שהגיעו לפגישה עם הנשיא בשכונת כרמי גת בקריית גת, חזרו לבתיהם בתום הפגישה, ואז נקראו שוב לביתה של אימם בסביבות השעה שש בערב, לקבלת ההודעה הקשה שלפיה אביהם כבר אינו בין החיים. שעתיים לאחר מכן הודיע דובר צה"ל דניאל הגרי לכל עם ישראל על מותם של שלושת החטופים מניר עוז: עמירם קופר, חיים פרי ויורם מצגר, והחטוף מנירים, נדב פופלוול. הגרי ציין כי הארבעה נהרגו בחאן יונס בזמן שנערכה שם פעילות צבאית של כוחות צה"ל, והנושא יתוחקר במטרה לדעת אם הם נהרגו כתוצאה מהפצצת צה"ל או על ידי שוביהם מחמאס. מוקדם יותר באותו יום נודע כי זוהו שרידי גופתו של דולב יהוד אף הוא מניר עוז שנהרג ב-7 באוקטובר ואחותו ארבל עדיין בשבי חמאס.
נראו רזים אבל חיים
״זה באמת לא מעניין איך הם נהרגו", אומר רני מצגר, בנו של יורם, "התוצאה היא שהם נהרגו בסביבות אמצע עד סוף פברואר, שזה ארבעה וחצי עד חמישה חודשים מהרגע שהם נחטפו, ואפשר היה להוציא אותם משם בחיים. ב-18 בדצמבר 2023 פרסמו סרטון של שלושת החטופים מניר עוז. הם נראו עייפים, הם נראו רזים, אבל הם היו חיים, והם דיברו ותקשרו. בסרטון רואים את הציניות של אבא שלי, על כל המשתמע ממנה. הוא מבין את הסיטואציה וקורא אותה בצורה מצגרית לגמרי, והממשלה לא עשתה את מה שהיה צריך לעשות. אם היו ממשיכים את העסקה הראשונה בזמן, אז אבא שלי היה יושב איתנו ושותה איתנו כוס יין ולא היה מוכרז כמת ברצועת עזה״.
איש עם עקרונות ברורים
יורם מצגר (80) היה חבר גרעין בקיבוץ עמיעד, ושם הכיר את תמי שהגיעה מבית דתי ושירתה בעמיעד שירות לאומי. השניים נישאו ומכיוון שהוא רצה ללמוד, עזבו את הקיבוץ כעבור מספר שנים עם שני בניהם: גיא ורני. הוא עבד זמן מה במס הכנסה וב-1974 הגיע עם משפחתו לקיבוץ ניר עוז, שם נולד בנו השלישי ניר. יורם עבד בגד"ש, היה החצרן של הקיבוץ, ואחר כך היה ממקימי מפעל הצבע נירלט, שבו היה מנהל השיווק ואחר כך מנהל מפעל בת בהולנד. בהמשך ניהל את ענף המזון של ניר עוז, כיהן פעמיים כמנהל הקהילה, ועבד כגמלאי בתפקיד אדמיניסטרטיבי במוסך הקיבוץ.
סיפור מעניין מחייו הוא נטיעת דונם וחצי של ענבי יין, והקמת יקב בוטיק שמייצר 700 -1,000 בקבוקי יין בשנה. "זה התחיל בפרלמנט יום שישי של כמה חברים ותיקים", מספר רני, "שבו היה גם אבא שלי וגם גדעון פאוקר שהחלום שלו היה להקים יקב ולייצר יין. אבא היה מארבעת המייסדים הראשונים, ובהמשך זה הגיע ל-12 חברים.
יצא להם יין איכותי בזכות גדעון, והם חילקו את הבקבוקים ביניהם״.
רני מוסיף שיורם היה איש של אנשים, איש שיחה, איש רעים להתרועע, איש של סיפורים ובדיחות. הוא ידע לדבר ערבית ואידיש, וסיפר בדיחות בשתי השפות. "ראיתי אותו יושב שעות עם אנשים בסבלנות, באהבה, מדבר איתם וצוחק איתם. הוא היה איש מאד חברותי, ועל זה היה עיקר תהילתו בקיבוץ״.
והיה גם יורם האבא והסבא. "גדלנו בלינה המשותפת", אומר רני, "והקשר להורים היה בהתאם לאותה תקופה, אבל אני חושב שרובנו עוצבנו בדמותם של אבא ואימא. אין על זה עוררין. הוא היה איש עם עקרונות ברורים. איש שידע להגיד בדיוק מה הוא חושב, מה הוא רוצה, ואיך הדברים צריכים להתנהל. הוא היה אבא מצוין, וסבא עוד יותר מצוין. הוא העריץ את הנכדים שלו ופינק אותם. הבת שלי כבר בת 23, והוא היה מכין לה סנדוויץ' בדמות פרצוף. הוא הכין לה את זה כאילו שהיא תינוקת, והיא הייתה חוגגת איתו את החיים.
ככה הוא היה עם כל הנכדים שלו. הוא ידע מה כל אחד אוהב, איך הוא אוהב להתפנק, ועם מי לדבר על איזה נושא. את הבן הקטן שלי הוא עניין בערבית ובשפות נוספות, והיה לו המון ידע בנושא הזה. הילד בן 15 והוא כבר קורא ארמית. זו מורשתו של סבא יורם״.
״היה צריך לעשות בשבילם יותר״
בשבת השחורה כשהמחבלים נכנסו לבית משפחת מצגר, יורם דיבר איתם בערבית ומשך את תשומת ליבם אליו כדי להציל את תמי. התקשורת האחרונה איתו הייתה ב-8:55, וזו כנראה היתה השעה שבה הוא נחטף לבדו מביתו.
בסביבות השעה 10:30 נכנסו הבוזזים לבית המשפחה, ובברוטליות קשה הם היכו את תמי שהייתה לבושה רק בכותונת לילה, גררו אותה על הרצפה, פצעו אותה וחטפו אותה לרצועת עזה. כשהגיעה לעזה היא פגשה במעין חדר קבלה את שאר החטופים מניר עוז לפני שחילקו אותם למקומות שונים. יורם הבחין מיד בתמי שהגיעה אחריו, וקרא לה להצטרף אליו, והם היו ביחד עד לרגע שבו היא השתחררה. בני המשפחה המודאגים ידעו שיורם ותמי לא נמצאו בביתם, אך בימים הראשונים לא ידעו מה עלה בגורלם. רק כעבור מספר ימים, כשיוכק'ה ליפשיץ ונורית קופר שוחררו, הן סיפרו להם שיורם ותמי נמצאים עם החטופים מניר עוז.
מאז החטיפה הפכה אילה מצגר, אשתו של רני, לאחת הפעילות הבולטות ביותר במאבק להשבת החטופים, ואני שואל אותו אם היא תמשיך במאבק גם לאחר שנודע לה שחותנה יורם נהרג בשבי וכבר לא ישוב בחיים. "המאבק הזה הוא פועלה של אילה", אומר רני מצגר, "ואילה לא עשתה את זה רק בשביל יורם מצגר, אלא בשביל כל קהילת החטופים. יש לנו עוד הרבה חטופים ברצועת עזה, שמשמעות המאבק לשחרורם היא קריטית. יש לנו שם את ארבל יהוד, ילדה יפהפייה, בת 28, שנחטפה מביתה בניר עוז, יש לנו את גדי מוזס, את סשה טרופנוב, ועוד הרבה אנשים טובים שנמקים בשבי בעזה ואנחנו לא רוצים שסופם יהיה כמו הסוף של אלעד קציר, בחור צעיר שנרצח שם, או כמו הסוף של אבא שלי, עמירם קופר וחיים פרי, שהיו צריכים לעשות הכול כדי להחזיר אותם בחיים. זה דור שעבר ארבע מלחמות, חי בצניעות מדהימה בספר על גבול רצועת עזה, וספג במשך 20 שנה רקטות ובלוני נפץ.
היה צריך לעשות בשבילם יותר. לכן אילה תמשיך ביתר שאת את המאבק שלה, למרות שאנחנו ממש לא נהנים מזה. אנחנו עושים את המאבק הזה כי זה הכרחי. זה אומר לעזוב את המשפחה כל יום כדי לעשות איזושהי פעילות, במטרה לשמור את מודעות הציבור לחטופים האלו בשיאה כל הזמן. אנחנו מבינים שאנחנו לא רק בידיים של ביבי, ושסינוואר צריך להגיד כן לעסקה, אבל המחאה שלנו מכוונת לממשלה שלנו, לכנסת שלנו, ולמנהיגים שלנו, כי אנחנו צריכים שהם יעשו הכול בשביל להחזיר כמה שיותר חטופים חיים, ובינתיים אנחנו עוברים תהליך של הודעות על מותם של עוד ועוד חטופים, וזה חייב להיפסק״.
ההודעה על שחרורם המוצלח של ארבעה חטופים בשבת האחרונה התקבלה בסיפוק על ידי מטה משפחות החטופים, אך עדיין מדובר על שבעה חטופים ששוחררו בסך הכול בפעילות צבאית לעומת 120 שעדיין מוחזקים בשבי חמאס. רני מבקש לומר משהו על המשך המאבק שנעשה למען שחרור החטופים. "הביזוי של הנשים שמפגינות למען החטופים חייב להיפסק. הבריונים שתוקפים אותן ברחוב, הם אנשים בזויים ואנשים מוסתים. מן הראוי שמנהיגי העם הזה באשר הם, ימין ושמאל, יוקיעו את הדבר הזה בנחרצות״.
שרד במנהרות הנוראיות של עזה, הוחזק בתנאים לא אנושיים, ננטש בידי ממשלת ישראל
דברים שכתבה אסנת פרי, אשתו של חיים פרי, איש של חזון וחמלה
אני וחיים בעלי בחרנו להקים יחד את ביתנו המשותף בניר עוז. חיינו חיים טובים ומלאים, התעסקנו במה שאנחנו אוהבים לצד קהילה שאנחנו מחוברים אליה.
מילים לא יכולות לתאר את עומק הצער שלי או את החלל שנותר בלב המשפחה שלנו. חיים, שהיה בן 80, היה עמוד כוח, אב לחמשת ילדינו וסבא ל-13 נכדינו היקרים. הוא היה יזם, פעיל שלום, איש של חזון וחמלה, מסור לבניית גשרים וטיפוח הבנה.
ב-7 באוקטובר, חיינו התנפצו. חיים נחטף מביתנו בקיבוץ ניר עוז על ידי מחבלי חמאס. הוא נלקח בזמן שהגן עלי, והפגין את אותו אומץ וחוסר אנוכיות שהגדירו את חייו. הבית שלנו, המקדש שלנו, הושאר בחורבות, תזכורת בולטת לאכזריות שהתמודדנו איתה, התא המשפחתי שלי, ומשפחת קיבוץ ניר עוז כולה.
במשך כמעט ארבעה חודשים סבל חיים בשבי החמאס. הוא שרד במנהרות הנוראיות של עזה, הוחזק בתנאים לא אנושיים. אני מכירה אותו, ובטוחה שלאורך כל הזמן הוא אחז בתקווה, והאמין בכל נימי נפשו שמדינת ישראל תמלא את חובתה ותחזיר אותו הביתה. הוא האמין בחוזקה של הקהילה שלנו, בהבטחה לאחריות הדדית המהווה את היסוד של החברה שלנו.
אבל אמונתו נבגדה. אפשר היה להציל את חיים – היה צריך להציל אותו. ממשלת ישראל ומנהיגיה הכשילו אותנו. הם נטשו את חיים ואת שאר החטופים, ואפשרו לערבות ההדדית שלנו להתפורר. נטישה זו אינה רק טרגדיה אישית; זה כשל מוסרי שמכתים את נשמתה של האומה שלנו.
מותו של חיים הוא תזכורת חריפה לצורך הדחוף בחמלה ובאנושיות בעולמנו. הוא היה אדם שהקדיש את חייו לשלום, אך חייו נחטפו באלימות ושנאה.
את מורשתו של חיים, לעומת זאת, אי אפשר לכבות בטרגדיה זו. רוחו חיה בליבם של אלה שאהבו אותו, בחיים בהם נגע ובאידיאלים שבהם דגל. בעודנו מתאבלים, מוטל עלינו גם לכבד את זכרו על ידי המשך עבודתו, ולחתור לתקומת קיבוץ ניר עוז.
במותם ציוו לנו את התקומה – מהאפר וההרס של קיבוץ ניר עוז, מכך שאהובינו נרצחו או נחטפו מביתם ממבצרם עלינו לא להיכנע לארגון טרור זדוני ונורא. אף אחד לעולם לא יכבוש שוב את קיבוץ ניר עוז. אנחנו נקים אותו מחדש.
חיים, יקירי, הסבל שלך נגמר, אבל המאבק שלנו למען צדק ושלום נמשך. נוח על משכבך בשלום, בידיעה שהחיים שלך ומורשתך לעולם לא יישכחו.
עם הלב הכי טהור
רמי ברגיל מנירים על הלב שנשבר עם הבשורה על מותו בשבי החמאס של נדב פופולוול
נדב פופולוול, בן לחנה שתבדל לחיים ארוכים ורפי ז"ל נולד בנירים וגר שם, עד שבשבת, 7.10, נחטפו נדב ואימו מביתם. היום, 3 ביוני 2024 התבשרנו על מותו בשבי.
לנירים הגעתי לפני כ-25 שנים, ושם הקמתי את ביתי. ילדיי גדלו שם ויחד גרנו בנירים עד לאותה השבת.
בימי הראשונים בנירים פגשתי את נדב, באחד מהערבים ששיחקנו וויסט יחד, עברו עוד כחמש שנים וב-2004 הצטרפתי למקום עבודתו. מאז ועד היום הנורא ב-7 באוקטובר אני ונדב עובדים יחד, כתף לכתף, תמיד יחד.
יחד נסענו לפגישות בארץ ובעולם, יחד טיילנו וביקרנו לקוחות בארץ ובעולם, יחד, תמיד יחד, תמיד יחד חשבנו ומצאנו פתרונות לכל מיני אתגרים, לפעמים התווכחנו וכל אחד מציג את דעתו, כל אחד ניסה לשכנע בדרך שלו אבל תמיד בסוף הסכמנו על דרך אחת ויצאנו לדרך.
לפני כשנה התחלנו פרויקט מיוחד יחד, הקמנו את החברה בשדרות, והתחלנו פיתוח של מוצר רפואי, בתקווה שיעשה טוב בעולם, כי נדב בבסיסו אדם שרק רוצה לעשות את העולם טוב יותר. יש לי אלפי שעות יחד עם נדב אחד על אחד, בחיים לא שמעתי ממנו ולו פעם אחת תלונה על מישהו, בעיה שיש לו עם מישהו, מעולם לא אמר דבר שיוכל להיחשב כתלונה כלפי האחר. נדב היה האדם עם הלב הכי טהור שאני מכיר.
נדב הוא העובד המסור ביותר שהכרתי אי פעם, תמיד מגיע בחיוך בבוקר ותמיד מוכן לעשות כל דבר והעיקר שנסיים את המשימה בזמן. מי שמכיר את נדב יודע שיש יחס ישיר בין הזמן שנשאר לסיום המשימה וזמן ההפסקה שלו, וככל שמתקרבים לזמן סיום המשימה, הזמן שנדב לוקח לעצמו להפסקה בארוחת צוהריים הולך ומתקצר.
בנוסף להיותו עובד כה מסור, נדב הוא הילד המושלם שכל הורה רוצה, כל יום היה מתקשר לאימו ושואל לשלומה, דואג לה לכל צרכיה, הולך איתה למרפאה בקיבוץ, ולבית חולים בבאר שבע, נסיעות לקניות יחד ואחת לשנה היה להם טיול משותף ללונדון. נדב הוא אזרח בריטי ולכן כל כך אהב את התרבות האנגלית, הטיולים ברחובות לונדון וחנות אחת מיוחדת במרכז לונדון לספרים יד שנייה של מדע בדיוני. כל פעם היה חוזר עם עוד תיק עם ספרים שיספיקו לו לעוד מספר חודשים.
בשבת 7 באוקטובר, נחטפו נדב ואימו חנה מביתם בנירים ואחיו רועי נרצח באכזריות. במשך 50 ימים נדב ואימו היו יחד במעמקי מנהרת החמאס. לאחר שאימו חנה שוחררה, סיפרו על נדב שקראו לו "המלך של המנהרה". זה לא הפתיע אותי, גם שם מתחת לאדמה במנהרות החמאס, נדב דאג לאימו. שניהם חולי סכרת וקיבלו תרופות פעם בכמה ימים, נדב לא צרך את הכדורים שקיבל ושמר אותם כדי שלאימו יהיה יותר. זה נדב, תמיד חושב על האחר יותר מאשר על עצמו.
הייתה לי תקווה שתחזור
נדב,
היום, כאשר התבשרנו על מותך בשבי החמאס, נשבר לי הלב.
כל כך קיוויתי, התפללתי וחלמתי שתחזור לארץ, שתחזור לאימא חנה ולאחות איילת,
כל כך קיוויתי שתחזור לארץ ושיהיה לי חלק בתוכנית השיקום שלך ושנחזור להיות יחד,
כל כך קיוויתי שמתישהו נחזור לעבוד יחד, שנחזור לחשוב יחד על בעיות תוכנה וחומרה ושנחזור לנסוע יחד שעות בדרכים בארץ ובחו"ל.
לפני מספר ימים חלמתי עליך, חלמתי שאנו עומדים בכניסה לקיבוץ ומדברים, אני לא זוכר על מה אבל אני בטוח שגם שם בחלום למדתי ממך משהו, היית כל כך חכם ומוכשר בכל דבר.
אתה היית המתכנת הטוב ביותר שהכרתי אי פעם בכל שפת תוכנה, בכל מערכת הפעלה ובכל חומרה.
היה לך ידע כללי אדיר בכל דבר, בכל נושא שהייתי צריך עזרה, הייתי מתקשר אליך וישר היית מוצא לי פתרון, הרבה יותר מהיר מגוגל והרבה יותר מדויק.
בחודשים האחרונים, בכל פעם שאורחים או משקיעים פוטנציאלים מגיעים לחברה ואני מציג להם אותה, תמיד התחלתי את המצגת עם תמונה שלך. סיפרתי מעט עליך ותמיד הייתה לי תקווה שתחזור.
ב-1.4.2024 חגגנו לך, כל העובדים, יום הולדת. סיפרתי להם מעט מה-20 שנות נדב שהיו לי,
הייתה לי הזכות להכיר אדם מדהים, חבר אמת. אזכור אותך תמיד. נוח על משכבך בשלום.
לֹא עָשָׁן, לֹא אֵשׁ
עמירם קופר, איש עם נשמה יתרה, כלכלן ומשורר אשר גם הרבה לכתוב מאמרים ל "זמן קיבוץ"
עמירם קופר, שציין יום הולדת 85 בשבי, הוא ממקימי ניר עוז. כלכלן במקצועו, עבד שנים רבות ככלכלן הראשי של יישובי חבל מעון. עמירם הוא גם משורר ומלחין – הוציא לאור ספרי שירה, כתב מחזות ופרסם מאמרים רבים העוסקים בפוליטיקה ובכלכלה שהתפרסמו גם ב"זמן קיבוץ".
האתר "שירה עובדת" מביא את סיפורו של שירו "שיבולי פז" עליו סיפר קופר בערב לכבוד צאת ספרו "שירים מספר המדבר":
"בשנת 1960 הגיעה לעזרת ניר עוז קבוצת שנת שירות שלישית מקיבוץ עין השופט כדי לתמוך בקיבוץ הצעיר. בין חבריה היה יענקל'ה שגיא, חצוצן מתזמורת בני הקיבוצים. השיר שיבולי פז נולד על הדשא בין הצריפים, כאשר יענקל'ה מדלג מן הדשא אל הפסנתר שהביאה לניר עוז אימא של עודד בלה. יענקל'ה אלתר את הלחן ובעקבותיו עמירם חיבר מילים. לקח משהו כמו שעה, שעה וחצי. נחצ'ה היימן אימץ אותו לרפרטואר של חמישיית גלבוע ומאוחר יותר הגבעטרון אימץ את השיר והוא נכנס לפנתאון השירים על שיבולים". לשיר חוברו גם שני ריקודי מעגל: הראשון על ידי רבקה שטורמן (עין חרוד מאוחד) והשני על-ידי משה אסקיו.
באתר הספרייה הלאומית פרסמו את השיר "פִּתְאֹם שֶׁקֶט" מתוך הספר "שירים בסתיו" שנכתב ב-1974
פִּתְאֹם שֶׁקֶט | עמירם קופר
פִּתְאֹם שֶׁקֶט
שְׁרִיקוֹת הָרוּחַ וְעַנְנֵי חוֹל
מְכַסִּים אֶת מַהֲמוֹרוֹת אֶתְמוֹל
דְּמָמָה
לֹא עָשָׁן, לֹא אֵשׁ,
הַנְּמֵרִים רוֹבְצִים עַל מְקוֹמָם
וְעֵינֵיהֶם לֹא אֲדֻמּוֹת מִדָּם.
נְמֵרִים עַל מְקוֹמָם
רַק שׁוּעָלִים יוֹצְאִים לַטֶּרֶף
וְהַצְבוֹעִים צוֹחֲקִים
וְשׁוֹלְפֵי הַחֶרֶב יְשֵׁנִים
מוּטָב כָּךְ
לַקִפּוֹדָה לוֹחֵשׁ קִפּוֹד
כָּךְ אוּלַי
אֶפְשָׁר מְעַט לִחְיוֹת
את הספר הקדיש קופר לאשתו נורית. נורית ועמירם חלקו את חייהם במשך יותר מ-50 שנה. יחד הקימו משפחה לתפארת, ובנו חיים שלמים בניר עוז. בסוף אוקטובר שוחררה נורית משבי החמאס, בלעדיו. היא חיכתה לבעלה במשך חודשים ארוכים, עד לידיעה המרה.
רציחתם היא אות קלון
בעצרת שהתקיימה השבוע אמרו שרוליק ורותם קופר, בניו של עמירם קופר:
רותם: "אבא ברצוני לבקש ממך סליחה על כך שנכשלנו כולנו, ראש ממשלת ישראל ועד אחרון אזרחיה, לשחרר אותך ואת חבריך מהשבי. תפקידה של מנהיגות אחראית ואמיצה הוא ליזום ולייצר הזדמנויות שיכלו להביא לשחרורך כמו גם של רבים אחרים מבעוד מועד, אך לצערי לא כך היה הדבר. הסיפור הזה, אבא, יכול וצריך היה להיגמר אחרת ועל כך הדם רותח והנפש דואבת.
הם נרצחו בשבי לאחר שהתקבלו מהם אותות חיים לאורך תקופה ארוכה. הם היו יכולים וצריכים לחזור בחיים לארצם ולבני משפחותיהם! רציחתם היא אות קלון, ומראה עצובה על משמעות מסמוס ועיכוב העסקאות הקודמות".
שרוליק: "אני עומד כאן היום בלב כבד ובתחושת צער עמוקה, כדי לבקש סליחה מאדם מאוד יקר לי שנלקח מאיתנו באכזריות בבוקר ארור באוקטובר 2023, אני מבקש סליחה ממנו ומעוד רבים אחרים שנחטפו מביתם באותו יום נוראי ואשר לא חזרו אלינו עד היום.
סליחה שהמציאות האכזרית הכריעה אותי, ושלא הצלחתי למצוא דרך אשר תחזיר אותכם הביתה.
סליחה שכשלתי, סליחה שאתם לא כאן איתנו.
ממשלת ישראל וכל מי שיש בידיו את הכוח וההשפעה –בבקשה, החזירו אותם הביתה.
״ראש הממשלה הוציא את העסקה אל הפועל, בלי גרירת רגליים״
כ-80 אלף משתתפים הגיעו בשבת לעצרת שאורגנה על ידי מטה משפחות החטופים ובשיתוף התנועה הקיבוצית, כדי לתמוך במשפחות החטופים ולזעוק יחד מהכיכר כי יש להשיב את כל 120 החטופים הביתה בעסקה שעדיין על השולחן, "עסקת נתניהו" שיכולה להשיב את כולם, את החיים לשיקום ואת החללים והנרצחים לקבורה.
מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה: "הבשורות המשמחות על השבתם הביתה במבצע צבאי של שלומי, נועה, אלמוג ואנדריי לחיק משפחתם, מחייבות להזכיר לכולנו, כי כבר 36 שבועות, 120 חטופים וחטופות מחכים לשוב הביתה. ליבנו עם משפחות כל החטופים. אנחנו שולחים נחמה וחיבוק למשפחות של עמירם קופר, חיים פרי, יורם מצגר ונדב פופלוול, ומייחלים לשובם המהיר והבטוח של שאר החטופות והחטופים״. בהמשך קרא שמחה לראש הממשלה נתניהו: "הוצא את העיסקה אל הפועל. בלי קריצות, בלי גרירת רגליים. לא חיי הקואליציה שלך מונחים על הכף אדוני ראש הממשלה – חיי אזרחי ישראל על הכף – לחיים או למוות בייסורים".
בעצרת נאמה גם נעם כץ, בתו של ליאור רודאיף שנחטף מניר יצחק וגופתו מוחזקת בשבי: "לפני חודש ויום התבשרתי שאני יתומה. והיום, היום, אני יכולה להגיד שאני שמחה. שמחה על ארבע נפשות שחזרו למשפחותיהם מהתופת. יש עוד נשים, יש עוד ילדים, יש עוד אבות ובחורים צעירים שצריכים להחזיר. הם בחיים. היחידה שאחראית להחזיר אותם הביתה היא ממשלת ישראל".
חיים ילין, תושב בארי, ראש מועצת אשכול לשעבר: "יורם, עמירם, חיים ונדב היו בחיים עד לפני ארבעה חודשים, עוד היה ניתן להחזיר אותם והיום אנו יושבים שבעה ללא קבר. הפסדנו את המועד. נתינה, ערבות הדדית ואחריות. שלוש מילים שאין אותן ברפרטואר של ממשלת ישראל. היא הפקירה אותנו ב-7 באוקטובר וממשיכה להפקיר את החטופים והחטופות במנהרות עזה.
אדוני ראש הממשלה: לא ניתן לקיים קואליציה תוך כדי לחימה ושחרור החטופים. עד עכשיו דאגת לשמור על הקואליציה ולא דאגת לשמור ולהחזיר את החטופים".