"לא עוד עוטף" 

"התפיסה לא השתנתה מאז השבעה באוקטובר," אומר תדמור ערבה ממושב רם-און, שממוקם כ-200 מטר מגדר המערכת וכ-7 ק"מ מהעיר ג'נין שבגדה המערבית * "אנחנו מרגישים חשופים מאז ועד היום," אומר תדמור שבנה תצפית מעל גג ביתו וכל המושב התארגן באופן עצמאי להגברת הביטחון 

תדמור ערבה הוא בן מושב עין עירון, שנמצא ליד פרדס-חנה-כרכור. ערבה הגיע למושב רם און בחבל התענך בעקבות רעייתו רינת לבית מאירי. בני הזוג מתגוררים במקום 16 שנים עם שלשת ילדיהם: הבכורה טל בת שמונה-עשרה, היא עתה בשנת שירות בפנימיית "אהבה" בקריות.  

"זהו שירות משמעותי לפני הגיוס לצה"ל," אומר לי בהערכה אביה. שחר בנם בן שבע-עשרה וחצי מסיים כיתה יב', ובתם הצעירה גיל, עוד מעט בת  חמש-עשרה, לומדת בכיתה ט'.   

במסגרת שירותו הצבאי היה תדמור בגולני ושירת כקצין חי"ר במילואים: "במקצועי אני עוסק בתחום הבנייה," הוא מספר. "אני מנהל פרויקטים בבנייה פרטית, בונה עבור לקוחות פרטיים בהרחבות בקיבוצים במושבים. בנוסף לכך אני מתנדב ביחידת האופנועים של 'השומר החדש'. אנחנו עורכים סיורים בשטחים החקלאיים בעיקר בשעות הערב והלילה, כדי למנוע גניבות, בעיקר של בקר. זוגתי רינת היא זמרת מוכשרת, הבת של עוזי מאירי, המוכר כזמר של שירי ארץ ישראל.  בנוסף להיותה זמרת, רינת מנחה קבוצות באוריינטציה מוסיקלית תנועתית." 

"אנחנו מאוד אוהבים את החיים במושב," הוא מעיד. "מאוד מאוד נהנים מהקהילה הנדירה והמדהימה הזאת. כולם כאן פועלים למען כולם. כך היה עד השישה באוקטובר וכך גם עתה. מאותו יום ארור של השבעה באוקטובר כל הקהילה התגייסה: צוות צח"י התכנס; הוקם חמ"ל שמאויש עשרים וארבע שעות ביממה; כיתת הכוננות, יחד עם בעלי הנשקים האישיים, נערכה להתמודדות עם אירועי החירום במספר דרכים. במקביל הוקמו צוותים של כל אנשי היישוב למתן מענה ותמיכה לתושבים, בדגש על תושבים ותיקים, בעלי מוגבלויות ואחרים. 

"עם הגעת כוחות הצבא ליישוב, החלו לפעול צוותים לוגיסטיים של מתנדבים מהמושב. הם דאגו להקמת עמדות שמירה וביצורים ובמקביל דאגו לרווחת החיילים – מקומות לינה, מקלחות ואוכל ביתי. כל זאת בסיוע של תרומות מקהילת רם און ואחרים." 

ההיבט הבטחוני 

בדומה לישוב בת חפר שבעמק חפר, גם מושב רם און נושק לגדר המערכת של הגדה המערבית ובנייני המגורים של ג'נין ניבטים בקלות מבעד לחלונות בתי המושב. היישוב כבר הוטרד מספר פעמים בירי מנשק קל לעבר הבתים. כמו כן, ניסו ארגוני הטרור בג'נין לפגוע ביישוב בשני שיגורי קסאמים, כנראה מאולתרים, שלמרבה המזל נכשלו. 

"כבר מתחילת האירועים באוקטובר הבנו שאנחנו צריכים להילחם בעצם על הדבר הבסיסי, על הביטחון שלנו," אומר תדמור. "רם און הוא אחד מיישובי התענך. היישוב נמצא בצמוד לגדר המערכת. 300 מטר מפרידים מגדר המערכת לבתי הישוב, כאשר מצידה הדרומי, בטווח של כ-2 ק"מ, פרוסים הכפרים זבובה, סילת אל חרתיה וכפר דאן, שהם כפרים עויינים, מעוזי מחבלים. במרחק של כ-7 ק"מ מהיישוב נמצאת ג'נין, בירת הטרור. בעצם" הוא מדגיש, "גדר המערכת היא הגדר של היישוב שלנו."  

אירועים של ירי מכיוונם של היישובים הערביים אל היישובים היהודיים היו גם לפני השבעה באוקטובר. באחד המקרים חדר כדור דרך חלון חדר ילדים, עבר מעל מיטת תינוק, שבאורח נס היתה ריקה אז. מאז תחילת המלחמה התגברו ניסיונות החדירה מהגדר והתגברו אירועי הירי.  

דרישה לאזור חיץ 

"החל מהשמונה באוקטובר אני התחלתי לבדי ובאופן ישיר להפעיל לחצים על המערכות האחראיות כדי להגביר את הביטחון שלנו," אומר תדמור. "ביקשתי ליצור איזה שהוא חיץ בינינו לכפרים הערביים, אולי בדרך של הכרזה על שטח מפורז דרומית לגדר שלנו."  

תדמור מתאר מצב אבסורדי, בו הערבים בכפרים מעבר לגדר מנהלים שגרת חיים רגילה במשך כל חודשי המלחמה. החקלאים מגיעים לעבוד בחממות ובשטחים שלהם, שנמצאים כ-100 או 150 מטר מדרום לגדר המערכת. למעשה כך בדיוק הוכנה המתקפה על יישובי העוטף," הוא מציין. "במסווה של עבודה חקלאית הופעל הטרור. וגם אם יש תצפיות של צה"ל באזור, קשה לדעת מי נמצא שם – האם זה חקלאי תמים? האם זה מחבל? ואולי זה חקלאי מסייע למחבל?"  

תדמור מציין שאכן יש קושי למערכת הביטחון להתמודד עם הסוגייה הזו. מדי שבוע יש אירועי ירי, ולמערכת הביטחון אין אפשרות למנוע זאת. והוא מדגיש: "אין שום היגיון בזה, שאני לא יכול לצאת לעבודה, כי אני צריך לשמור על הבית שלי. אני מפסיד ימי עבודה והפרנסה שלי נפגעת בצורה מאוד מאוד משמעותית; ואילו בצד השני מתנהלים החיים כרגיל, כאשר הטרור מגיע משם.  

"לכן פניתי לכמה גורמים, גם אל החטיבה הצה"לית שאחראית על הגזרה וגם אל המנהל האזרחי, והצעתי להרחיק את החקלאים מן הגדר, לתת הנחייה מסודרת לצד השני, לפיה עד להוראה חדשה, אף אחד לא יוצא אל השטחים החקלאיים בטווח מסוים מהגדר. נניח טווח של קילומטר."  

תדמור הציע שיהיה נוהל, כמו בעצירת חשוד: שהכוחות על הגדר יהיו רשאים לבצע ירי אזהרה בשלב ראשון, וירי על מנת להרוג על מי שמתקרב בשלב שני. ועל כך הוא שמע תגובה מקצין צה"ל: "זה מה שחסר לנו? שבטעות ייהרג איזה חקלאי פלשתינאי בצד השני?"  

"התגובה הזו זעזעה אותי," אומר תדמור. "זה היה כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר, בו נרצחו מעל אלף אנשים, רבים מאוד נפצעו ואחרים נלקחו בשבי – כולם חפים מפשע."  

המושב התגייס למשימות הביטחון 

"לצערי שום דבר לא השתנה. התפיסה לא השתנתה," אומר תדמור באכזבה ובכאב. "לכן אנחנו מאז ועד היום מרגישים חשופים לצד השני. בשלב מסוים הגיעו למושב כוחות צבא ואיישו עמדות שמירה על הגדר, גם זה באופן לא רציף. הצבא 'זרק' חיילים בעמדות הללו, בלי יכולת הגנה פיסית, גם לא מפגעי מזג האוויר, ובעצם גם ללא יכולת תצפית."  

והוא מדגים את המחדל: "באחד הלילות הגיע סיור של אנשי המושב לאחת מעמדות צה"ל, שנמצאת כשלושים מטר מהגדר. בעמדה כזו חייבים להיות שני חיילים. והנה הם מצאו בה חיילת אחת – לבדה! אנשי המושב פנו כמובן אל הקצין האחראי ולא עזבו את המקום עד שהגיעה תגבורת."  

והוא מוסיף, "ברור לנו שהצבא פועל תחת לחץ עצום, ריבוי משימות וכל זאת תחת מחסור חמוּר בכוח אדם ובאמצעים. לדעתי, זהו עוד מחדל של ממשלת ישראל והעומד בראשה, שבעשור האחרון צמצמו את הצבא לרמה מסוכנת והרסנית." 

תדמור מתאר כיצד מושב רם און התגייס להגברת הביטחון על ידי שמירה תמידית סביב השעון ובניית ביצורים, וזאת ללא עזרה במימון ובעבודה של המדינה. החברים במושב התנדבו וביצעו עבודות עפר וביצורים, לרבות בנית עמדות שמירה מבוצרות לחיילים. אחד החברים, בעל מסגריה פרטית במושב, עמל על הקמת קונסטרוקציית פלדה לקירוי העמדות, וזאת על מנת לאפשר לחיילים תנאים סבירים במזג האוויר החורפי. כל זאת כי אנשי היישוב הבינו, שהם יכולים לסמוך רק על עצמם. 

תצפית מעל הבית  

כחלק ממערך ההגנה על הישוב הוקם צוות תצפיות מעל בתי התושבים.  

תדמור הגדיל לעשות ובנה עמדת תצפית מעל גג ביתו, שנמצא כ-750 מטר מגדר המערכת: "במשך כל החודשים האלה, לפני עלות השחר ובכל אירוע, חבריי ואני עלינו לגגות וביצענו כוננות עם שחר – הגנה ותצפית על היישוב שלנו. בשלב מסוים השחיקה עושה את שלה, כי קשה מאוד לנהל שגרת חיים כאשר מתעוררים כל כך מוקדם בבוקר למשימת השמירה ובהמשך יוצאים ליום עבודה. אני מרגיש צורך להמשיך בכך. ברור לי שבצד השני של הגדר ישנם מחבלים שבוחנים אותנו, מצהירים שהם רוצים לפגוע בנו, ורק מחכים לרגע המתאים." 

צמצום כיתות הכוננות 

בסוף חודש אפריל השנה צומצמו משמעותית כיתות הכוננות וכוחות אבטחת היישוב: "אם יהיה אירוע אצלינו, כאשר הגדר היא כ-300 מטר מהבית, קטן מאוד הסיכוי שכיתת הכוננות תהיה במוכנות מלאה, עם ציוד עליהם. יש לציין, שחלק מהתושבים שקיבלו נשק ארוך, על מנת להוות כוח התערבות ראשוני במקרה של אירוע, קיבלו הוראה להפקיד את כלי הנשק בנשקייה; וזאת מחשש של גנבת כלי נשק. כלומר, בזמן אירוע הם יצטרכו להגיע לנשקייה כדי להצטייד  בנשק, ורק אז ולצאת לפעולת ההגנה. האם באמת לא למדו כלום מאירועי השבעה באוקטובר?" זועק תדמור . "הרי תושבים הופקרו ומשפחות שלמות נפגעו ונטבחו?" 

ועוד הוא מוסיף: "האבסורד הגדול הוא, שבמשך שנים הזניחה ממשלת ישראל את הפשיעה במגזר הערבי (כפי הנראה היה נוח למישהו כל זמן שהפגיעה היתה רק במגזר זה…). כמו כן צומצמו כוחות המשטרה עד לרמת מחדל, לדעתי. כל זה הוביל, בין השאר, לתופעת גנבות הנשק." 

"לא עוד עוטף"  

אירועי הירי על מושב רם און ויישובים יהודיים נוספים ממשיכים. "כאשר מתחיל אירוע ירי, קשה לנו לדעת אם הוא ספורדי או שיש סכנה גדולה – ואנחנו מתייחסים לכל אירוע ברצינות. לכן עם התחלה של ירי אנחנו מקפיצים את כיתת הכוננות ומזהירים את התושבים בווטסאפ. הדבר גורם למתח רב." 

תדמור מנסה להעלות את המודעות לסכנה האורבת ולמחדל של חוסר התייחסות רציני למצב המאיים, בדיוק כמו שהיה ביישובי עוטף עזה. הוא הצטרף לפורום ביישובי המועצה האזורית גלבוע, שנקרא "לא עוד עוטף" ביניהם היישובים מירב ומעלה גלבוע.   

מספר תדמור: "כאשר אני עולה על גג הבית שלי, אני רואה דרומית לגדר המערכת, במרחק של עשרות מטרים, מקסימום חצי קילומטר מהגדר, חממות ושטחים של חקלאים פלשתינאים. במשך כל חודשי המלחמה הם ממשיכים את חייהם כרגיל, עובדים, נוהגים שם במכוניות, בטרקטורים ואפילו שופל עובד שם. ואני נזכר בתצפיתניות המופלאות של נחל-עוז, שזעקו חודשים רבים על כך, שבצד השני קורה משהו, ואף אחד לא עשה דבר! מבחינתי, לצערי הרב, זהו תסריט חוזר," הוא מוסיף, "כי ברור לנו שמתרחשים שם דברים.  

"ג'נין היא מעוז חזק מאוד של החמאס ועל פי מקורות שונים משהו 'מתבשל' בג'נין ובשטחי הפלשתינאים בכלל. אנשים טועים לחשוב שהחמאס הוא ארגון קטן, אבל ההשפעה שלו עצומה לטווח ארוך. החמאס הוא ישות ענקית שהתבססה גם באזורי יהודה ושומרון. מגדלים שם דור אחרי דור, החל מגן הילדים, לשנאת עם ישראל,  לצורך להשמיד אותו. וכמובן גם מכשירים ללא הפסק באופן מקצועי מחבלים.  

"היום כולנו מודעים לאיומים, אבל לא פועלים מסיבות כלכליות וסיבות אחרות – פוליטיות וחברתיות. יש כאן פוטנציאל לאירוע רב ממדים וההחלטות הנכונות לא מתקבלות. המנהיגים אפילו לא מגיעים הנה כדי לראות את המצב במו עיניהם – אין להם מושג באיזו דאגה וחרדה נמצאים התושבים באזור שלנו."  

בסיום הריאיון מציין תדמור, שלא כל כך נוח לו להתלונן על המצב באזור שלו, לאור כל הסבל שעוברים תושבי הצפון והדרום, שנפגעו כל כך קשה, שפונו מבתיהם ואינם יודעים כלל מתי ואם ישובו אליהם. אבל מן הצד השני הוא חש שחובתו היא להתריע ולהמשיך לעמוד על המשמר. 

מי ייתן וכל הגורמים האחראים יתעוררו ויתנו גיבוי, עזרה והגנה לתושבים שקרובים לגדר המערכת וכל-כך חרדים לגורלם.