מורן פרייבך מנהל החקלאות בנחל עוז ודרור תנורי רכז המשק של נירים מתעקשים לעבד את אדמות הנגב המערבי ולעשות חקלאות, על אף נזקי מתקפת הטרור ומגבלות הצבא. שניהם בטוחים שהחקלאות בעוטף תהיה חזקה יותר וטובה יותר משהייתה
לקראת חג השבועות התפרסמו ב״זמן קיבוץ״ ובפייסבוק תמונות של שדה חמניות פורח של קיבוץ נחל עוז שנזרע סמוך לגדר הגבול ומאחוריו בתי רצועת עזה. לכאורה תמונת ניצחון של החקלאות הצומחת מול הטבח וההרס, והוכחה שהחקלאות בקיבוצי העוטף חזרה למסלולה. משיחה עם הממונים על החקלאות בנחל עוז ובנירים, מתברר שעדיין לא הכול חזר לקדמותו וההתמודדות נמשכת.
על כרעי תרנגולת
לנחל עוז יש שטחים חקלאיים המשתרעים על פני 10,000 דונם. 1,100 דונם מתוכם הם מטעי בננות ואבוקדו, ו-8,900 דונם הם גידולי שדה ובהם תפוחי אדמה, גזר, חיטה, חמניות, תירס לבהמות, חוחובה, אבטיחים לזרעים ואבטיחים למאכל. ענף חקלאי נוסף הוא רפת הקיבוץ המונה 350 חולבות.
״ב-8 באוקטובר, יום אחרי השבת השחורה, כל ענפי החקלאות בנחל עוז היו נטושים״ מספר מורן פרייבך, מנהל החקלאות בנחל עוז. ״אנחנו ביום הזה הגענו בשש בבוקר למשמר העמק, ובעצם בנחל עוז התחוללה מלחמה.
אין חקלאות, אין יציאה לשדות, אין חליבות ברפת, אין כלום. הרפת נפגעה מהרקטות, ומכון החליבה היה שרוף ושבור לחתיכות. בהפצצות האלו גם נהרגו פרות, וגם מתו פרות כתוצאה מדלקות הנגרמות מאי חליבה. חזרנו לחלוב רק כעבור תשעה ימים, אחרי שהצלחנו להביא גנרטורים, מיכל חלב חדש במקום הקודם שהיה מנוקב מכדורים, ואנשים טובים שבאו לתקן את מכון החליבה ולהפעיל את הרפת בתחילה על כרעי תרנגולת ובהמשך במכון מסודר. היינו צריכים להתגבר על הרבה בעיות״.
מה היה המצב בגד״ש ובמטעים?
״אי אפשר היה לצאת מהקיבוץ ולהגיע לשטחים החקלאיים. אסור היה לנו לצאת החוצה מתחום הקיבוץ, עד שהצבא מוודא שאין מחבלים שמתחבאים בשדות, או בחוחובה או בבננות. לפני כל יציאה לעבודה, השטח היה צריך להיסרק על ידי החיילים. אחרי בערך חודש ימים, הרשו לנו לחזור טיפין טיפין לעבודה השגרתית בחקלאות״.
אחת ממשימות חמאס הייתה לפגוע בחקלאות
רוב חברי נחל עוז התפנו למשמר העמק, ומיעוטם לקיבוץ כרמים. ממצב זה היו צריכים לארגן את צוותי הענפים שיחזרו לעבודה. פרייבך מספר שהוא חזר לעבודה באותו שבוע, כשהוא נוסע על הקו של נחל עוז ומשמר העמק. צוות הרפת חזר גם הוא כעבור מספר ימים, אבל בימים הראשונים הרפת נוהלה על ידי רפתנים מתנדבים. ״בעצם לא היו לנו בכלל עובדים שיעשו את העבודה בשדות״, מציין פרייבך, ״נעזרנו בקבלנים בדואים. ב-7 באוקטובר היו לנו 23 תאילנדים שעבדו בענפי החקלאות. אחד מהם נרצח על ידי מחבלי חמאס, 20 יצאו בסוף היום מהקיבוץ, ושניים היו בגדר נעדרים עד שמצאנו אותם ביום חמישי מתחבאים במחסן בקיבוץ. כל התאילנדים טסו חזרה לתאילנד, וכיום 18 מהם חזרו אלינו והם עובדים בענפי החקלאות״.
מתי יכולתם לחזור לעבודה בשדות, ואיך נמשך התהליך הזה?
״אחרי חודש אפשרו לנו להגיע לקיבוץ, להתחיל לאמוד את הנזקים, להתחיל לראות מה קורה בשדות, ולהתחיל להפעיל את ההשקיה. אחת המשימות של חמאס הייתה לפגוע ישירות בחקלאות כמה שיותר, ולכן הם הרסו לנו את כל מערכות ההשקיה והיינו צריכים לשקם אותן. גם נעלמו עשרה טרקטורים ושרפו לנו אחד, אז היה צריך להצטייד מחדש ולהתחיל לשקם את הכול.
הקבלנים הבדואים התייצבו לימיננו ממש בשבת, וכל הזמן שאלו אותי מתי אפשר לבוא לעזור לנו. כשהתאפשר הכנסנו אותם לעבודה. בדצמבר הייתה הפסקת אש בגלל עסקת השבויים, וניצלנו את זה לזריעת הרבה חיטה. בסך הכול הצלחנו לזרוע 4,000 דונם חיטה, 1,800 דונם תפוחי אדמה ועוד. האמת שמבחינת מס רכוש יכולתי להישאר בבית ולקבל פיצוי, אבל זו לא דרכנו״.
תוותרו על פיצוי מהמדינה?
״לא. נמלא את הטפסים לפיצויים, כי זאת לא שנה רגילה. היבולים פחותים בהרבה, יש 2,500 דונמים שלא הצלחנו להגיע אליהם, ויש שטחים שזרענו חיטה במקום גידולים יותר מכניסים. אנחנו בשנה מאוד מאתגרת מבחינה חקלאית, אבל לפחות עיבדנו את השטחים שיכולנו״.
עם הזמן נשקם הכול
לצד השטחים שלא ניתן להגיע אליהם, והשטחים שניזוקו כתוצאה מתנועת הטנקים והנגמ״שים, יש שדות בנחל עוז, כמו שדה החמניות, שנזרעו ממש בצמוד לגדר הגבול באישור הצבא, מתוך אמונה שצריך לעבד את השדות עד התלם האחרון. ״יש הרבה פגיעות של הטנקים״, מאשר פרייבך, ״אנחנו מבינים שיש צרכים מבצעיים. אנחנו עובדים יחד עם הצבא, ועם הזמן נשקם את הכול״.
צוות הגד״ש חזר לגור בנחל עוז?
״אף אחד לא גר בקיבוץ. אני מגיע ממשמר העמק מיום ראשון עד רביעי, מנהל התפעול שלנו גר במבועים, יש עובדים שמגיעים מתל אביב ומרחובות, ויש לנו מסגר משדרות שמפונה לאילת ומגיע משם בתחילת השבוע.
אנחנו ממתמודדים עם המצב ועושים את מה שאפשר״.
במבט לעתיד מה אתה צופה שיקרה עם החקלאות שלכם?
״מה שעומד לנגד עינינו הוא לבנות את החקלאות שלנו לחמש עד עשר השנים הקרובות. כל מה שאנחנו עושים עכשיו נועד לבנות חקלאות יותר גדולה, יותר טובה ויותר מתקדמת. מתישהו תיגמר המלחמה ונוכל לפרוץ קדימה״.
אתה מעריך שרוב החברים יחזרו ותוכלו לפתח את החקלאות?
״כל אחד מהחברים נמצא בסיטואציה אחרת כרגע, ולא לכולם יש את הכלים לקבל החלטה, אבל מבחינת החקלאות ברור לי דבר אחד: אם לא תהיה חקלאות בנחל עוז, ושטחי הקיבוץ לא יעובדו, אין לנחל עוז זכות קיום. לכן אני בטוח שתהיה לנחל עוז חקלאות יותר גדולה ויותר טובה״.
שפכנו את החלב לביוב
ב-7 באוקטובר היו במשק החקלאי של קיבוץ נירים, רפת עם 350 חולבות ומכסת חלב של 4.1 מיליון ליטר, גידולי שדה בשטח של 22 אלף דונם, 230 דונם בננות ו-1,000 דונם מטע אבוקדו. באותה שבת נהרגו 12 פרות מהפצצות, וצוות הרפת לא הצליח לחלוב בצוהריים ובערב.
החליבה חודשה למחרת בצוהריים, ומאז ועד היום היא לא נפסקה. ״בהתחלה זה הלך קשה״, מציין דרור תנורי, רכז המשק של נירים, ״כי לא היו מכליות שיפנו את החלב למחלבה, ושפכנו את החלב לביוב. אחרי שבועיים- שלושה הביוב נסתם, ולקח זמן לקבל מהצבא אישור כניסה לביובית מכיוון שעוד הייתה לחימה והיינו בשטח צבאי סגור. לקח לי שלושה ימים לתאם עם הצבא כניסה של ביובית, וכשהיא הגיעה נפתחה הסתימה תוך שעה.
ככלל, שלושת החודשים הראשונים של המלחמה התאפיינו בהרבה מאוד תיאומים מול הצבא, ועבודה מינימלית בכל ענף חקלאי. ברפת, בגלל צער בעלי חיים והרצון לשמור על הפרות, עשינו מאמצים לחזור לחליבה במהירות האפשרית והמצב הזה נשאר עד היום״.
טוטאל לוס של הבננות
בגד״ש נירים מגדלים תפוחי אדמה, בוטנים, צנוניות וחיטה. בחודש הראשון שבו החל התמרון הקרקעי, לא הורשו הגד״שניקים לעבוד ב-80 אחוז משטחי הקיבוץ שהוגדרו כשטח צבאי סגור. העבודה הותרה לאחר תיאום ב-20 אחוז מהשטחים הנמצאים ממזרח לכביש 232.
כיוון שחברי הקיבוץ גרו במלון באילת ולא יכלו לגור בקיבוץ, עובדי הגד״ש שעבדו בשטחים המותרים, התארחו בקיבוץ רוחמה ומשם יצאו לעבודה עם הכלים החקלאיים. ״הבעיה הייתה שלא יכולנו להגיע לשטחים שממערב לכביש שהיה צריך לזרוע בהם גידול חדש״, מתאר תנורי, ״בהמשך זה הסתדר לגבי 64 אחוז משטחי הגד״ש שחזרו לעבודה רגילה, אבל עד היום אין לנו גישה ל-36 אחוז מהשטחים שלנו שנמצאים ממערב לכביש לכיוון הגבול.
בגלל הצורך במחזור זרעים העובדה שאין לנו גישה ליותר משליש מהשדות, יוצרת צורך בשינויים בתוכניות הגידול. יתרה מזאת, באותו אזור יש לנו 230 דונם בננות בבתי רשת שאי אפשר להגיע אליהם, והתוצאה של זה היא טוטאל לוס של הבננות״.
ענף האבוקדו של נירים משתרע על שטח של 1,000 דונם ומתוכם 700 דונם מניבים. לקיבוץ יש גם בית אריזה לאבוקדו. בחודשים הראשונים הצבא אפשר רק ל-15 איש לעבוד במטע ובבית האריזה, ולכן התפוקה בקטיף והיעילות היו נמוכות מהמקובל. העבודה התבצעה כשמדי פעם נוחתים פצמ״רים במטע האבוקדו, מה שהביא לשריפתם של עצים בהיקף של עשרות דונמים.
קרן האור שתנורי מוצא מאותה תקופה, היא היחלצותם של מתנדבים ישראלים לסיוע בחקלאות העוטף. ״בזכות התנדבותם הפנטסטית של ישראלים מכל קצוות הארץ, שהגיעו לעבוד ברפת, באבוקדו ובגד״ש, הצלחנו לחלוב, לקטוף אבוקדו, למיין ולארוז אותו לפי התוכנית ולהתקדם בעבודות הגד״ש״.
משימה מסובכת, מורכבת ויקרה
לנירים יש תאגיד של בתי קירור בנפח אחסנה של 10,000 טון, שהיו מלאים ב-7 באוקטובר בתפוחי אדמה שנועדו לזריעה תוך חודש-חודשיים. בימים הראשונים לא הותרה כניסה לקיבוץ, ובכלל זה למשאיות שהיו צריכות להעמיס את תפוחי האדמה ולהעבירם לשדות. ״אחרי שבוע ישבתי כל ערב על הטלפון״, מתאר תנורי, ״כדי לתאם את הגעת המשאיות לקיבוץ למוחרת. היו מקרים שבהם עצרו את המשאיות חמישה ק״מ מהקיבוץ והן לא הגיעו. היו כאלו שכן הצליחו להגיע, ואז הייתי צריך לארגן כניסה למלגזנים.
במקביל להוצאת תפוחי האדמה מבתי הקירור, היינו צריכים להכניס לשם בטטות. להוציא תוצרת חקלאית ולהכניס תוצרת חקלאית בשלושת החודשים מאוקטובר ועד דצמבר, זו הייתה משימה מאוד מסובכת ומורכבת ומאוד יקרה. היינו במלון באילת, והיינו צריכים לפעמים לתפעל את הדברים משם״.
מחודש ינואר 2024 הפעילות החקלאית בנירים שבה להיות רגילה, למעט 36 אחוז מהשטחים החקלאיים ממערב לקיבוץ (7,920 דונם) שעדיין נאסר לעבד אותם. ״אנחנו זורעים רגיל, קוצרים רגיל, וחולבים שלוש חליבות ביום לעומת שתי חליבות שהיו מאוקטובר עד דצמבר״, אומר תנורי.
זה אומר שחברי הקיבוץ והשכירים חשים תחושת ביטחון בעבודה ושגם התאילנדים חזרו לעבוד בקיבוץ?
״היו לנו עובדים תאילנדים שיצאו בהתחלה מהקיבוץ, ובחודשיים האחרונים כולם חזרו לנירים. אני חושב שזה מעיד על היחס הטוב שהם מקבלים אצלנו, ועל תחושת המחויבות מצידם כלפינו. באבוקדו וברפת חברי הקיבוץ חזרו לעבוד תוך שבוע-שבועיים אחרי 7 באוקטובר, עם המתנדבים הישראלים האדירים שבאו לקטיף. גם בגד״ש חברי הקיבוץ הרגישו מחויבות מאוד גדולה, וכולם חזרו לענפי החקלאות״.
מה לגבי הפיצויים על הנזקים בחקלאות?
״יש נזקים מאוד גדולים, שאני אפילו לא יכול לנקוב במספר, אלא באומדן של הרבה מיליוני שקלים. זה תהליך מול מס רכוש שייקח הרבה זמן, עם הרבה ניירת והרבה מסמכים. רק להמחשה, על שדה אורגני בן 200 דונם חנתה אוגדה 98 עם הטנקים והכלים הכבדים במשך שלושה חודשים, ולהחזיר שטח מהודק כזה לשימוש חקלאי לוקח חמש שנים.
אני חייב לציין שהארגונים האזוריים והארציים כמו משקי הנגב, ארגון עובדי הפלחה, ארגון מגדלי הבקר, ארגון יצרני החלב, ארגון מגדלי הפירות, ועוד, בהחלט מסייעים בייצור מודלים כלכליים שבאמצעותם ניתן לגבש הבנות עם מס רכוש. הקיבוצים יכולים להשתמש בהם לקיצור תהליכים, או להחליט שזה לא מתאים להם ולפעול באופן עצמאי״.
״לא רוצה להתייחס לשאלה כמה יחזרו לנירים״
אני שואל את דרור תנורי אם בטווח הארוך הוא צופה שרוב חברי הקיבוץ יחזרו לנירים וענפי החקלאות ישגשגו או שהוא צופה שאחוז ניכר מהחברים לא ישוב ויהיו קשיים. ״אני לא רוצה להתייחס לשאלה כמה יחזרו לנירים״, הוא אומר, ״אני אתייחס למגזר העסקי. אני חושב שבמגזר העסקי נצא יותר חזקים ויותר טובים, מהשבר שקלעו אותנו אליו ב-7 באוקטובר. לדוגמה, כבר החלטנו לגדול באבוקדו בעוד 250 דונם, ולהרחיב את הרפת בעלות של מיליוני שקלים כדי לקלוט פרות נוספות לאחר הגדלת מכסת החלב לקיבוצי העוטף. בגד״ש יהיה לנו אתגר גדול להחזיר לשימוש חקלאי למעלה משליש מהשטחים שלנו, שנקווה שיוחזרו לנו מהצבא מהר ככל הניתן״.