יעקב אמסלם, שחקו ובמאי תיאטרון ממושב יבול בעוטף עזה, ממשיך בפעילותו התרבותית המגוונת גם עכשיו * ב"תיאטרון עוטף הנגב" הוא משחק במחזה אקטואלי על השלכות ה-7 באוקטובר, ואילו בתיאטרון "לוגון" יעקב סוחף אחריו עשרות שחקנים, זמרים ורקדנים, המופיעים במחזמר קומי
*תמונה ראשית: הבמאי והשחקן יעקב אמסלם. צילום: איל בריברם
הביטוי "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" לא מתאים למצב התיאטרון בנגב. רבות דובר על רוח העם שמתגלה בעת קשה זו. מסתבר שגם אנשי תיאטרון בנגב מגלים את חוזקותיהם וממשיכים לתרום לחיזוק הרוחני והתרבותי של כולנו – תמיד יש מישהו שדוחף ומעורר לפעולה. בתחום התיאטרון בנגב בולט השחקן והבמאי יעקב אמסלם.
אמסלם, ממושב יבול בעוטף עזה, עלה ארצה מצרפת בגיל 17 יחד עם אחותו. השניים הגיעו לקיבוץ משאבי שדה בנגב, עם גרעין של תנועת הבונים דרור: "באנו מטעמים ציוניים, כמו שהתחנכנו בתנועה זו," הוא אומר. "אחר כך נסעתי לצרפת כשליח התנועה. שם הכרתי את אורלי רעייתי, שהיתה חניכה בתנועה, וחזרתי איתה ארצה." לאחר שמונה שנים בקיבוץ משאבי שדה, הם עברו להתגורר בעיר ערד. "אבל זה היה מקום עירוני מדי עבורנו," אומר יעקב בחיוך. "בחרנו במושב יבול, בו אנו חיים כבר 35 שנים."
יעקב הוא שחקן ובמאי במקצועו. הרומן שלו עם התיאטרון החל כבר בגיל חמש-עשרה בצרפת: "הייתי אז בלהקה ששרה שירי מחאה פוליטיים," הוא מספר. "בנוסף למדתי אז פנטומימה אצל מי שהיה אחד מתלמידיו של מרסל מרסו הפנטומימאי הידוע. אז הבנתי שהעתיד שלי הוא להיות על הבמה."
כאשר הגיע ארצה בשנת 1978, למרות שהתגורר בקיבוץ בנגב, רחוק ממרכז הארץ, לא זנח יעקב את החלום לתיאטרון. עד מהרה הוא ניהל קבוצות תיאטרון, ותוך כדי כך השתלם בקורסים שונים בסמינר הקיבוצים. וכך היתה לו הזדמנות ללמוד ממורים ידועים בתחומם, ביניהם השחקנית והבמאית נטע סלוצקי ואמן הפנטומימה יורם בוקר.
תיאטרון הנגב
אחד האנשים המרכזיים שהשפיעו על חייו ועל דרכו המקצועית היה השחקן והבמאי שמואל (שמוליק) שילה ז"ל מקיבוץ צאלים. שמוליק יזם הקמת תיאטרון חדש בנגב, והגשים זאת בעזרת חבורת שחקנים, ביניהם יעקב אמסלם. הם הקימו את "תיאטרון הנגב", מתוך אידיאולוגיה שגם לאנשי תיאטרון המתגוררים בנגב יש זכות להתבטא ולעסוק במה שהם אוהבים באזור מגוריהם, ללא צורך לעבור לשם כך ולהתגורר במרכז המדינה. בער בהם הרצון לאפשר לתושבי הנגב ליהנות מתרבות בכלל ומתיאטרון מקצועי בפרט. "בעצם בזכות שמוליק החלטתי לעבור עם משפחתי לחיות בחבל אשכול, במושב יבול, כדי להיות קרוב לתיאטרון.
"שמוליק היה ממש מורי ורבי. הוא שלף אותי לתיאטרון שיזם. אחרי שלמדתי משחק ובימוי הוא שמע עלי ושלח הודעה לקיבוץ שהוא רוצה להיפגש אתי. (אז לא היו עדיין ניידים)," נזכר יעקב. "אז אני עדיין לא ידעתי מיהו, למרות שהיה כבר בשיא הקריירה שלו באותה תקופה. בפגישה הראשונה בינינו הוא הסביר לי שגם להיות שחקן זה ציוני, לא חייבים רק לעבוד בלול."
תיאטרון עוטף הנגב
תיאטרון הנגב פעיל כבר שלושים וחמש שנה. כולם שחקנים מקצועיים, שמופיעים בהצגותיהם בכל רחבי הארץ. המנהל האמנותי הוא אמיתי בן אוזיליו. אחרי ה-7 באוקטובר התיאטרון ממשיך לפעול, ועתה הוא נקרא "תיאטרון עוטף הנגב".
"אנחנו עובדים עתה על הפקת הצגה דוקומנטרית על מה שאירע לאחר ה-7.10. זוהי הצגה חזותית מאוד, בשילוב עבודת וידאו," מספר יעקב. "בניגוד להצגות רגילות, השחקנים לא מגלמים דמויות, אלא מדברים. החומרים הם אישיים שלנו, מהתחושות שלנו. אין כאן תיאור מה שהיה בשבעה באוקטובר," הוא מבהיר. "אנחנו עוסקים בהשלכות של האירועים. ובעצם בודקים את המושג 'בית' אחרי השבעה באוקטובר."
תיאטרון לוגון – LOGON
מזה 17 שנים משמש יעקב אמסלם כבמאי תיאטרון "לוגון" LOGON, ראשי תיבות של השם באנגלית: The Light Opera Group of the Negev.
"לוגון היא קבוצת תיאטרון מדהימה שמעלה מחזות בשפה האנגלית," הוא מסביר. "קבוצה זו קיימת כבר כ-40 שנה, כל ההפקות שלנו הם מחזות קלאסיים, שהועלו בתיאטראות ברודוויי בניו-יורק. חברי הקבוצה מגיעים מכל הנגב, לא רק מהעוטף. יש בינינו מושבניקים, קיבוצניקים, תושבי באר-שבע, עומר ועוד." יעקב מציין את אחד החברים הוותיקים, לואיס הֶר, שנחטף בשבעה באוקטובר מקיבוץ ניר-יצחק, וצה"ל הצליח לשחרר מהשבי ברפיח אותו ואת חברו פרננדו מרמן.
ההצגה החדשה של "לוגון" היא המחזמר "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ." "ההצגה הזו היא בעצם אסקפיזם בימים קשים אלו," אומר יעקב. המחזמר מבוסס על ספר בשם זה, שראה אור בשנת 1952. כמחזמר הוא הועלה לראשונה בברודווי בשנת 1961 וזכה בפרסים רבים. בשנת 1967 הופק גם סרט בשם זה. המחזמר הוצג שוב ושוב בברודווי בשנים 1995 ו-2011.
"למרות שהעלילה מתרחשת בשנות השישים של המאה העשרים בניו-יורק," אומר יעקב, "היא בעצם אקטואלית גם היום. היא מציגה מנהלים, עובדים ומזכירות של חברה גדולה, ומשקפת את מערכת היחסים ביניהם. הדמות הראשית היא עובד זוטר, שמוצא דרכים 'לקצר את הדרך' לתפקיד גבוה בחברה. גם בימינו," הוא אומר, "יש מי שמעדיף לקצר את הדרך, להשתמש ברשתות החברתיות וכולי, כדי להצליח. זאת במקום ללכת בדרך הארוכה והקשה של לימודים וצבירת ניסיון מתחתית הסולם עד למעלה."
ייחודו של התיאטרון הוא השפה האנגלית, בה מדברים בהצגות: "הקהל אוהב לראות את ההצגות בשפה המקורית בהן נכתבו," אומר יעקב. "בהצגה זו משתתפים 25 שחקנים, כי היא מתרחשת לכאורה בתוך בניין. בעבר היו להם הפקות עם הרבה יותר משתתפים בהצגה אחת – עד שישים איש, ביניהם שחקנים, זמרים ורקדנים, כיוון שאלו הם מחזות מוסיקליים. בנוסף לכך הוא מציין את העובדה, שכל השירים מושמעים מפיהם של השחקנים על הבמה. הם אינם משתמשים ב'פלייבק', בהקלטות רקע."
עוד הוא מציין את ההתמדה של חברי הקבוצה, שמגיעים שלוש פעמים בשבוע(!) לחזרות שנערכות ביישוב עומר. כאן המקום להביע הערכה רבה לאירוח של 'מגן אברהם', קהילה מסורתית בעומר, שמארחת את הקבוצה – הכוללת גם חילוניים – ברצון וברוחב לב בבית הכנסת שלה.
אנשי ההצגה יוצאים לסיבוב הופעות בארץ רק עכשיו, באיחור משנים קודמות. וזאת עקב המצב. רבים פונו מבתיהם לאחר השבעה באוקטובר, אבל יעקב וכל החברים לא ויתרו. כאשר אנשים החלו לחזור ליישוביהם – במיוחד מבוגרים שאינם הורים לילדים קטנים – הם התקבצו יחד והחלו לעבוד על המחזמר החדש.
משפחה אמנותית ביבול
"המושב שלנו הוא ממש כמו קיבוץ," אומר יעקב. "התרבות אצלנו פורחת. בחגים כולם משתתפים באירועים. אנחנו קהילה ממש חזקה," הוא מוסיף.
יעקב עצמו לא מסתפק בעבודתו ב"תיאטרון הנגב" וב"לוגון". "אני די אקטיבי," הוא מעיד על עצמו, "ואני רגיל לעשות כמה דברים בו זמנית. בצד התיאטרון המקצועי אני עובד עם קבוצות תיאטרון של באר שבע, של חבל אשכול ושל שדות נגב, וגם עם קבוצות צעירים באוניברסיטה."
מסתבר שלא רק אבי המשפחה הוא אמן פעיל ויוצר. וכמוהו גם כל בני המשפחה. רעייתו של יעקב, אורלי, היא אמנית. בעבר עסקה בווידאו ארט. בשנים האחרונות היא מדריכת שיקום לאנשים שמתמודדים עם מחלות נפש, אבל לא זנחה את האמנות. היא ממשיכה לצייר ולפסל.
ארבעת ילדיהם של בני הזוג עוסקים בתחומים שונים של אמנות. יעקב מספר עליהם בגאווה: "בתנו הבכורה עינת הכירה את בעלה יובל בחוג ללימודי קולנוע במכללת ספיר, והיום הם בעלי חברת הפקות בשם 'ג'ניס סטודיו'. הבת השנייה, ליטל, למדה קשרי תרבות במכללת ספיר ועד מלחמת 'חרבות ברזל' ניהלה את תחום התרבות בחבל אשכול. בעלה יקיר הוא מתופף מחונן, למד הנדסת קול ויש לו אולפן הקלטות. הבת השלישית אופיר, שמתגוררת בתל-אביב, היא שחקנית, בובנאית ובעיקר יוצרת," מגדיר אותה אביה. "היא יוצרת דמויות ותלבושות ומופיעה בפני ילדים ומבוגרים." על הבן הצעיר תום אמסלם הוא אומר: "תום הוא המפורסם מכולנו. הוא שיחק בסרט 'המזח' ומשתתף בסדרות טלוויזיה שונות, ביניהן: 'כפולה', 'מיוחדת' ו'בלייק ספייס'."
לסיום, אין ספק שיעקב ומשפחתו וכל אנשי התיאטרון שמתעקשים על יצירת תרבות בנגב, מצליחים לעשות זאת גם עתה, חרף המצב הקשה במדינה. הם תורמים לכולנו מכל הבחינות: מצד אחד "תיאטרון הנגב" יעלה הצגה אקטואלית, ומצד שני תיאטרון "לוגון" מציע לצופיו אסקפיזם, קצת עידוד וחיוך בעת קשה זו. וגם זה חשוב.
*פרטים על ההצגה "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ" ראו באתר: negevlightopera.com
