יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 08 20 123947

אוויר חם 

3 דק' קריאה

שיתוף:

הטור שלי נועד, בין השאר, לעודד ולנסוך תקווה מבארי המשתקם. ובאמת לבדו הוא איכשהו יכול להשתקם. אבל עם כל מה שסביב – אני בספק. אני עוד לא רואה המשכיות רציפה בעתיד. לי הוא עדיין קרוע 

התרסקות 

אחרי 11 יום, כשהאצבע המדפדפת בבוקינג סרבה לעצור על מקום חדש, הבנתי שזהו זה. נגמר לי הסוס. אולי הלך לבריכה של מינכהאוזן בלי החצי האחורי החסר ועדיין הוא שותה ממנה. תוך פחות מ-24 שעות כבר בבית. שעה וחצי טיסה. קצת דומה לנסיעה באוטובוס לתל אביב. כל הלילות, בחדרי מלון ובבתים זרים השנה, מסתדרים מאחורי בשורה כשאני נוחתת.  

יש לי בית. לא דואגת לחזרה, לא צריך לנדוד.  

האוויר שמקבל אותי בישראל חם וכבד. עוד לא שכחתי אותו, ובכל זאת הופתעתי. ככה גיליתי להפתעתי שהייתי בחופשה, יש לי חמצן ממנה. חלק מבני משפחתי כבר חזרו חמישה ימים לפני. אני נשארתי, שלמה עם עצמי, כי עדיין הרגשתי מחנק. עכשיו, כשנשמתי מספיק, החזרה לא צריכה להיות עניין.  

בכניסה לקיבוץ שיירת כלי רכב צבאיים מעלה אבק, ואני באתי ממקום בו משפחות רוחצות בים השקט. כבר היה לילה כשהגעתי. כשעברתי ליד שטח שפונה מהריסות בית שנחרב הוא נראה לי כמו חלל של שן עקורה. לא מדברת יותר על זה שבאתי מאי בו המסעדות בערבים מלאות אדם ואורותיהן משתקפים במים.  

לפה אני חוזרת? בבית האור צהוב מדי. מוזר לי פה. צריכה להתרגל מחדש.  

החופשה היא בכלל לא דמות מקום, אלא מקום אלטרנטיבי שאנחנו מעצבים לעצמנו, בעיקר לפי הצורך שלנו בשוני מחיינו היומיומיים. אולי בגלל זה קשה לחזור?  

אני עוד לא פה ולא שם. לא מדליקה טלוויזיה כדי לא לחטוף את הכאפה של מהדורות החדשות (שגם קודם הפסקתי להסתכל בהן, אבל הינה הן שוב זמינות). אבל בלילה, יחי המזוכיזם, קוראת עדויות משדה תימן. אם הן נכונות – כמה קשה שאנשינו איבדו כל מצפן מוסרי, והמבט שהבאתי מבחוץ אומר שמה שאנחנו עושים עכשיו לאחרים הוא מה שנהיה גם כלפינו פנימה אם לא נעצור.  

ומאמצע הלילה אני נזכרת שאני לא מבטלת את הקול הקטן שאמר לי השנה במסעותיי שזו חופשה שיכולה גם להיות הכנה פוטנציאלית לרילוקיישן לא רצוי, במקרה שהמדינה תידרדר לתהום. כמה שאנחנו לא רחוקים ממנה. אני גם יודעת שהטור הזה יכול להיות (אחד מני רבים) תיעוד טרגי של ההידרדרות. לפעמים אני מבינה ש"שובי לביתך" יכול להפוך לציווי, כפי שהיה ביהדות 2,000 שנה. שיכול להיות אופק רע למה שקורה פה.  

העור שלי, שהקמטים שלו מספרים כמה שמש ראה וכמה עוד לא יראה, הוא המראה האמיתי שלי. אינסייד אאוט. כמה פעמים שאלתי את עצמי מחוץ למדינה אם האנשים בארצות אחרות יכולים לקרוא עלי את מה שעברתי. סיפור, שאפילו בעיניי, מתאים לשיוך לאנשים לא ידועים ממקומות רחוקים. אבל דבר אחד קל לקרוא עליו – את לא בגיל המתאים לנדודים.  

אני יודעת שהטור שלי נועד, בין השאר, לעודד ולנסוך תקווה מבארי המשתקם. ובאמת לבדו הוא איכשהו יכול להשתקם. אבל עם כל מה שסביב – אני בספק. האנשים פה בונים ומסתכלים קדימה, מתרכזים במעבר לחצרים. אני עוד לא רואה המשכיות רציפה בעתיד. לי הוא עדיין קרוע. 

תמונה 2 155ed346 5ec7 429e be5b d2e916fbbcb1
זכרונות מרודוס

הסתגלות 

האדם הוא יצור סתגלן. אז כמה מאמץ הוא משקיע בלהסתגל? אני בבית כבר שלושה ימים, אחרי 12 שלא הייתי בו, אחרי חצי שנה שכן, ומתמטיקה היא לא כל הסיפור. כל יום שבו הייתי בחוץ, שוגה באשליות שרובי ככולי בריבוע המאיר של הטלפון, היה יום הסתגלות למשהו אחר. כל יום הרחיק אותי יותר מהבית. ואז שינוי כיוון, בבת אחת אני פה. והמוח חוקר – מהם האור האחר, האוויר הספוג ברעשים. כאילו לא במאז ומעולם הפרטי שלי לא הייתי פה.  

והחזרה עוד יותר מסובכת כשהיא לעולם שהתנפץ, לספינה שנטרפה באוקטובר.  

אני תמהה כשאני חוזרת בלילה לשכונה הריקה, לחדר אוכל של שלושה שולחנות מלאים בערב שישי, מסתכלת מחדש על התערוכה המקסימה-עצובה של זאב אנגלמאייר שתלויה בפואייה של החדר אוכל. היא כבר התקבעה בנוף שחולפים על פניו בלי לעצור, והינה אני מסתכלת שוב. אני מכירה יומיומית ואישית חלק מהמצוירות והמצוירים, והעצב הבלתי מורשה נכנס בסדק בין פה לשם, לפני שאעצור אותו ואגיד לו שיש הרבה מה לעשות ושיזוז ולא יפריע.  

ערב. רק באתי לקחת מכונית, ואני עוברת על התמונות אחת אחת. עוצרת מול התמונה של ויויאן. רק היא מעודדת אותי. למרות הכול, מסר של שלום בים השנאה שמטפחים סביבנו.  

במוצ"ש נוסעת ברכב עם אנשי האזור להפגנה בתל אביב. סביבי הרבה מפגינים ומעט מדי. בהתפזרות נישאים מעלינו שמות החטופים והרבה עצב באוויר.  

זה מופע הדיקטטורה הגדול מכולם שמתרחש יום-יום כבר יותר מ-300 ימים. לא צריך חוקי הפיכה, משטרה תחת לחץ, ואמירות הזויות קיצוניות שהופכות למיינסטרים כדי להעביר את המסר. מספיק לראות איך עם שלם מתחנן על חיי בנותיו ובניו, ואיש אחד שמחליט שלא.  

בלילה, כשחזרתי לקיבוץ, הורידו אותי בשער.  

אספתי משם את האופניים בנוהל המוכר ונסעתי בכביש הריק. כלב מרוחק ספק נבח, ספק יילל.  

לא ידעתי אם הוא כלב נטוש מתקרב או כלב השומר על ביתו. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עינב קרנר מכפר אביב עיתונאית, כתבת הצרכנות והתעופה של גלי צה"ל ומופיעה לעיתים קרובות בערוצי הטלוויזיה * את לימודי העיתונות התחילה בגיל 37 עם משפחה וילדים – והגשימה מאווים כמוסים מילדות * למרות שרבים
9 דק' קריאה
ההרכב המוסיקלי "דאבל קאסט" המורכב מנגנים, תושבי גבול הצפון, היווה מזה למעלה משנה של מלחמה מתמשכת, הוכחה ניצחת לחוסן ותקומה. ההישרדות הפיזית של אחד מחברי הלהקה, דרך ההופעות למפונים ועד לחזון לשוב ולהפריח את
4 דק' קריאה
מזכ״ל תנועת המושבים, עמית יפרח: "גם ב-7 באוקטובר וגם במחנות ההשמדה בשואה, גורלם של הנרצחים הוא נורת האזהרה שלנו. אנחנו פה להדגיש את התקומה של העם היהודי להרים ראש, להילחם על עתידנו ולומר –
3 דק' קריאה
התערוכה המרגשת "דיוקן בין דורי" נולדה ממפגשים בין תלמידי מגמת האומנות של התיכון האזורי עין גדי ובין ותיקי הקיבוץ, פרי יוזמתה של עדי פקט שזו שנת ההוראה הראשונה שלה  *תמונה ראשית: עדי פקט. "יצרתי
3 דק' קריאה
בספר המבוסס על חוויותיו כמפקד מוצב בתקופה בה החזיק צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובה גם הפציע ארגון "ארבע אימהות", מבקש יפתח גיא, בן כפר גלעדי, לחנך את הדור הצעיר להפוך את סימני הקריאה הנוקשים
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן