"המקצוע שלנו לא יכול להתממש לאורך זמן ללא מעורבות רעיונית, או ללא השקפה רעיונית-חברתית של התכנון" אמר האדריכל והאידיאולוג הקיבוצי ויטוריו קורילנדי מברור חיל. עם בוא ההפרטה הגורפת, נשבר עולמו הרעיוני והוא עזב את הקיבוץ. בימים אלה רואה אור הספר "אדריכל בקיבוץ" המתעד את פעילותו המקצועית לצד סיפור חייו
מזה 15 שנה מתעד האדריכל מיכאל יעקובסון במרחב האינטרנטי את הנראות האדריכלית של הקיבוצים במסגרת בלוג הנושא את השם "חלון אחורי". מפעל תיעודי של אדם אחד ששם לו למטרה להביא את ההיסטוריה האדריכלית הקיבוצית והישראלית לעין הציבורית. באחת הפגישות ביני לבין מיכאל יעקובסון הוא אמר כדרך אגב: "צריך להוציא גם ספר אדריכלות לויטוריו". ויטוריו הוא ויטוריו קורינלדי, אדריכל שעבד במחלקות התכנון של התנועה הקיבוצית על גלגוליה, משנת 1958 עד יציאתו לגמלאות בשנת 2003.
עברו שנים ומיכאל הרים את הכפפה שהוא עצמו זרק לחלל, וכך, אל שורת ספרי אדריכלים חברי קיבוץ שפעלו במסגרות המחלקות הטכניות התנועתיות נוסף לאחרונה ספר חדש, בפורמט אלבומי מפואר עתיר שרטוטי מבנים וצילומים ארכיוניים היסטוריים (בשחור-לבן) ותצלומים חדשים בצבע, המכיל למעלה מ-400 דפי כרומו. הספר מתעד את פעילותו האדריכלית של ויטוריו קורינלדי, ומשולבים בו פרקים מההיסטוריה האישית, המשפחתית, הקיבוצית והמקצועית שלו.
מפגש עם מציאות קיבוצית משתנה
ויטוריו קורינלדי נולד בשנת 1931 במילאנו, איטליה. עם החמרת המגבלות שמטיל השלטון הפשיסטי, מהגרת המשפחה לסאו פאולו, ברזיל. בברזיל לומד ויטוריו אדריכלות ובמקביל מצטרף לתנועת "דרור" הציונית. בשנת 1955 עולה ארצה עם אשתו יפה, ושניהם מצטרפים לקיבוץ ברור חיל. בשנת 1995 עזבה משפחת קורינלדי את ברור חיל בעקבות תהליכי ההפרטה שהתרחשו בקיבוץ.
מיכאל מעיד שויטוריו לא תיעד את פעילותו האדריכלית רבת השנים, מציאות שחייבה אותו לערוך מסע אישי בארכיוני קיבוצים כדי לאסוף את מה שנשמר מתכנוניו. אך יותר מכל התרשמתי מהשיחה בין מיכאל יעקובסון לויטוריו קורינלדי שמלווה את פרקי הספר לכל אורכו ומוסיפה תובנות רבות של איש תכנון ומחשבה, חדור מוטיבציה אידיאולוגית קיבוצית הנפגשת עם מציאות קיבוצית בהשתנותה.
הספר בנוי משלוש שכבות חזותיות שהמשותף ביניהן נותן את הערך המוסף והמיוחד שבו.
השכבה הראשונה בנויה מ-350 רישומים בעבודת יד חופשית, של תוכניות אותן רשם האדריכל בעט אומן. מכיוון שלא נשארו התוכניות המקוריות ביקש מיכאל מויטוריו לרשום מחדש מזיכרונו ועל פי תצלומים רישום או שניים לכל עבודה תכנונית, התוצאה נפלאה. רישומי פרספקטיבה מדויקים המראים על יכולת רישומית מעבר לפונקציונליות האדריכלית המתוארת. טוב עשה המעצב שבחר לפתוח את הספר בשמונה מתווים אדריכליים שהוכנו עבור קיבוצו של האדריכל בברור חיל, ללא תמליל ומייד מכניסים את המעיין בספר אל המיוחדות שבו.
השכבה השנייה היא צילומי ארכיון בשחור-לבן המשתרעים לאורך שנותיו, מילדותו באיטליה, דרך ברזיל עד ברור חיל, מחלקת התכנון, ומבנים בקיבוצים ובישראל. תצלום משנות ה-60 של ויטוריו חבוש בכובע "טמבל", סמל הצבריות של העולה מברזיל, על רקע צריפי קיבוץ שדה בוקר הצחיח והבהיר מהשמש המדברית היוקדת, קיבוץ אותו ליווה כאדריכל. תצלום זה פותח את סדרת התצלומים שבספר. "הערצתי את אנשי שדה בוקר על שהעזו להתיישב במקום מרוחק ובתנאים כה קשים" (עמ' 19). הצילום בשדה בוקר מזכיר את ראשית דרכו של ויטוריו בברור חיל: ״כשהגעתי לברור חיל כמעט ולא היה פה שום דבר. היה מחנה של צריפים אומלל וכמה מבנים ראשונים של שיכונים לחברים. לא היו מדרכות והבוץ בחורף היה בלתי נסבל, חסרו שירותים ולא היו עצים. היה מדכא. תכף שלחו אותי לטפל בענייני בנייה". (מתוך ההקדמה, עמ' 17).
השכבה השלישית מגולמת בצילומיו העכשוויים של איתי איילון שכולם בצבע. הצבע מנכיח את הצללות השמש בחדר האוכל בכפר עזה, או חזית בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר שהתמונה המתקבלת היא יצירת אומנות גיאומטרית מודרנית, קומפוזיציה של צורה וצבע שיש רק למסגר אותה ולתלות על הקיר בסלון הבית. האדריכל משתמש בצבע כחומר העומד בפני עצמו ובא לאתגר את הבטון החשוף של שנות ה-70-60.
שלוש השכבות של הספר יוצרות מארג היסטורי-אישי של אדריכל שפעל 50 שנה כאדריכל בתנועה הקיבוצית.
ויטוריו הינו אדריכל הבית והתכנון של ברור חיל. חבר קיבוץ המתכנן את ביתו השיתופי הרחב על מוסדות הציבור שבו, חדרי החברים ובתי ילדים עבור הדורות הבאים ובנה גם בקיבוצי הנגב המערבי: את חדרי האוכל של כפר עזה, ארז, עין השלושה, נחל עוז, בית הספר האזורי שער הנגב ובמכללת ספיר. הוא הרחיק במסגרת תכנוניו גם לצפון: למנרה, הגושרים, תל חי ועוד. בכולם תכנן ובנה גם וגם. לא רק מבני ציבור אלא גם שיכוני חברים, מרכז ספורט וכו׳.
״על האדריכלים בקיבוץ מוטלת אחריות כבדה”
ויטוריו היה אדריכל ואידיאולוג קיבוצי. טעם עלייתו ארצה היה הקיבוץ כמו שהאדריכלות שלו הייתה משולבת ברעיון הקיבוצי. "המקצוע שלנו לא יכול להתממש לאורך זמן ללא מעורבות רעיונית, או ללא השקפה רעיונית-חברתית של התכנון". קל וחומר לגבי המתכנן הקיבוצי. "במילים קשות הוא הזהיר, כנביא העומד בשער: על האדריכלים בקיבוץ מוטלת אחריות כבדה וכל הימנעות מקביעת עמדה ביחס לתופעות אדריכליות שאינן תואמות את הרעיון השיתופי, כמוה כ'החמצה היסטורית של רעיון חברתי מיוחד בינו'" (הקדמה, עמ' 23).
מיכאל כותב בהקדמה לספר שויטוריו האמין גם בתקופות הקשות ביותר של התנועה הקיבוצית "כי השקיעה אינה הכרחית ולקיבוץ עדיין ישנו תפקיד חשוב ומשמעותי בהקרנה על כלל החברה הישראלית, ובכלל זה גם לאדריכלות התנועה" (עמ' 24). עדיין האמין ויטוריו קורינלדי כי "יש לנו מה לומר כמתכננים וכאנשי קיבוץ". בהמשך, עם בוא ההפרטה הגורפת, נשבר גם עולמו הרעיוני בו האמין. בשנת 1995 עוזבים יפה וויטוריו קורילנדי את הקיבוץ.
״גישתו התכנונית-עיצובית של האדריכל ששורשיה באדריכלות הברזילאית, הקנתה לו מעמד ייחודי בין עמיתיו הישראלים שעל פי רוב התחנכו בטכניון בחיפה, או במוסדות אירופאיים. בבחירתו לעזוב את ברזיל, להגר לישראל ולהצטרף לקיבוץ ברור חיל, קבע לא רק את מסלול חייו האישי אלא גם את זה המקצועי. […].
הספר "אדריכל בקיבוץ" רואה אור בעיצומם של ימי מלחמה ומשבר, שהיקף נזקיהם עדיין נאמד. לא ברור אף מה עלה בגורלם של אותם מבנים אותם תכנן קורינלדי ביישובים שהותקפו. יהיה זה תיעוד של החיים שהיו". (מתוך הכריכה האחורית, מיכאל יעקובסון)
ויטוריו קורינלדי, "אדריכל בקיבוץ"
עורך: מיכאל יעקובסון
צילום עכשווי: איתי איילון הוצאת "אסיה" 2024׳
אדריכלות קיבוצית: הצורה האסתטית היא חלק מהתכנון הבסיסי
כאשר מתבוננים באדריכלים בתנועה הקיבוצית, כאלה שחיו בקיבוצים, בנו בביתם ובקיבוצים אחרים, מתבקשת מייד השוואה ביניהם. מה המשותף ומה השונה והמייחד אדריכל אחד מרעהו?
המשותף לרוב הוא התכלית לשמה נקראו לתכנן. חדר אוכל, בית תרבות, כיתת לימוד, מגורים ועוד. זאת נוכח מציאות שטופת אור בוהק ומסנוור של הקיץ הישראלי. שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד (סער) ומנחם באר (געתון), היו תכליתיים מאוד בתכנוניהם. הפשטות הייתה לאידיאולוגיה אדריכלית. אצל ויטוריו חשים שהצורה האסתטית היא חלק מהתכנון הבסיסי. הערך המוסף של הבית גלום בחלק התכנוני הלא פונקציונאלי שבו. חדר האוכל בקיבוץ נחל עוז הוא דוגמה לרעיון שהאסתטיקה נובעת מתוך מרכיבי המבנה, כחלק אינטגרלי ממנו, כך גם חדר האוכל בכפר עזה בו הצל הנוצר מהתלת ממדיות של אלמנטים במבנה משלימים את יופיו.
היטיבה להגדיר את תפיסתו זו, האוצרת והחוקרת ד"ר גליה בר אור, באפילוג לספר: "בתפיסת אדריכלות הקיבוץ ניסה קורינלדי להטמיע זיקה לאמנות, כיוון שמצא באדריכלים 'מעצבי הסביבה'. הוא האמין שיש לפרש כל מעשה תכנוני מעבר למשמעותו הצרה כפתרון פונקציונלי, ולהבין כי 'מהות היצירה שלנו היא בגיבוש חללים אשר בהם הכוח לעורר חוויה אסתטית ואינטלקטואלית". (עמ' 393).