החברים שרוצים לחזור לקיבוץ ואלה שמעדיפים להתרחק מהטראומה, המחיר האישי שמשלמים בעלי התפקידים בקהילה שצריכים לתמוך בחברים אבל גם בעצמם, ומה עובר על קיבוץ מתחדש שבשל האסון הפך באופן כפוי לבעל מאפיינים שיתופיים. בכנס השנתי של חוקרי הקיבוץ ניסו לדבר על הכול, גם מהשכל וגם מהרגש
*תמונה ראשית: מנחם קלמנזון שאחיו אלחנן נהרג עם ד"ר נילי בר סיני מבארי שבעלה יורם נרצח. צילום: עופר עמרם
בכל שנה מקיים פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה כנס שנתי שנמשך יומיים בגבעת חביבה. נושאי הכנס נבחרים על ידי הנהלת הפורום או מוצעים על ידי החוקרים. השנה נושא הכנס היה ברור ומובן מאליו: "אף על פי כן. התנועה הקיבוצית בעקבות 7 באוקטובר״.
ד"ר אלון גן, יו"ר פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה ומנהל המחקר ביד טבנקין, מציין כי כבר בנובמבר 2023 קיים הפורום מפגש יומי שבו נשמעו עדויות אישיות של חוקרים חברי קיבוצים מעוטף עזה, ולאחר מכן שני מפגשים נוספים שעסקו בקיבוץ קולט וקיבוץ נקלט בעקבות הפינוי ובהשוואה בין העקורים ב-1948 לעקורים היום.
כשהגיע מועד הכנס השנתי הוחלט לערוך אותו בדרום במשך יום אחד. ביום שלישי שעבר נערך הכנס באולם הסינימטק בשדרות, בנוכחות 300 איש לעומת כ-50 שהיו מגיעים לגבעת חביבה.
החלק הראשון של הכנס הוקדש להצגת מחקרים ומחקרים בהתהוות העוסקים בנושא, והחלק השני הוקדש לשיחות ולעדויות של חברי הקיבוצים מהעוטף. החלק המחקרי הוצג בארבעה מושבים: הראשון, חוסן הקהילה הקיבוצית. השני, סולידריות, קהילתיות וערבות הדדית בתוך ומתוך תהומות הכאב והזעם. השלישי, כתיבה קיבוצית מתוך הטראומה. הרביעי, התנועה הקיבוצית 2024.
כוחה של הקהילה נחלש
ד"ר ג'וליה צייטין (אורים) ערכה עם ד"ר שרון שטיינברג מחקרים שהוצגו בכנס תחת הכותרת: "משגרת חירום לבלתי ידוע: משמעות החיים עבור ישראלים הגרים ליד הגבול עם עזה לפני ואחרי השבעה (באוקטובר)".
המחקר הראשון נערך בין 2018 ל-2020, והשני לאחר 7 באוקטובר. הממצאים מעניינים.
במחקר הראשון חברי הקיבוצים הגדירו את הקיבוץ כעוגן, ככזה שהם שייכים אליו, כבעל ערבות הדדית גם אם הוא מופרט, כמקיים קהילה חזקה. הם ציינו את נכונות החברים להתנדב לכבות שריפות שהתלקחו מבלוני תבערה, ואת התפקוד של צוות החירום היישובי.
אחרי 7 באוקטובר התשובות שונות. חלק מהנשאלים ציינו את ההתארגנות הטובה במקומות שאליהם התפנה הקיבוץ ואמרו שהם יחזרו לקיבוץ, ואחרים אמרו כי הם לא רוצים לחיות עם אנשים מהקיבוץ שמזכירים להם את הטראומה שעברו.
אחד החברים אמר שהוא רוצה להתפנות בנפרד מחבריו לקיבוץ, והוא ממנן את הקשר איתם כדי לשמור על בריאותו הנפשית. חבר אחר אמר שלעולם לא יחזור לקיבוץ. כוחה של הקהילה נחלש.
נושא אחר הוא האמון במערכת הצבאית. חברי קיבוצים סיפרו שאצלם לא פעלה כיתת כוננות כי הצבא לקח להם את הרובים. במחקר הראשון הביעו כולם תחושה שהקיבוץ מתמודד עם בעיות הביטחון בזכות צוותי החירום היישוביים והתקנת הממ"דים בבתי החברים.
אחרי 7 באוקטובר, כשהצבא לא הגיע ככוח מאורגן לקיבוצים, החברים הביעו אמון בכיתת הכוננות וברבש"צ ופחות בצבא.
באחד המקרים סיפר אחד הנחקרים כי כשחברי הקיבוץ ניסו לצאת ממנו בשבת בערב, כוח של השייטת חשב שהם מחבלים והחל לירות עליהם, ורק בנס הם לא נפגעו עד שהרבש"צ צעק לחיילים לחדול.
עוד נושא שעלה במחקרים הוא הקשר עם בנות ובני הקיבוץ שעזבו.
בעוד שלפני 7 באוקטובר התחושה הייתה שהם בעיקר שומרים על קשר עם המשפחה ולא מתעניינים בנעשה בקיבוץ, אחרי 7 באוקטובר היחס השתנה.
רבים מהם הצטרפו לכיתות הכוננות בקיבוצם, הפכו להיות פעילים במאבק להשבת החטופים, ויצרו סרטים או כתבו ברשתות החברתיות על חברי ובני קיבוצם שנרצחו או נחטפו.
להתמודד עם הכעס והתסכול
פרופ' זאביק גרינברג (יפתח), מרצה במכללת תל חי, חקר יחד עם פרופ' ענת קדרון את נושא הקהילה והקהילתיות מבעד לעיניהם של בעלי תפקידים ומובילים קהילתיים.
הם מצאו שקיימת בנושא הזה בקהילות המפונות מגמה שמשתנה לאורך הזמן.
בתקופה הראשונה לאחר הפינוי היה הרבה מאוד ביחד, שהיה מבוסס על הרבה מאוד כאב, חשש וחוסר ידיעה.
המפונים חוו פתאום חוויות משותפות שהקהילה הקיבוצית לא חוותה אותן.
הם היו באותו מלון, נפגשו בשלוש הארוחות כמו בחדר האוכל של פעם, וישבו בלובי כמו במועדון לחבר של פעם. הם חוו גם דאגה, כאב וחשש שהיו נחלת כולם.
התהליך הזה הולך ומשתנה כשהמגמה היא של פיזור הקהילה.
בתחילה חברי הקהילה גרו סמוך למלון שבו שהתה הקהילה, ועכשיו הם התרחקו ויש משפחות שמדברות על פתרון קבע במרכז הארץ.
הן לא ממהרות לחזור כי יש נשים וגברים שמצאו לעצמם מקומות עבודה, והם גם הצליחו לשלב את הילדים במערכות חינוך במרכז הארץ ופתאום גילו שיש שם היצע של מקצועות מורחבים גדול יותר ממה שמציעות מערכות החינוך של המועצות האזוריות.
היום החוקרים מודאגים משני דברים: הראשון, שהקהילות עברו מפיזור אולי לסוג של התפרקות. השני, מצבם של בעלי התפקידים.
בעלי התפקידים נושאים בנטל כפול. הם גם נדרשים לתת תשובות לחברי הקיבוצים, ולא תמיד יש להם תשובות. והם גם נדרשים להתמודד עם הכעס והתסכול של אנשים שכבר 11 חודשים לא נמצאים בבתיהם.
זה מעייף ושובר אותם, והם צריכים לתמוך בחברים ובמקביל לקבל בעצמם תמיכה. אחד מבעלי התפקידים אמר לחוקרים שהוא תרם מגופו, מנפשו ומבריאותו במשך 11 חודשים, ועכשיו תורו של מישהו אחר לשאת בנטל.
המצב הזה מדאיג מאוד את החוקרים ואת אלו שעוקבים אחר מה שקורה בקהילות המפונות.
ברית גורל וברית ייעוד
אחת השיחות המעניינות בחלק השני של הכנס, הייתה השיחה של הרב מנחם קלמנזון מעתניאל שיצא ב-7 באוקטובר עם אחיו אלחנן ואחיינו איתיאל, להציל את חברי בארי, והם הצליחו לחלץ כמאה איש אך אלחנן נהרג מירי המחבלים.
מנחם קלמנזון שוחח עם ד"ר נילי בר סיני מבארי שבעלה יורם, בן הקיבוץ, נרצח ב-7 באוקטובר.
נושא השיחה היה ברית גורל וברית ייעוד. מנחם סיפר בתחילת השיחה שאחיו, אלחנן, שהיה איש מוסד, הזעיק אותו לצאת לבארי מתוך תחושה של שניהם של שותפות גורל. נילי הקשתה עליו ואמרה שהיא הדירה את רגליה מהשטחים, ושהיא לא יודעת כמה חברי קיבוצים היו באים להציל את תושבי הגדה.
מנחם שידר אופטימיות, ואמר שהוא מאמין שהיו באים.
הוא עשה הבחנה בין ברית גורל שדומה לקשר דם בין אחים, לברית ייעוד שדומה לנישואין מתוך בחירה.
הוא ציין שאשתו שונה ממנו, ובכל זאת הם מנהלים חיים משותפים. הוא הוסיף שגם אחים יכולים לריב, אך אפשר להוריד את החשדנות באמצעות מפגשים ישירים והעמקת ההיכרות והקשר. מנחם לא הסתיר את העובדה שהוא חבר בפורום הגבורה שאינו רואה עין בעין עם מטה החטופים
את נושא השבת החטופים, אך גם בנושא זה ציין שאפשר להגיע לפשרות.
הזדמנות לקלוט בניר עוז קבוצות עם שליחות ומחויבות חברתית-אידיאולוגית
שיחה מרגשת התקיימה בהמשך בין המראיינת סיון קלינגבייל, בת ניר עוז, כיום עורכת העיתון הכלכלי
דה מרקר, לליאת אצילי, חברת ניר עוז, מחנכת, חברת צוות השיקום של ניר עוז, שבעלה אביב נרצח ב-7 באוקטובר, והיא נחטפה לעזה ושוחררה כעבור 54 יום בשבי.
נושא השיחה היה הבנייה מחדש של ניר עוז.
ליאת בחרה להסתכל על חצי הכוס המלאה, וציינה כי דווקא לאחר המשבר יש הזדמנות עצומה לשינוי
בניר עוז ובקיבוצים נוספים. ניר עוז היה במסלול של הקיבוץ המתחדש שקוסם למשפחות צעירות המחפשות חיי קהילה, ועכשיו יש הזדמנות לקלוט גם אנשים שרוצים חיי קהילה ולנהל את המקום אך גם אנשים וקבוצות עם שליחות ומחויבות חברתית-אידיאולוגית שיכולה גם לשמר משהו מהדנ"א של ניר עוז שהיה קיבוץ פוליטי, וגם לקחת אותו למקומות חדשים בסיוע התנועה הקיבוצית. היא ביטאה אופטימיות ואמרה שהיא מאמינה שיימצאו אנשים איכותיים, שירצו להצטרף לקיבוץ ולהתמודד עם אתגר בנייתו מחדש.
חוויה אינטלקטואלית ורגשית
את הכנס חתם מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה, שציין כי "ה-7 באוקטובר טלטל את כל עולמנו.
נזכור באהבה את אחינו ואחיותינו שנרצחו ונפלו ונמשיך להיאבק נגד הפקרת החטופים, שחזרתם הביתה היא חובה מוסרית וחלק מהשיקום. גם השיקום יבוא, הוא יהיה איטי ויסודי, ונדרשת בו תשומת לב לכל יישוב ותושב – ילד או מבוגר, מהנגב המערבי ומגבול הצפון. אנחנו מחויבים לחדש את מפעל ההתיישבות לאורך הגבולות. יחד בנינו מדינה ביחד, נבנה אותה שוב״.
ד"ר אלון גן מספר כי לאחר הכנס כתבו לו אנשים שהיו בו, כי זו הייתה חוויה אינטלקטואלית אך גם מאוד רגשית. מבחינת מוסדות המחקר, יד יערי ויד טבנקין, הכנס היה מרכיב אחד מתוך מיזם הנגב המערבי.
"אנחנו עושים עכשיו מכלול של פעילויות שמטרתן היא כפולה: ראשית, להמחיש בשיח הציבורי שקיבוצי הנגב המערבי לא נולדו ב-7 באוקטובר ויש להם היסטוריה מפוארת. שנית, להעמיק במחקרים ולבסס אתר שיבהיר שהתנועה הקיבוצית חיה, תוססת, נושמת וצומחת מתוך עולמות שבורים״.
המחקרים משקפים אירוע שעדיין לא הסתיים. האם תמשיכו במחקר לאורך שנים כדי להבין את ההשפעה ההיסטורית של 7 באוקטובר על התנועה הקיבוצית?
״כן. היסטוריונים דוגמטיים אומרים שכדי לחקור משהו אתה צריך לחכות מאתיים שנה לפחות. אנחנו לא נחכה מאתיים שנה. התחלנו במחקרים רב-תחומיים הקשורים לקיבוצים בעקבות 7 באוקטובר, כי היה חשוב לנו לתעד את האירועים ולחקור אותם כשהזיכרון עוד טרי, אך כמובן שנמשיך לעקוב אחריהם במהלך השנים הבאות כדי להבין את הממד ההיסטורי של הדברים״.
"הקיבוץ הפך באופן כפוי לשיתופי"
ד"ר עמי כהנא (כפר עזה) הציג בכנס את המהפך של הקיבוצים המופרטים, העקורים והמפונים, בחזרה למודל השיתופי, בעקבות ספרו "מסע חזרה אל הבית שבגד"
צילום: מהאלבום הפרטי
כהנא הגיע לכפר עזה לפני 57 שנים, כחבר גרעין נח"ל שהשלים את הקיבוץ שהיה אז בן עשר שנים. במהלך השנים עסק כהנא בפעילות כלכלית וניהולית בקיבוץ ומחוצה לו, אך את הדוקטורט עשה בפילוסופיה בנושא השינוי בקיבוץ. ב-7 באוקטובר, הוא אומר, קרס עולמו למרות שמשפחתו ומשפחתה של אחותו שגרה בכפר עזה לא נפגעו פיזית אך עברו טראומה מאוד קשה. כיום הוא גר עם אשתו בטבעון, והוא חלק מפזורת קיבוץ כפר עזה שמחצית מחבריו גרים בשפיים ויעברו לרוחמה והשאר מפוזרים.
הספר של כהנא עוסק בכפר עזה מ-8 באוקטובר ואילך. לדבריו הבית הקיבוצי התנכר לחבריו ואף בגד בהם. הוא מציין שהוא הראשון שזיהה את העובדה שכפר עזה, הקיבוץ המופרט מזה 20 שנה, הפך בן לילה לקיבוץ שיתופי. חברי הקיבוץ שהיו יזמים ואינדיבידואלים, חזרו לאחור כשהקיבוץ אומר להם מתי לאכול ומה לאכול, מספק עבודה למי שאין לו ומארגן להם פעילות תרבותית. חברי הקיבוץ הפכו מתוסכלים, והבעיה העיקרית היא שההנהלה לא הבינה את העניין. ההנהלה, שרובה אנשי חוץ, המשיכה לעבוד במודל של 6 באוקטובר וניסתה להביא לשם את החברים שעברו משבר נוראי. הבעיה העיקרית, הוא מציין, שאין כבר 6 באוקטובר ואין עדיין 8 באוקטובר.
החברים שבפזורה
לדברי כהנא נוצר פער בין המציאות הקיבוצית הנוכחית, לבין ההבנה של המציאות הזאת על ידי המערכת שצריכה לתפעל אותה. הקיבוץ הפך באופן כפוי לשיתופי, אך להנהלה אין אפילו זיכרון שיתופי. הקיבוץ נמצא במצב שיש בו דפוסים של קיבוץ מופרט, שפועלים במערכת שהיא שיתופית. הוא מביא לדוגמה את ההחלטה לעבור משפיים לרוחמה שהתקבלה ברוב של 60 אחוז מהחברים, כשל-40 האחוזים הנותרים אין פתרון. מסקנתו של כהנא היא שהתזה שהיא הקיבוץ השיתופי, לא רלוונטית, האנטיתזה שהיא הקיבוץ המופרט היא בעייתית מאוד, ולכן יש למצוא את הסינתזה שבה צריך לבנות מודל שהוא הרבה יותר שיתופי ורך ומתקיים על התשתית המופרטת.
מסקנה נוספת היא שהנהלת הקיבוץ הנמצאת במוקד שאליו התפנו מחצית מחברי קיבוץ, חייבת להתפנות גם לשמירת הקשר עם החברים שבפזורה כדי שאלו יחושו שייכות וירצו לחזור לקיבוץ.
"מסע חזרה אל הבית שבגד" מאת ד"ר עמי כהנא, הוצאת כרמל, יד יערי ויד טבנקין
