אם הייתה לי זהות לפני 7 באוקטובר, הרי שהיא התפוגגה והתעצבה מחדש. זו לא זהות בדויה ולא תחפושת מאולצת, אלא תודעה חדשה שנולדה מתוך מה שנראה תחילה כסוף, אך הפך לתחילתו של מסע עמוק ומרתק בזמן
חיינו אומנם נמשכים, אבל כה רבים איבדו את שלהם
רגע של כמעט-מוות הוא כמו סדק, דרכו חודרת הארה. חרדת הקיום נושפת בעורפך, הלב דופק בשערי הלא נודע – ואז, כשהסוף הפיזי אינו מגיע, נולדות תובנות שמטפסות מהגוף אל השכל ומשם למציאות. תובנות אלו יוצרות מרחב חדש, שבו הזמן עצמו נמתח ומשתנה, וכל רגע הופך להזדמנות לבנייה מחדש ולמסע פנימי אל עולמות שלא נגלו מעולם.
ב-8 באוקטובר, קיבוץ רעים התרוקן בבהלה משתקת. תמונות של מוות מסביב – שריפות מכל עבר, גופות שסועות פזורות באבק הדרכים.
תחושת האימה ניכרה בעיניים הקפואות של חברי הקיבוץ האהובים, שפניהם היו לבנים כמו הסיד, וצללים שחורים מתחת לעפעפיים גילו את העייפות שאין לה סוף. כל אחד נשא עימו סיפור אישי של כאב, כל אחד ניסה לעטוף את החרדות שהתפרצו מבפנים.
פוסט-טראומה החלה לנבוט בלבבות כמו עשב שוטה, מתפשטת עם כל רגע של שקט מבוהל. הדרך הארוכה לאילת נראתה אינסופית, מתפתלת בין נופים שנשכחו באחת. חלק עלו על האוטובוס, שותקים ומכונסים, וחלק פשוט חטפו את רכבם וברחו, כל אחד בדרכו, בורח מהסיוט שהותיר מאחוריו. תחושת הבריחה לא הסתיימה כשהגיעו למלון – היא רק החלה.
הדמעות זלגו חרישית
בבוקר יום ראשון, סביב השעה 6:00, פיניתי את אמי מהממ"ד, שם שהתה יחד עם זוגתי ובתי. עיניה של אימא, ברגע אחד של דממה, הבינו הכול. הדמעות זלגו חרישית, וגם אני לא התאפקתי. כשיצאנו מהבית, שריפה גדולה להטה מאחורי ביתי, וריח של מוות עמד כבד באוויר. הבתים שסביבנו היו שרופים, ועיניהם של השכנים שעמדו דוממים הסגירו את מה שלא ניתן היה לומר – חיינו אומנם נמשכים, אבל כה רבים איבדו את שלהם, וזה כואב, כל כך כואב.
חיי הקודמים נמוגו לחלוטין
הדרך נראתה אינסופית, נפרשת לפנינו כמו מסע אל הבלתי נודע. מאחוריי, השארתי את משפחתי – בני וחברתו, בתי וזוגתי – שנסו ברכבם דרומה, לכיוון אילת.
ואני, בדרכי חזרה, נוסע במהירות דרך כבישים חסומים, כוחות משטרה וצבא בכל פינה, הסימנים של המלחמה הפזורים לאורך הדרך.
זה לקח שעות עד שחזרתי לקיבוץ, ובאותו רגע הבנתי באמת את גודל ההרס שפקד אותנו. מיותר לציין את העובדה שלא הכנסתי פיסת מזון ולו הקטנה ביותר לפי במשך ימים רבים בהם שהיתי בקיבוץ. הגוף שלי חדל לחשוב על רעב – הוא ניסה רק לשרוד.
ב-15 באוקטובר, כשקרבות המלחמה שככו סוף סוף, החלטתי להפסיק ולחכות. אילת הייתה היעד שלי – המקום שבו אפגוש שוב את משפחתי, לאחר כל מה שעברנו, היה זה מפגש שנראה כמו פסגת הקיום.
כשהגעתי לשם, הרגשתי כאילו במטה קסם, חיי הקודמים נמוגו לחלוטין. הבנתי ששום דבר כבר לא יחזור להיות אותו הדבר.
כמי שמנהל את הקהילה, העומס היה כבד מאוד על כתפיי. באחת, החלטתי לפנות לעזרה, משום שהבנתי שלא נצליח להקים את הקיבוץ מחדש בלי התמיכה של החברים.
מתוך ההרס, לאסוף את השברים
בתוך זמן קצר, התפצלנו לקבוצות עבודה – חברים יפים, שהתרכזו בניהול המאבק לשרוד את היום-יום, חינוך, רווחה, תרבות ואלו שיקדמו את המגורים הזמניים ובעיקר איך ממשיכים מכאן.
קיבוץ רעים, מתוך ההרס, החל לאסוף את השברים. תוך ימים ספורים בלבד התחלנו לבנות מחדש את חיינו במציאות האבסורדית שנכפתה עלינו.
היינו מעורבים ישירים בהקמת פורום העסקים לרעים – קבוצה של אנשים שמעולם לא הכרתי קודם לכן, וכעת הפכו באחת לחברים לחיים.
המטרה הייתה ברורה: למצוא מבנים זמניים לכל חברי הקיבוץ. הסתובבתי ברחבי הארץ שבועות ארוכים, כמו נווד בעל כורחו, מחפש מקום שיכיל אותנו ואת הקהילה שלנו. נושם את האבק, מנווט בתוך הכאוס, ניסיתי ללטש כל ניצוץ של תקווה בתוך הטירוף שסבב אותנו.
והינה, מתוך העשייה והנשימות הקצרות, נחשף בפנינו פתח של תקווה – שני בנייני מגורים בתל אביב, וביניהם אחד לשימור. חברי הטוב, שגיא זפקוביץ', פרויקטור מטעם רעים, ועוד חבר קיבוץ ותיק, התבוננו זה בעיני זה, וההחלטה התקבלה ברגע – זו הייתה בחירה שנראתה אולי הזויה, אבל היא הייתה גם רלוונטית וחשובה למגורים זמניים עד שנשוב לקיבוץ.
אחת התובנות המשמעותיות שהציפו את השטח הייתה שאין שום סיכוי להצלחה של פרויקט מורכב כזה ללא חיבור מוחלט של הקהילה. הקהילה היא זו שצריכה להכריע, להחליט ולהיות חלק בלתי נפרד מהמאמץ. ההנהגה יכולה לספק פתרונות, ליזום תהליכים ולעודד תקווה, אך בסופו של דבר, הקהילה היא זו שמכריעה את הכף.
תודעה חדשה
כמה שזה היה קשה ומפרך – אסיפות על אסיפות, שאלות בלתי פוסקות, תהיות אינסופיות ומחשבות מה יהיה הלאה. כל זה התנהל תוך ניסיון מתמיד שלנו, צוות ההנהגה, למצוא פתרונות לבעיות שמצאו את דרכן אלינו ללא הרף. ההבנה שבלעדיה לא נוכל להצליח התעצמה בכל יום מחדש, והפכה את מאבקנו למסע של שיתוף פעולה אינטנסיבי שמייצג את רוח הקיבוץ.
ומכאן החל מרוץ נגד הזמן. הוקמו קבוצות עבודה נוספות בתוך פורום העסקים, בני משק ותיקים וצעירים,
החלו בסיוע משמעותי בהכנת הבניינים, וכל אחד תרם את חלקו ליצירת התוכנית המורכבת.
אחד הפרויקטורים המבריקים ביותר שפגשתי בחיי, אלי בנאי, הפרויקטור מטעם פורום העסקים, נרתם למשימה, ומצאנו את עצמנו יוצרים את קבוצת המעבר – התמודדות עם כל אתגר ופתרון כל בעיה. הרגשנו את הדחיפות, את הכובד ואת התקווה בכל צעד, והחלטנו להפוך את הבלתי אפשרי לסטנדרט חדש של מציאות.
ב-17 בדצמבר, כלומר קצת יותר מחודשיים לאחר מכן, 96 אחוזים מחברי הקיבוץ העתיקו את מגוריהם לשני בנייני מגורים מסודרים ומרוהטים, ומכאן מתחיל פרק חדש בחיי הקיבוץ החדש, אשר ללא ספק מחזיק תודעה חדשה.
בינתיים, סיימתי את תפקידי כמנהל קהילה והקמתי את עמותת "ארץ חדשה עכשיו", הפועלת בשני מישורים עיקריים: איסוף מידע והכנת דוחות ליצירת "מדד החוסן", ופיתוח עשרות פרויקטים לחיזוק החוסן בנגב המערבי. בתוך הפעילות האינסופית הזו, עולות שאלות קשות: איך חוזרים? מתי חוזרים? למה לחזור? באילו תנאים נחזור? ומה יהיה על חבל הארץ המקסים הזה שכמעט איבדנו?
נודד בין תקווה לשבר
המלחמה עדיין בשיאה, החטופים נמקים במנהרות, והכאב רק הולך ותופש תנועה חדשה.
7 באוקטובר, שהוא גם יום הולדתי, מתקרב, ושוב ניאלץ לשהות בבתי הקברות, לבכות את האהובים שלנו ולנסות לשקם את עצמנו במדינה היפה שלנו, עקובת הדם והשכול.
ולגביי, אני עדיין נווד בעל כורחי במדינה, נודד בין תקווה לשבר, מחפש את הדרך להחלים ולבנות מחדש. השאלות הללו מלוות אותי, אך גם באתגרים הללו, אני מוצא את התקווה והכוח להמשיך. אולי השלב הבא יהיה דרך חדשה לגמרי, לגבי ולגביי חברי מהקבוץ, מי יודע?
תגובה אחת
אדם, מנהיג, מעורר השראה.
תודה ליקום על אנשים כמוך.
אור גדול