מטעי הפרי הנצחיים

למה כשמישהו מת אנחנו הופכים חלקות קרקע טובות למדבר צחיח של אבן מעובדת ומתה במקום לטעת עץ פרי על כל נפטר? הדי בן עמר מעדיף את הדרך האורגנית

היינו לפני שבוע, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני, בלוויה.
זה לא אירוע מיוחד וראוי לציון, אני יודע – מעת לעת מוצא אדם את עצמו מלווה בר-מינן כלשהו בדרכו האחרונה, לפעמים מתוך שהכיר את המנוח והיה קרוב אליו, לפעמים מתוך שהכיר מישהו ממשפחתו של העטוף בתכריכים השוכב על האלונקה, ולפעמים מתוך איזושהי מחויבות לא ברורה שגם האדם המלווה עצמו לא עמד על טיבה, אבל אומר לעצמו: "לא נעים, אני צריך ללכת ללוויה הזו. סססאוחתו.״
הפעם המנוח היה קרוב אלינו, ודווקא חיבבתי אותו – לא עניין מובן מאליו, אני מספר לכם כאן – ואף על פי כן, זו הייתה לוויה שמחה. יש גם דברים כאלו, אם לא ידעתם – לוויות שמחות.
לוויה שמחה היא לוויה כמו זו שבה היינו חניה ואני לפני שבוע. מדובר בלוויה שבה המנוח מת מזקנה, בא בימים ממש, שהוא עניין נדיר בימינו אלו במדינת ישראל, מדינה שבה, ביום-יום אנשים מתים בדמי-ימיהם, כשכל חייהם עוד אמורים היו להיות לפניהם.
המנוח היה בן למעלה מ-90, שזה כ-50 או 60 שנה יותר מהגיל הממוצע בשנה האחרונה למות בו במדינת ישראל. רוצה לומר – כשאדם מגיע לגיל כזה כיום במדינה בה אנו חיים, הדבר שהכי קרוב לזה הוא תמונתו של רץ מרתון באולימפיאדה שחוצה את קו הגמר ומגיע לסיום בהנפת ידיים למעלה. זו תחושה של הישג. של ניצחון, אם תרצו, גם אם לא ממש ניצחון מוחלט. קרוב המשפחה שלי שהלך לעולמו הצליח לחצות את הקו הזה.
עד כדי כך הגיע לגיל מופלג, עד שבאחרית ימיו כבר עייף מזה, ובשנה האחרונה החליט שדי לו, ושהוא רוצה למות. החליט ועשה – כמו נר דועך הוא כיבה את עצמו. שלא אשמח עבורו?
כל הדרך עד הקבר
נפגשנו, כל בני המשפחה המורחבת, בחצר בית הלוויות הקטן שבבית העלמין. התחבקנו ולחצנו ידיים וטפחנו זה לזה על הכתף וכל מה שעושים אנשים שבסך הכול רוחשים חיבה האחד לשני, אבל לא הזדמן להם להיפגש כבר הרבה זמן – אולי אפילו מאז הלוויה הקודמת – ועל כן הם שמחים לראות איש את רעהו ולהתעדכן. פעם, כשלא היה פייסבוק, לוויות היו אחד המקומות לפגוש אנשים שלא ראית הרבה זמן ולא ידעת מה קורה איתם. על כן אני קורא ללוויות "פייסבוק של הדור הישן״.
ואז נכנסנו לאולם השיש שבו נישאו נאומי הפרידה וההספדים.
היו הרבה דברים יפים בקטע הזה – היפה ביותר לטעמי הייתה העובדה שבאולם הזה יש מזגן, ואפילו היו שם ספסלים מסביב, כך שיכולתי לשבת בנחת ולא אכפת היה לי כמה זמן ההספדים והנאומים יימשכו, אבל הגיע הרגע שההספדים הסתיימו ויצאנו אחרי האלונקה המונחת על גלגלים ללוות את המנוח בדרכו האחרונה.
ואז הצטערתי שלא התחמקתי ונשארתי באולם.
כי אם יש משהו במדינה, מגזר אוכלוסייה אחד, שמתפתח יפה יותר ומהר יותר מכל שאר המגזרים והעדות במדינת ישראל, אפילו יותר מהמגזרים החרדי והערבי גם יחד, זהו מגזר המתים.
רוצה לומר – בפעם האחרונה שבה הייתי בבית העלמין הזה בלוויה כלשהי, הלכנו 200 מטר אחרי הארון, אולי 300, והגענו אל חלקת הקבר, ושם המנוח נטמן באדמה.
ואז, אחרי כל החרטוט המוכר של "אל מלא רחמים" – תאמרו לי, באיזו מציאות אתם חיים?! על איזה אל מלא רחמים אתם מקשקשים?! – מתחבקים שוב עם בני משפחתו של המנוח והולכים חזרה לחניה ונכנסים למכונית.
וזהו. הפעם השתרע לפנינו קילומטר, אולי קילומטר וחצי, עד הקבר.
רוצה לומר – במונחים אורבניים, ההתפתחות של בית העלמין הזה מאז שהייתי בו בפעם האחרונה, כמוהו כאילו גדלה נתניה להיות ניו יורק. לא פחות. מצבות השתרעו לכל עבר עד קצה גבול הראיה, עד האופק ממש. וכבר הוכח מדעית שככל שאתה מתקרב אל האופק, האופק הולך ומתרחק. והקבר נמצא בדיוק שם.
מכיוון שיש לי בעיית ברכיים קלה ובעיית מוטיבציה קשה להליכה בשמש קופחת, אמרתי לחניה אחרי מאתיים המטרים הראשונים: "נראה לי שאשב כאן על הספסל ואת תלכי עם כולם ותספרי לי איך היה״. אבל חניה שמה על כך וטו מוחלט. אז עשיתי באי-רצון את כל הדרך עד הקבר. המממ… אני לא בטוח שהמשפט האחרון נשמע טוב כל כך.
זבל בחייהם ובמותם
העולם שלנו בנוי על מִחזור. יש בו כמות קבועה של חומרים אורגניים והם משנים צורות ואופי וחוזרים לבסוף שוב לצורתם הראשונה, וחוזר חלילה.
מי הנחלים והים מתאדים ונעשים לעננים, העננים מתעבים לטיפות מים, המים יורדים כגשמים וחוזרים להיות מי ים ונחלים – כל מי שלמד בכיתה ד׳ על מחזור המים בטבע מכיר את זה.
איילה אוכלת צמחים, האריה אוכל את האיילה, האריה מפריש את האיילה כצואה, הצואה יחד עם גווייתה הנרקבת של האיילה מדשנים את הקרקע, הקרקע מצמיחה צמחים, והאיילה הבאה בתור אוכלת אותם – וכן הלאה. היצור היחיד שאינו ממחזר את עצמו בטבע הוא האדם. אחד המנהגים המטופשים של הגזע האנושי הוא הקבורה – אנחנו לוקחים חומר אורגני איכותי, קוברים אותו מתחת לאבן, ומוציאים אותו ממחזור החיים.
הקבורה היא המוות האמיתי.
כלום לא נותר בגוף המת מהאיש שהיה בחייו. זהו חומר אורגני לכל דבר. אפילו אנשים שהיו זבל בחייהם, יכולים לשמש כזבל אורגני איכותי במותם. במקום הזה כולם נעשים שווים. וכולם יכולים לתרום תרומה אמיתית לדורות הבאים ולסביבה.
במקום זאת אנחנו קוברים אותם. הופכים חלקות קרקע טובות למדבר צחיח של אבן מעובדת ומתה.
ב-20 בינואר 1917 נעלם אבשלום פיינברג, איש ניל"י. הוא נרצח בידי בדואים ונקבר בחולות רפיח. בכיסו היו במותו גלעיני תמר. אלו התפתחו לעץ דקל יפה שלבלב בחולות המדבר, ואין כל פלא בכך – העץ ניזון מדשן איכותי ועשיר במיוחד בחנקן ופחמימנים, גוף האדם. במקום לקחת את הרעיון ולפתח אותו, לקחו הסתומים והפרימיטיביים את עצמותיו מתוך שורשי הדקל וקברו אותו תחת מצבה משיש מת, קר ומנוכר. היש מקום בכלל להשוות אותה למצבת הדקל החי?
במקום לטעת עץ פרי על כל נפטר, ולקבל בסופו של יום מטע מלבלב, או לטעת עץ נוי מטיל צל ולקבל חורשה יפהפייה, אנחנו לוקחים עוד חלקת קרקע ועוד אחת והופכים אותן למדבר ושממה. מוציאים חומר אורגני ממחזור החיים.
כ-62 מיליון ימותו השנה בעולם, לפי Worldometer. לפי ממוצע של 75 קילו לאיש, משמעותו שכ-4.5 מיליון טון (!) חומר אורגני יילך השנה לאיבוד מתוך מחזור החיים בטבע. 4.5 מיליון טון כל שנה!
גם אם נניח שחצי מיליון טון יינצלו בזכות חברות ששורפות את המתים, כמו החברה ההינדית, עדיין זהו אובדן בלתי נתפס של חומר אורגני.
הגיעה העת לחדול מכך. מספיק אנחנו מכלים את משאביו של הכוכב הזה בכל הדרכים האחרות. האינדיאנים נהגו לומר על מי שמת, שהוא הלך אל שדות הציד הנצחיים. או אולי רק בספרים ובסרטים הם אמרו את זה, לך דע. במותי אני רוצה ללכת אל מטעי הפרי הנצחיים. שישתלו מעלי עץ ואעזור לו ללבלב ולפרוח. מי יודע – אולי יום אחד אחזור אליכם בצורת תפוח.
סיוט בשבילכם, מה?