משתלת “טיב שתיל” הוקמה בשנת 1981 ומאז מגדלת שתילי ירקות ותבלינים לחקלאים בכל רחבי הארץ c ראיון עם משה עמר, מייסד ובעל משתלת “טיב שתיל” על ההחלטה להקים משתלה דווקא בשנות המשבר בחקלאות, על המשתלה המדהימה המשתרעת על פני 50 דונם, על החקלאות ועל איך מגדלים שתילים איכותיים
משה עמר, חקלאי ותיק, מייסד ובעל משתלת “טיב שתיל” הוותיקה, במושב שרשרת שבנגב המערבי, לא מפסיק לנוח: “אתה יוצא לחו”ל ואתה נהנה ואתה יכול ליהנות יותר משמונה שעות, נכון? אצלי זה אותו דבר, אני בא לעבודה ונהנה, אני כרגע בחו”ל אבל בעבודה! זה נותן לי אנרגיות, זה כיף. אם אני קם בבוקר ולא עושה משהו חדש מעבר לפעילויות הרגילות שאנחנו עושים מידי יום, ואראה לך פעילויות שעשינו בהיקפים גדולים, אז אני פחות נהנה. אני חייב ליצור כל הזמן, בלי אנרגיות אני כבוי.”
“טיב שתיל” היא משתלה משפחתית, כאשר משה עמר הוא המייסד והבעלים ויחד עמו עובדים שני בניו נריה וטוהר עמר. משתלת “טיב שתיל” הוותיקה פועלת מזה 43 שנה והיא המשתלה הראשונה שקיבלה תקן GLOBAL GAP, על פיו עובדיה פועלים ומקפידים לקיימו. משתלת “טיב שתיל” מייצרת בשיטות ייצור מתקדמות ובטכנולוגיה גבוהה ומספקת שתילים בכל רחבי הארץ בגידולי שוק מקומי ויצוא. המשתלה מגדלת שתילי ירקות, תבלינים, ירקות אורגניים, תבלינים אורגניים, ירקות מורכבים, פרחי קטיף ונוי וכן השרשות מייחורים. באחרונה אף נכנסה המשתלה לתחום ההידרופוניקה.
ברכה מאלוקים
אביו של משה עמר, עמוס עמר (עמר עמר), עלה ארצה ב-1949 ביחד עם רעייתו עזיזה מהאי ג’רבה שבתוניס. בני הזוג הביאו 11 ילדים. אביו היה רפתן במושב שרשרת.
“אבא שלי היה מאוד ציוני, “מספר משה, “מרגע שהוא שמע שקמה מדינת ישראל הוא הלך להורים שלו ואמר להם: ‘אני עולה ארצה במסגרת של צעירים’. הוריו אמרו לו חד משמעית: ‘אתה לא עולה לפני שאתה מתחתן’. תוך שבוע-עשרה ימים הוא מצא את כלתו, את אמא שלי. הוא התחתן איתה ונשאר בטוניס שבעה ימים נוספים, כי אז היו חוגגים שבעה ימים אחרי החתונה ואז הוא עלה לארץ. הם עלו זוג צעיר ובהתחלה היו במעברת תל מונד. אחר כך העבירו אותם לשטח פתוח באזור ניר עם, שם בנו את החושות שלהם מבוץ וקש. בהמשך עברו לפחונים ורק בשנת 1950 עברו לבתי סוכנות בשרשרת. בית סוכנות זה חדר וחצי, שירותים בחוץ, מקלחת בתוך המטבח, היה אז חצי סוס לשני משקים.
“הם הסתפקו במעט, לא היו להם דרישות, היו מאוד ציוניים. שאלתי את אבי כשהייתי עוד ילד: ‘מה קיבלת כשהגעת לארץ?’. הוא ענה לי: ‘איזו שאלה מצחיקה אתה שואל? נראה לך שאנחנו באנו לישראל בשביל לקבל? אנחנו באנו בשביל לתת, בשביל לתרום’. לא היה אז סל קליטה, ממש כלום. לא רק זאת, לפי מספר הילדים שלהם היו מקבלים טוריות ועבדו בניקוש עשבים בשדרת העצים. עבודות יזומות. הם היו רבים ביניהם מי יקבל יותר עבודות בשבוע.”
“אחר כך נתנו להם פרה ואח”כ עוד פרה. רק בשנות ה-70 באה המדינה ונתנה להם אפשרות לקבל משכנתא ולבנות בית. היתה לאבי רפת גדולה. אבא שלי מאוד האמין בפרנסה משמיים. הוא תמיד האמין שאלוהים דואג לכל ילד, למזונות שלו, והוא החזיק כמות פרות לפי מספר הנפשות במשפחה. אם למשל היו 7 ילדים וזוג הורים, הוא היה מגדל 9 פרות לחליבה. הוא האמין שכל פרה תיתן את הברכה שלה.”
משה עמר לא היה הבן הבכור, הוא הבן השלישי אך כיוון שעבד המון במשק עם אביו, סמך עליו אביו: “הייתי מאוד מקורב לאבא, עזרתי לו במשק מאז שהייתי בכיתה ג’-ד’. אנחנו 11 אחים, משפחה גדולה אבל ברוך השם כולם מסודרים, כולם משכילים, יש לי אח מפקד מחוז מרכז, פרץ עמר. אמא שלי נפטרה בגיל 46, צעירה מאוד, כשהבן הקטן היה בן 3.5, היום יש לו את ‘עינב הובלות’. אמי נפטרה מסרטן כשאף אחד בבית חולים לא ידע מה זה סרטן ולא ידעו איך לטפל בו. פשוט שכבה עד שנפטרה, ממש לא יאומן. הייתי איתה צמוד כל יום, לא עשו לה כלום, כלום. בגדול, אבא נכנס למה שנקרא דיכאון והפסיק לעבוד, מכר את כל הפרות. הוא מאוד אהב אותה… לאחר מותה, בשמחות למשל, הוא היה שמח בשמחת בעלי האירוע, שותה והולך לפינה ובוכה. הוא מאוד אהב אותה, כאב לו שהיא גידלה את הילדים עד גיל מסוים ולא נהנתה מהפירות.
“מרגע שהוא החליט שזהו, הוא לא מסוגל יותר לעבוד, למעשה אני לקחתי על עצמי את כל נושא הביטחון בכלכלה של הבית. הייתי בגיל 19, הייתי באמצע קורס קצינים, אבל היו לי מפקדים מצוינים שנתנו לי לצאת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה והייתי עובד מאוד מאוד קשה בשלוש משמרות. מרוויח בוחטה של כסף, נותן לאבא, חוזר חזרה לצבא וכך הלאה עד שהשתחררתי. סיימתי את הצבא סא”ל, מג”ד בחטיבה הצפונית בעזה.”
חייו של משה עמר בילדותו היו קשים, אך הוא אומר: “זו הייתה תקופה קשה, במושב שלנו לכולם היה קשה אז אף אחד לא הרגיש שונה מהאחר, כולם הסתפקו במועט ולא הרגישו שחסר להם משהו,” הוא מסביר.
“בגדול, אני מאוד מאמין בברכה מאלוקים. בעקבות זה שעבדתי ממש קשה כדי שגם לאחיי יהיה ממה להתפרנס וממה לחיות, אלוהים הרעיף עליי שפע שלא יתואר וברוך השם, ואם הייתי צריך לעבוד רק כדי להתפרנס למעשה יכולתי ללכת לישון עד 120, אבל כמו שסיפרתי לך בהתחלה – אני לא מסוגל. ברוך השם, לילדים לא יהיה מה שלי לא היה כילד.”
משה עמר הוא איש מאוד מאמין: “אני מרגיש השגחה עליונה כמעט כל יום. מי שעיניו בראשו ולא מאמין יש לו בעיה. אני מאוד נהנה מזה שאני מאוד מאמין, החיים הרבה יותר קלים כשאתה איש אמונה. היום הרבה מתלוננים, משקים נסגרים, כי אני חושב שאנשים לא מתאימים עצמם לזמן כי אין משהו שהוא בלתי אפשרי. אני יכול להוכיח את זה בכל תחום שאני עושה. תמיד אני עושה.”
ההתחלה
לאחר שאביו חיסל את הרפת החל משה עמר הצעיר לגדל ירקות בשטח פתוח: “אז עוד לא היו חממות. התחלנו עם גידולים פשוטים כמו תפוחי אדמה, בוטנים, שטחים קטנים עם רווח גדול.
עמר התגייס לצה”ל והשתתף בקרבות מלחמת יום הכיפורים. בין היתר השתתף במארבים בפקודת אביגדור קהלני, שמטרתם הייתה לאתר אנשי קומנדו סורים מצויידים ב-RPG, שלא יפגעו בטנקים הישראליים בשטח הכינוס. “הייתי אז טירון והמלחמה הייתה קשה מאוד. היום אני בטוח שהמלחמה נתנה לי המון כוחות.”
משה עמר התחתן ב-79 ולבני הזוג שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות: “כשהשתחררתי ב-1976 מהצבא גידלתי 12 דונם סלרי לייצוא ועם הרווח קניתי טרקטור פרגוסון 275, לא אשכח זאת. הבאתי אותו מחיפה עד למושב בנסיעה על הכביש כדי לחסוך את ההובלה. לקח לי יום שלם להגיע לפה. התקדמתי לגידולי ייצוא ורציתי יותר. בתחילת שנות ה-80 גידלתי 100 דונם אבטיח עם שני כיסויים. כיסוי תחתון וכיסוי עליון אחרי הקשתות. לא קטפתי אפילו אבטיח אחד, הפסדתי ים של כסף. כי לא היה מחיר. עשיתי חשבון כמה הובלה, כמה עובדים והבנתי שלא משתלם לקטוף.
“עם הראש הקרימינלי שלי אמרתי שנה הבאה אשתול 200 דונם, כדי להרוויח גם את מה שהפסדתי שנה שעבר ולהרוויח את ה-100 דונם. עשיתי 200 דונם באותו סגנון ושוב – לא היה מחיר. ואז החל המשבר בחקלאות והחלטתי שיותר אני לא מגדל אבטיח ויותר אני לא מגדל ירקות. מצד שני, מאוד אהבתי את החקלאות, אז התחלתי לחשוב מה עושה בן אדם שמצד אחד לא רוצה לוותר על החקלאות ומצד שני עושה משהו שהסיכוי להרוויח בו הרבה יותר גדול מאשר שטח פתוח? בשטח פתוח ידענו לגדל וכמה אנחנו מוציאים, אבל לא ידענו כמה אנחנו מכניסים. אמרתי: ‘לא יכול להיות שאני משלם לכל הספקים בביטחון מלא אבל אני לא בטוח שאני ארוויח’.
“ואז חשבתי על משתלה. במשתלה אתה יודע בדיוק כמה אתה משקיע בשתיל, בכמה אתה מוכר אותו ומה נשאר לך – אז החלטתי שאני הולך על משתלה. ב-1981 קניתי משק ב-30 אלף לירות, כאשר הלירה הייתה שווה לדולר. היום שווי משק בשרשרת הוא 4-5 מיליון שקל. זו הייתה תקופה שהממשלה עוד קראה לאנשים להקים משקים חקלאיים.
“התחלתי עם דונם אחד חממה. היה במשק שקניתי דונם חממות של ורדים. בניתי את הדונם הזה כמשתלה. היום אנחנו עומדים על 50 דונם משתלה, בלי המבנים והלוגיסטיקה מסביב.”
משתלת “טיב שתיל”
עם השנים הלכה משתלת “טיב שתיל” וגדלה והיום אין מגדל ירקות ותבלינים שלא מכיר את “טיב שתיל”.
עמר מודה שהיום היה מקים אותה אחרת: “כשאתה מתחיל בדונם אחד ואתה גדל – הלוגיסטיקה מאוד קשה, כי אתה לא תיכננת מראש את כל ההיקף שיש לך. אבל הסתדרנו. היום שטח המשתלה משתרע על כמעט חצי משטח המושב. יש מקום לניקוי מגשים, מקום שבו מכניסים את השתילים. התרחבנו אבל לא מרוכז ומתוכנן כפי שצריך היה.
“בניתי משתלות בחו”ל. בניתי בהודו משתלה, בניתי באנטליה, טורקיה שתי משתלות ובניתי באתונה – שם תכננתי כמו שצריך. ברגע שאתה לוקח אדמה שאין בה כלום – אתה ממש מתכנן את המשתלה בצורה הרבה יותר טובה, כך שגם הלוגיסטיקה תהיה מאוד טובה. היום למשל יש לי פה שלושה טרקטורים עם פלטפורמות שמשנעים תוצרת, לוקחים מגשים ישנים לשטיפה, לאריזה, אבל אם אתה בונה משהו מראש על אדמה ריקה, זה עולם אחר לגמרי.”
“כשהתחלתי עם המשתלה לא היה לי שום ידע. הכל, הכל, כל מה שיש לי זה מתוך ניסיון בלבד, רק ניסוי וטעיה. כשהקמתי משתלות בהודו ובטורקיה, נתנו לי אגרונומים שסיימו 4-5 שנים לימודים, ונתנו לי מתורגמן אבל באופן מעשי הם לא ידעו את מה שאני יודע. הם ידעו להגיד את מה שהם למדו, אבל איך לתרגם את זה בפועל לשתילים הם לא ידעו. לכן אני אומר הלימוד העצמי תוך ניסוי וטעיה הוא פשוט מדהים. עכשיו נבחרתי לשמש חבר בהנהלת מו”פ דרום. הפגישה הראשונה הייתה אתמול. הבאתי את כל החוקרים גם לביקור במשתלה וגם בתחום ההידרופוניקה שהתחלנו פה, הם מאוד מאוד התרשמו וביקשו ממני להצטרף להנהלה כדי שאוכל לתרום מהידע שלי.
“לעומתי,” אומר משה בחיוך, “הילדים שלי למדו כולם באוניברסיטה. אמרתי גם לבנים וגם לבנות, ללמוד לתואר ראשון זה חובה, אחר כך תירצו לעבוד בגינון, תירצו לעבוד בעיריה, תעבדו במה שתרצו אבל שיביאו לפחות תואר ראשון כל אחד. שני בניי לומדים פה, נריה, עם תואר לתקשורת, שזה מה שהוא אהב וטוהר שלמד מנהל עסקים. לא ויתרתי לאף אחד. אני מלווה את בניי בעסק והם מצליחים יפה מאוד מאוד. אמרתי להם, לא נותנים סמכויות, סמכויות לוקחים, קחו אחריות ותעשו דברים, ואם תטעו – לא קרה כלום, מטעויות לומדים. אתה יודע כמה פעמים עשיתי טעויות ולמדתי מהם דברים, שלא הייתי יודע לעולם אם לא הייתי עושה אותם? אם זה בחומרי הדברה, אם זה בהגנת הצומח של כל מיני זנים, עם וירוסים וחרקים. עשיתי טעויות ומזה למדתי המון. כנ”ל לגבי העשביה, אתה לומד עם הזמן להתמודד איתם.”
משתלה מדהימה
אנחנו יוצאים לסיור בחממות המשתלה ובמתקניה. מרגע שאני נכנס לאחד ממתחמי החממות אני נפעם מגודל המשתלה ומהציוד המתוחכם בה. עשרות אלפי שתילוני ירקות על מגשים רחבים יוצרים מרבדים ירוקים בגוונים שונים, ומעליהם מסועי השקיה, שמשקים כל שטח מסוים בצורה אחרת ובלחץ אחר, כמובן הכל בפיקוח העובדים. מדהים.
לסיור מצטרף אלינו נריה עמר (36), בנו של משה, תושב המושב הנשוי ואב לשלושה ילדים. נריה הגיע למשתלה, תוך כדי שירות מילואים שהוא מבצע כחבר כיתת הכוננות בשרשרת. “אני משלב את המילואים והעבודה במשתלה ביחד, “אומר לי נריה. “אני בעצם אחראי על כל הצד המשפטי ועל כל ההתנהלות של המשתלה מול משרדי הממשלה והמוסדות הממשלתיים השונים. הבירוקרטיה מאוד קשה ואבי מתקשה לטפל בה לבד, למרות שבאחרונה מנסים יותר להנגיש את הטפסים באופן ידידותי לחקלאים. למשל, עכשיו באו ממנהלת תקומה, ערכו שיחות עם החקלאים ביישובים, אבל אני חושב שזה עדיין רחוק מלהקל על החקלאים בסבך הבירוקרטיה. בסופו של דבר, החקלאים הם קהל יחסית מבוגר, אין המון חבר’ה צעירים בחקלאות, זה לא שם, אבל נותנים לזה מענה, לפחות מנסים. יש אנשים ממשרד החקלאות שבאים ויושבים עם החקלאים ועוזרים להם למלא את הטפסים. הכוונה היא טובה, אבל עדיין זה קשה ואני מאמין שזה ייקח זמן ויסתדר.”
למדת תקשורת במכללת ספיר והיום אתה עובד במשתלה עם אבא. איך הגיע המהפך הזה?
“אתה חולם בגדול לעבוד עם משרדי פרסום או בכלי תקשורת בתל אביב ובסופו של דבר אתה חוזר למקורות. אתה חוזר למה שגדלת בו, להיכן שגדלת ואני פשוט לוקח את הצד שאני יותר מתחבר אליו – פחות בצד של הגידולים אלא יותר בצד של הבירוקרטיה ובצד המשפטי – איפה שאני יכול באמת לעזור למשק. עברתי הרבה תפקידים במשתלה עד שהגעתי למה שבו אני עוסק היום, משהו שבאמת שאני מרגיש שאני עוזר ב-200% כי אני גם מאוד אוהב את זה. אני חושב שהמדינה צריכה לעודד חבר’ה צעירים, בנים של חקלאים, כדי שייכנסו לענף הזה כי אחרת לא יישאר פה כלום.”
השתיל הוא כמו בן אדם
משה, אתה מגדל את שתילוני הירקות בשלב הכי רגיש שלו, בהתחלה.
“אני מגדל אותם מהשלב שהוא מציץ מהזרע וככל שהשתיל צעיר יותר הוא יותר רגיש. מהנסיון שלי – הצמח לא פחות רגיש מבן אדם – בהכל! גם בחום וקור, גם במים, גם במזון – כל דבר שאתה מבצע נכון בכל התחומים ושלבי הגדילה של הצמח – אתה רואה את התוצאות שלו. הצמח מרגיש כל דבר שלפעמים אתה צריך להתייחס אליו כמו למשל שהיו מתייחסים לפרות, שוטפים אותן, ניקיון, שומרים עליהם מחום ומקור, עם מאווררים ומסחררים ותנובת החלב שלהן עולה. אותו דבר גם בעניין של הצמחים, ממש אותו הדבר. זה לא פינוק – זה צורך וחובה על מנת להוציא שתילים איכותיים. זה בדיוק כמו בני אדם, וגם בתורה כתוב: ‘האדם הוא עץ השדה’ וזה לגמרי נכון.”
עם הזמן הדרישות מהחקלאים הוחמרו.
“נכון, בעשור האחרון ההדרכה של שה”מ לחקלאים הלכה והצטמצמה מאוד וכל מי שרצה להצליח הלך ולקח הדרכה פרטית. היום, חקלאי שרוצה להצליח ועדיין אין לו את הידע והיכולות שהוא זקוק להן – לוקח מדריך פרטי. גם בעלי ניסיון שיודעים מעדיפים לקחת מדריך פרטי, כי מספיק שהוא יציל לך גידול עם בעיה מסויימת, זה כבר שווה את כל הכסף שהשקעת בו. אי אפשר היום בלי הדרכה והמדריך הוא עם המון ידע, כי הוא מסתובב אצל המון חקלאים, מה שהוא לומד משם הוא מעביר לשם וכך הלאה, זה מאוד מאוד חשוב.”
חממת שתילים מסועי השקיה אוטומטיים בטיב שתיל
שרשרת היא בעוטף עזה, גם אם לא במעגל הקרוב. איך התמודדה משתלת “טיב שתיל” ב-7 באוקטובר?
“ראשית, בכל המבצעים שהיו נגד רצועת עזה ונגד החמאס, אם לפני המבצע, או במהלך המבצע או אחרי המבצע – תמיד נפלו אצלי טילים כי אצלי כל החממות נחשבות לשטח פתוח. לכן בצה”ל בכלל לא מיירטים אותם. אין מבצע שלא נפגעתי מהבחינה הזאת.
“ב-7 באוקטובר זה פגע בי הכי הרבה. הייתי בקרית גת בחג, אצל ההורים של רעייתי. אנחנו לא מדליקים טלוויזיה, אני בחור דתי, שומר שבת, אבל אתה בא לבית הכנסת ופתאום מגיעות שמועות מפה ומשם, אנשים מדברים. ואז במוצאי שבת חזרתי הביתה. באותו ערב נפלו שני טילים במבנים שלי שמושכרים באזור התעשיה בנתיבות. דיווחתי עליהם, הגיע שמאי ותוך שבוע קיבלתי פיצויים.
“אחרי זה, ב-29 לחודש נפל טיל פה במשתלה וגרם לנזק עצום במערכת המחשוב של המים והדשן – הכל הלך. אני עכשיו משקיע מיליון וחצי שקל במערכת החדשה, בונה אולם חדש, מערכת חדשה, כי אני לא יכול להתנתק מהמערכת הישנה. אני חייב לבנות מערכת חדשה ורק אחר כך להתחבר. כמובן שהיו לי גם נזקים עקיפים על 60 עובדים מתאילנד שעזבו ולא חזרו – נזק של 8 מיליון שקל. נותרו כאן רק 16 תאילנדים, כמעט כולם עזבו. בקיצור, עד היום יש לנו בעיות ונזקים ועד היום לא קיבלנו פיצוי, אני חושב שלמדינה אין כסף לשלם פיצויים.
“הייתי תקוע, התאילנדים עזבו, העובדים מהעוטף עזבו או פונו, היה בלגן גדול. אבל תמיד אתה עוצר וחושב ואז אומר לעצמך – וואלה הכסף זה כלום לעומת החטופים המסכנים, המשפחות השכולות שנהרסו, משפחות החטופים, החיילים שנהרגים והפצועים. לא פעם אני אומר, כנראה שזה החלק שלי. איבדתי המון חברים, חקלאים שהכרתי, גם קרוב משפחה, לא פשוט. אבל תמיד אני בא ואומר וכך אני גם נוהג, זו המדינה שלנו – אין לנו מדינה אחרת ואם אנחנו לא נילחם על קיומה אתה פשוט גורם לזה שלא תהיה מדינה ולא אוכלוסיה. אני שואל את עצמי מה עדיף? שנאבד פרומיל מהמדינה שהקריבו את עצמם או שלא תהיה מדינה. לצערי, אין נוסחה אחרת. אם לא תילחם בשביל הילדים והנכדים שלך ובשביל בעזרת השם הנינים שלך – אז לא יהיו לך לא ילדים, ולא נכדים ולא נינים. לכן כל אחד שחושב עמוק נלחם בהם כמו אריה וכך היה. עצוב אבל אין ברירה אחרת. אני מאמין שבגלל המלחמות בעזה וכל המלחמות האחרות אסור להפסיק, עד שחמאס לא ירים דגל לבן.”
היית בין הראשונים בארץ שהביא מכונות שתילה לישראל.
“נכון, אני מאוד מאוד האמנתי בטכנולוגיה שחוסכת כוח אדם לחקלאים. תמיד אמרתי שכוח אדם זה לא כוח שיש לך אותו תמיד ביד באופן קבוע, וכשאתה צריך עובדים ואין לך עובדים אז יש לך בעיה קשה מאוד. אז תמיד רציתי לבנות כזאת טכנולוגיה, שאני לא אצטרך להסתמך על כוח אדם. ככה עשיתי והתברר שזה נכון.
“בשנות ה-90 הבאתי לארץ מגשים מפלסטיק, שאותו אתה מכניס למכונה שמכניסה את השתילים לקונוסים, ואז אתה לא צריך פועל. היום כבר משתמשים בטכנולוגיה אחרת אבל אז זה היה חדשני. המכונה מוציאה לבד את השתילים ושותלת אותם לבד, כלומר אתה רק צריך בן אדם שיזין אותה במגשים. ייבאתי את זה לארץ אבל זה לא עבד כי לאנשים לא היה אז כסף. הזמנתי המון אנשים לתערוכות, עשיתי המון הדגמות בעיקר באזורים שצורכים המון המון שתילים, למשל בבקעת הירדן יש להם המון תבלינים, ובתבלינים יש המון המון שתילים אבל לא היה להם כסף.
“למעשה היום המצב הוא כזה, שאם לא יהיה שינוי מאוד רציני בחקלאות מבחינה טכנולוגית אז לא יהיה טוב. אנחנו מאוד מקווים שהשר אבי דיכטר יפעל למען הנושא והוא מראה סימנים שהוא הולך לשם, הוא כן מנסה לשקם את מה שפורר הרס. אם לא יהיה שינוי לא תהיה חקלאות. לאט לאט יישארו חקלאים בודדים גדולים, מה שנקרא מעצמות חקלאיות, אבל לא יהיו חקלאים.
“קח לדוגמא את מושב שרשרת. בשנות ה-50 וה-60 היו בשרשרת 62 משקים ו-62 חקלאים, כל אחד בתחום שלו: ירקות, עיזים, פרות וכו’. כמה היום יש בשרשרת? ארבעה חקלאים וככה כמעט בכל המושבים. בעזרת השם, אני מאוד מקווה שהשר דיכטר ימשיך בכיוון שהוא פתח בו והיום הוא מראה נכונות מאוד גבוהה והוא פועל אבל הוא לבד לא יכול לעשות הכל, יש ראש ממשלה, שר אוצר… לבנות את מה שפורר הרס ייקח לנו שנים. בתקופתו של פורר חקלאים פשטו רגל על ימין ושמאל. אני כשתלן מסתובב בכל הארץ, מהנגב ועד רמת הגולן. ראיתי בתים גדולים ומפוארים, כהוכחה למה שהייתה פעם החקלאות, אתה נכנס לבית, הבית דל, מיטות של פעם, יש שמעיזים אפילו לפתוח את המקרר ולהראות לי שהוא ריק. ראיתי המון בתים כאלה ולצערי אני פוגש כאלה גם היום. מי שמחובר לאדמה מחובר גם בנימי נשמתו לבן אדם.”
