הלינה המשותפת גוועה, אך השיח עליה חי ובועט בנעלי המגפר
מקבץ זכרונות אקראי
נבחרת השחייה של בית-קמה, נעלי "המגפר", "שומרת!", הסיגריות של אסתר וייס, הטרקטור הרומני האדום, יום הילד, "לסובב את הראש לקיר, בלי דיבורים!", עוף מכובס, סטירה מהמטפלת, גיוס באבטיחים, סופת חול במגרש המשחקים הישן, "שומרת!!! שומרת!!!", צ'יפס באמצע הלילה, רפסודה על הסכר, ארטיק כל יום שישי, מי הרעיל את בקסי?
לא "אדם חדש" אבל גם לא מוטציות פגועות-נפש
נפתח בחדשות הרעות: החינוך המשותף, והלינה המשותפת שהייתה אחד מעיקריו, לא יצרו אדם חדש: חופשי מתסביכים, חברתי יותר, ערכי יותר, מוכשר יותר, טוב יותר. לא באופן גורף, מכל מקום. החדשות הטובות: החינוך המשותף גם לא יצר (לא באופן גורף, מכל מקום) "מוטציות רגשיות": ילדים חרדתיים-לעד, בוגרים המנותקים כליל מהוריהם, צעירים שלעולם לא יוכלו לפתח ולקיים קשר זוגי, מבוגרים שאינם מסוגלים לתפקד כהורים. במילים אחרות, מילותיו של הפסיכולוג עמנואל ברמן: "תפוצת רוב הסימפטומים דומה בקיבוץ לזו שבעיר בישראל, ועל כן לא אישרו (המחקרים) לא את התקוות האוטופיות ואף לא את הפחדים המופרזים (שנתלו בחינוך המשותף)״.
נכון. היו שציינו נטיות מסוימות כאופייניות יותר לבוגרי החינוך המשותף: שאיפה מתמדת "להיות בסדר" ולעשות "מה שצריך", רגשות אשם, קונפורמיות וצייתנות ומוגבלות מסוימת בהבעת רגשות, בעיקר שליליים, בעיקר עם אנשים קרובים. האם כל אלה שונים בתפוצתם ובעוצמתם מהחברה הכללית או ה"עירניקית"? לא רובוטים, לא יתומים-מלידה, לא מוטציות פגועות-נפש.
החבר יעקב חזן והחבר זיגמונד פרויד
״לאחר מלחמה עקשנית התגברנו בתנועתנו (השומר הצעיר – הקיבוץ הארצי) על הסכנה של לינה משפחתית של הילדים עם הוריהם… הסכנות הכרוכות בה נתגלו על ידי המדע הפסיכולוגי המודרני בוודאות כה גדולה, עד שאין צורך לחזור עליה…" (יעקב חזן, 1937).
החינוך המשותף נולד בישראל בראשית המאה ה-20, ויישומו זכה ל"רוח גבית" מן הנסיבות, מן ההוויה, התנאים הקשים ששררו: קור, מחלות, מחסור במזון, תמותת תינוקות גבוהה, ובמקומות מסוימים גם איומי טרור. על בסיס הנסיבות הללו נוסח ונוסד מבנה-העל החינוכי, אידיאולוגיה אשר הסתמכה במידה רבה על הפסיכואנליזה, או על פרשנותם של הוגי התנועה לפסיכואנליזה.
אותה גרסה קיבוצית למשנתו של פרויד העניקה, בין השאר, צידוק להפרדתם של הילדים מהוריהם.
הנימוקים להפרדה זו היו גם יעדיה המוצהרים של הלינה המשותפת: חינוך ערכי לעבודה, לחיי חברה "נכונים" ולשיתוף, מניעת פינוק יתר, מיתונה של התחרותיות בין אחים וצמצום הקונפליקטים בין הילד להוריו.
הוגי החינוך המשותף האמינו כי ההפרדה בין ההורה לילד, ובעיקר בשעות הלילה, תצמצם את השלכותיו "ההרסניות" של תסביך אדיפוס. יתר על כן, אם "יטוהר" הקשר ילד-הורה מן ההיבטים הכלכליים והפיסיים, מן הפונקציה ההורית המסורתית של סיפוק צרכים חומריים, מן הצפיפות הרגשית והקירבה הגופנית, תיוותר רק "אהבה הורית טהורה״.
מטרה חשובה נוספת בהפרדת הילד מהוריו היתה שחרור האישה מעול הטיפול בו, במטרה "לפנות" את האם לעבודות יצרניות וכך לצמצם את הפער המגדרי ולשבור את הדפוסים הפטריארכליים המקובלים בחברה הסובבת. "המוסר המיני, השולט בחברה הבורגנית, הוא שריד מן המשטר הפטריארכלי שהעמיד את הגבר בראש המשפחה והפקיד בידו את גורלה", כתב שמואל גולן ב-1948. מה שנכון – נכון.
חדר ההורים ובית הילדים
חלק ניכר ממייסדי הקיבוצים הגיע לקיבוץ ללא הורים (רבים מהם עלו לבדם לארץ, ורבים היו יתומים). מצב זה יצר קיטוע ברצף התרבותי, האידיאולוגי, החברתי והמשפחתי, ואותו קיטוע סייע לא רק בפרויקט המהפכני של הקמת הקיבוץ בכללו, אלא גם ביצירתה של מערכת חינוכית כה חריגה.
במאמרם של אורה אביעזר ושות', בקובץ "חינוך בקיבוץ משתנה", מתוארות התמורות שחלו בבתי הילדים במרוצת השנים.
עד שנות ה-40 שרר בבתי הילדים משטר קשוח ביותר של סדר יום קבוע, סגידה לניקיון הגוף והסביבה, הקפדה על אכילה במועדים קבועים (ללא התחשבות ממשית בשאלת הרעב האישי). ההורים כמעט שלא הורשו לבקר את ילדיהם בבית הילדים. ההתייחסות לילד היתה באותן שנים גופנית מאוד, רפואית, ובמשך תקופה מסוימת התבצעה הכשרתן של המטפלות, לא ייאמן, בבתי חולים.
ילדי החינוך המשותף גדלו, כמעט מלידתם, ב"מערכת דו-מוקדית", כפי שהיא מכונה בספרות התיאורטית – בין בית הילדים ל"חדר ההורים". ב"חדר ההורים" (מעניין שדווקא מוקד זה נקרא "חדר" ולא "בית"), בילו הילדים רק שעות ספורות ביום. לאט לאט התמתן המשטר הקשוח בבית הילדים.
לאחר לידתם הושארו התינוקות עם אימותיהם במשך ימים, ואחר כך שבועות, ואחר כך חודשים. לאימהות ניתנה "שעת אהבה" להנקה ולמגע עם התינוק בזמן שהותו בבית התינוקות. היחס המספרי בין ילדים למטפלות צומצם.
עם זאת, רבים מבוגרי החינוך המשותף משנים מאוחרות יותר, שנות ה-50 וה-60, זוכרים מטפלות קשוחות, משמעת קפדנית, חינוך לעבודה והקפדה על ניקיון ("לא לשכוח מאחורי האוזניים!״).
פשע מאורגן
״יוכבד סותמת את אפי באצבעותיה. באופן פתאומי לחלוטין – אני נחנקת. אינסטינקטיבית אני פוערת את פי כדי שאוכל לנשום, ואז היא דוחפת לתוכו את כף האוכל… הוד מעלתו האוכל".
זיכרון זה, מתוך ספרה של יהודית כפרי "כל הקיץ הלכנו יחפים", אינו יוצא דופן. בתערוכה "לינה משותפת" שהתקיימה בביתן הלנה רובינשטיין (מוזיאון תל אביב) ב-2005, ובספרים כמו "שיר הערש האילם" (שיחות עם בני קיבוץ החיים בחו"ל), ניתן למצוא עדויות לא פחות קשות.
מרבית החוויות האישיות הרואות אור באפיקים פומביים כגון תערוכות, סרטים וראיונות עיתונאיים הן החוויות הקיצוניות, הטראומטיות. אלה הן חוויותיהם של "ניצולים" המאמינים בכל ליבם שהחינוך המשותף היה אסון, פשע מאורגן, או במקרה הטוב פשע בשגגה שהם קורבנותיו (ע"ע "אדמה משוגעת").
בסוף דצמבר 2000 פורסם במוסף הארץ "כתב האישום" של נחשון גולץ נגד התנועה הקיבוצית ומדינת ישראל. גולץ, בן קיבוץ רוחמה, הגיש תביעת נזיקין בגין "ניסוי בבני אדם". בתביעה, שאותה ביטל לאחר מכן, לבקשת הוריו, טען גולץ כי "אין לי אבא ואימא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה… תחושה עמוקה של העדר הורים. הרגשה של יתמות… אני מוטציה״.
הכתבה גררה תגובות מגוונות, כגון: "אני היא, כנראה, המוטציה האמיתית… ילדותי זכורה לי כחוויה מופזת שמש ומלאת תום". (אורנה אושרי, בת קיבוץ); ומנגד- "קשה לתאר את ההלם ואת ההשפלה שהיו כרוכים באינוס הקבוצתי". (יהודית וינקלר, ילדת חוץ).
התגובות שיקפו את הספקטרום הנרחב של הזיכרון הקיבוצי: מזיכרון של ילדות מופלאה, עתירת עצמאות ואושר ודשאים ושמש, ועד זכרונות של אלימות, השפלה ודיכוי (נושא כאוב הראוי לדיון נפרד הוא גורלם של ילדי החוץ, שסבלו לעתים תכופות מיחס עוין, ואף אלים, מצד "בני הקיבוץ״).
כאמור, התקוות האוטופיות שנתלו בחינוך המשותף לא התממשו, וכמותן נבואות הזעם שהתריעו מפני יצירתם של רובוטים נטולי רגש.
בני הקיבוצים, כך מראים רבים מן המחקרים, אינם שונים באופן כה דרמטי ממקביליהם העירוניים.
זוהי כמובן מסקנה סטטיסטית, שלא תוכל לנחם את מי שהילדות בקיבוץ היתה בעיניו טראומה שאינה ניתנת לתיקון ובכל זאת, הסטטיסטיקה חשובה. כי מקרים פרטיים מכל סוג אפשר למצוא בכל תרבות, בכל חברה, בכל דרך חינוכית; ורק המחקר, בניגוד להתנסות האישית והפרטית, יכול לספק תשובות כוללות, סיבתיות, לשאלה על מידת ההשפעה של החינוך הקיבוצי על "תוצריו״.
סדאם נגד ברעם: הסוף
המתחים והעימותים סביב ביטולה של הלינה המשותפת היו עזים כמעט כמו אלה שהתחוללו לימים סביב תהליכי ההפרטה בקיבוצים, ולא בכדי.
רבים מבוגרי הלינה המשותפת הפגינו את כעסם על כך שהוכנסו בכפייה, כבר בימים הראשונים לחייהם, לאותו פרויקט חינוכי-חברתי, לאותה מסגרת כה חריגה, כה משונה, בית הילדים הקיבוצי.
מול מתנגדי "השיטה", בערוב ימיה, ניצבו חסידיה. אלה הלכו והתמעטו, וברבים מן הקיבוצים שהתמהמהו בהכרעה בנושא, "זלגו" הילדים לבתי ההורים, וההחלטה הרשמית על "לינה משפחתית" התקבלה רק בדיעבד, כחותמת גומי על בתי הילדים הריקים. עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה (1991) "חטפו" אחרוני ההורים את ילדיהם מבתי הילדים ושבעה עשורים של לינה משותפת באו לקצם.
כך, בדומה לתהליך הולדתה, גם בגוויעתה של הלינה המשותפת ההוויה היא שהכתיבה מעשה להלכה. ואם מרקס אכן מתהפך בקברו, הוא בוודאי עושה זאת בחיוך מסוים.
2 תגובות
בברעם עברו ללינה משפחתית רק ב1996-7. אחרי שיחות רבות ולבטים. עד היום יש בקיבוץ אנשים שמצרים על ההחלטה (לא אני…)
התביעה לא בוטלה. רשם האגודות השיתופיות, שהיה הנתבע, הוסיף חטא על פשע והגיש תביעת צד ג׳ נגד הקיבוץ וההורים. ניתן פסק דין שדחה את התביעה מנימוקים לא רלבנטיים. לא הוגש ערעור לבקשת ההורים.