הונחה אבן הפינה ללוח ההנצחה לחללים והנרצחים מאז 7 באוקטובר באנדרטה לחללי הקיבוצים
אבן פינה להתקנת לוח הנצחה ל-346 בנות ובני הקיבוצים שנרצחו ונפלו מאז 7 באוקטובר הונחה באנדרטה לחללי הקיבוצים ב"יער הקיבוצים", ממערב לקיבוץ משמר העמק, בטקס שנערך בשבוע שעבר במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג ובהשתתפות משפחות שכולות, הנהגת התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי, ארגוני חללי צה"ל ופעולות האיבה, המועצה האזורית מגידו וקק"ל.
שמותיהם של החללים יתווספו ל-3,110 חללי הקיבוצים המונצחים במקום, שנפלו מאז ראשית ההתיישבות הקיבוצית במערכות ישראל ובפעולות האיבה.
״הקיבוצים שוב מצאו את עצמם בחזית״
״אנחנו נתונים בעיצומה של מלחמה קשה וכואבת, שבה הקיבוצים שוב מצאו את עצמם בחזית, נושאים מטען נורא של שכול, של מאבק, של טראומה ושל גבורה" אמר נשיא המדינה יצחק הרצוג. "כולם, בארץ ובכל רחבי תבל, נחשפו בשנה האחרונה, ביתר שאת, לעוצמה, ליופי ולעומק של ההוויה הקיבוצית. גם כעת, בעומק הכאב, אני מבקש להזכיר לנו את הרוח הקיבוצית הנחושה, ולהדגיש שהמעמד הזה, הכואב, הוא לא רק לזכרם של אהובינו, אלא גם שבועה: אנחנו לא נרפה עד שנרפא את הפצעים, עד שנתקן את הבית, שיהיה ראוי להקרבה העצומה הזו, ויהיה שוב שלם ואיתן למען הילדים והילדות שלנו. אנחנו כאן – בכל הכוח; ונמשיך לפרוח כאן, בארץ הטובה והאהובה הזאת״.
מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה אמר: "פנינו שוב לא יהיו אותו הדבר, התחושות והמראות של אותו יום טרגי ילוו את כולנו לעולמים. נזכור לעד את הדברים שראינו ביום ההוא. את החטיפות, את השנאה והרצח, את החורבן בביתנו.
כבר שנה שאנו חשים יום יום את עוצמת הַאסון, את חברנו שנפלו בשדה הקרב, כבר שנה שאנו מתקשים להיפרד מחברנו תמימי הדרך שנרצחו בדם קר. כבר שנה ש-101 חטופים נמקים ברצועת עזה, וחיילנו נלחמים בגבורה אל מול האויב האכזר. כבר שנה שעשרות אלפי חברים נמצאים מחוץ לביתם, וחשים את הגלות בארצם, את כרסום הריבונות הישראלית, וכבר שנה שאנחנו לא 'עם חופשי בארצנו" ומתהלכים עם תחושת הפקרה הנוראית החודרת את העצמות".
עוד נשאו דברים שרה עברון מזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי וגיל לין ראש מועצה אזורית מגידו.
החלל שנפער בלב
בשם משפחות הנרצחים נשא דברים אורי אפשטיין מכפר עזה שחמישה מבני משפחתו נרצחו ב-7 באוקטובר ובהם בנו נטע, אימו בלהה, גיסו אופיר ליבשטיין ואחיינו ניצן וגיס נוסף – אורי רוסו.
״אנו עומדים כאן היום ומתחייבים להנציח את זכרם ולספר את סיפורם. סיפור של קהילות שחיו את חייהן בשלום עם אדמתם, שמאמינות בעבודת כפיים ובערבות הדדית. כל שם שחקוק על האבן הזאת הוא עולם ומלואו, הוא סיפור חיים ומשפחה אוהבת, הוא חלומות והחמצה, הוא כאב וזיכרונות. דווקא מתוך עומק השבר והכאב האישי, אני מביט קדימה אל המשימה שנקראנו אליה – אותה המשימה של ההורים והסבים שלנו – להמשיך את המפעל הציוני-חלוצי של התנועה הקיבוצית, להיות חוד החנית של השיקום וההתחדשות – ודוגמה לתקומה וצמיחה מחדש מתוך השבר הנורא״.
עידן בהט מבית אלפא, אביו של דרור בהט שנרצח במסיבת הנובה סיפר על בנו, דור רביעי בבית אלפא, שאהב מסיבות טבע וזכה במכרז להקמת הבמות והתפאורה למסיבה. דרור תיקשר עם משפחתו ועם חברים במשך כשעתיים באותה שבת שחורה ובשעה 9:19 שלח הודעה אחרונה בה כתב: "תדווחו שאנחנו מתחבאים מתחת לבמה לכוחות שלנו, כי אנחנו מאוד מוקפים". אביו חיפש אחריו במשך יומיים בבתי חולים וביום שני בצוהריים מצא אותו בבסיס "שורה".
אסנת וולף מגבעת חיים מאוחד נשאה דברים בשם המשפחות השכולות. אסנת היא אימו של סרן עומר וולף שהיה סמ"פ בגדוד 51 ונפל בגזרת כיסופים, עליה פיקד באותה שבת נוראית, בן 23 במותו.
עומר היה בסיור שגרתי על הגדר. במשך כשעתיים ניהלו חמישה קרבות מול עשרות מחבלים והצליחו לבלום רבים מהם. בהתקלות האחרונה עם מחבלים פגע נ"ט ברכב שלהם והכריע אותם. עומר וחייל נוסף הצליחו לפרוק מהרכב ועומר עוד הספיק להסתער ונפל כ-30 מטר מהדוד. הוא נמצא כשבמחסניתו האחרונה, מספר כדורים בודדים.
״הוא דאג לחייליו. הראה פיקוד בגובה העיניים, מתוקף קסם אישי וצניעות ולא מתוקף הדרגות. חייליו אהבו אותו והעריצו אותו על כך" סיפרה עליו אסנת אימו. "חייבים להיאחז במשהו… ויש לנו במה. באמונה שהנשמה הטהורה של הילדים האלה נמצאת עכשיו במקום טוב.
בתודה על השנים האלה, שהם היו איתנו, גם אם שנים מעטות מידי.
בגאווה על מי שהיו, על שהיו מוכנים להקריב כל כך הרבה עבור המדינה הזו שנלחמת על קיומה. אי אפשר להגזים בחשיבות של הצעירים האלה, בחשיבות של הנכונות שלהם להילחם על קיומה של המדינה שלנו. הבחירה שלהם בשירות משמעותי, בגיוס לקרבי, נבעה מהחינוך שהם קיבלו בבית, בקיבוץ. אתם הורים יקרים, העברתם להם את המסרים האלה, גם ללא מילים".
"אנחנו צריכים להתחיל וללמוד לחיות מחדש. לחיות מחדש, לצד האובדן הזה, הקשה מנשוא ויש צורך לצקת תוכן חדש לחיינו, תוכן שאין ביכולתו למלא את החלל שנפער בלב, אבל מאפשר איכשהו, לקום בבוקר, כל יום מחדש״.