עם איזה סם המדע והרפואה לא יודעים להתמודד, איך קרה שדווקא אליו התמכר הדי בן עמר ואיך זה קשור לתזונת האלים היווניים?
לאחרונה החלטתי לעבור הליך של גמילה.
כשבדקתי במנוע הבינה המלאכותית ג'מיני של גוגל בפני מה אני עומד, הסתבר לי שאני עומד בפני תהליך ארוך וממושך, שיכול לקחת גם שנים – שנים של מאבק בלתי פוסק, ואף פעם לא יגיע הרגע שבו אדע שזהו, המאבק נגמר ואני אדם חופשי. איש נקי ומשוחרר.
הצעד הראשון, כך אומרים לי, הוא להכיר בבעיה – חייב אדם להודות בפני עצמו ולהכיר שהוא מכור. שהמשחק הזה של "אני לא מכור, אני יכול להפסיק מתי שבא לי, בסך הכול לא בא לי להפסיק", הוא שקר וכזב.
ברגע שאדם מכיר בכך שהוא מכור, מתחיל תהליך הריפוי.
התהליך אינו פשוט כלל וכלל, מכיוון שכל ההתמכרויות, בין אם מדובר בהתמכרות לסמים ובין אם בהתמכרות להימורים, התמכרות לאוכל או התמכרות לפורנו, בכל המקרים מדובר בהתמכרות שגורמת הפרשות גדולות של נוירוטרנסמיטר מסוג דופמין במוח.
הדופמין הוא הנוירוטרנסמיטר החזק מכולם – בכל פעולותינו אנחנו שואפים להגיע אליו. הוא מופרש כשאנחנו מצפים למשהו טוב ומרגש, הוא מופרש כשאנחנו מנצחים או משיגים הישג מרומם כלשהו, הוא מופרש בעת שאנו אוכלים או מקיימים יחסי מין, והוא מופרש באופן החזק ביותר כשאנחנו משתמשים בסמים.
בכל האתרים עימם התייעצתי ראיתי שכתוב שצריך אדם רצון אמיתי להיגמל, משום שההתמכרות מביאה לנזק גופני ונפשי, הרס חיי משפחה וחברה, ואף הידרדרות כלכלית, ועל כן חייב אדם לקבל תמיכה מאנשים אחרים ועדיף גם להיות חלק מקבוצה.
זו הסיבה, אני מספר לכם כאן, שקיימות קבוצות כמו AA (אלכוהוליסטים אנונימיים) ודומות להן, שאליהן מגיעים אנשים למפגשים שבועיים, חולקים את קשייהם עם אחרים, ומקבלים מישהו המוגדר כ"מדריך" אליו ניתן לפנות ברגע של מצוקה ומאבק עם הצורך המתעורר בסם, לקבל ממנו הדרכה ותמיכה מיידית.
כל זה מוכר וידוע. לכן קראתי לטור הזה "הלוואי והייתי מכור להרואין", כי עם התמכרות להרואין המדע והרפואה כבר יודעים להתמודד, יש להם הכלים והניסיון ממיליוני משתמשים בעבר, יש להם המתודות והכללים, ואפילו יש להם סמים חלופיים כמו מתאדון כדי להתחיל את תהליך המעבר מהרואין למתאדון, וממתאדון להפסיק ולהיות נקי.
הבעיה היא שהסם שאליו אני מכור לא היה מוכר למדע, ורק לאחרונה יש ניצנים ראשונים של הכרה שההתמכרות אליו היא התמכרות לכל דבר, ושיש לפתח דרכים חדשות ומתאימות עבורו לשם גמילה, ואולי אפילו לפתח "שיטת 12 הצעדים" במיוחד עבורו, שלא לדבר על קבוצות תמיכה. הסם הזה, שאני מכור אליו, נקרא: קרמבו.
הקינוח של האלים היווניים באולימפוס
לפני שאכנס לעובי הקורה, אנא חסכו ממני את השאלה אם מדובר בקרמבו וניל או קרמבו מוקה – זו לא שאלה בכלל! ברור שקרמבו וניל!
רק מופרעים או ביביסטים – שבעיניי זה אותו דבר – יכנו את הדבר החום-בהיר ההוא בשם המפורש "קרמבו”.
מעט דברים ידועים בהיסטוריה האנושית שקרעו חברות בני אדם לשניים ויצרו יריבות ושנאה הדדית גדולות כל כך, כמו הקרע בין תומכי קרמבו וניל וקרמבו מוקה. זהו קרע גדול יותר מהקרע בין תומכי קאמלה האריס לבין תומכי הפסיכופט טראמפ, גדול יותר מהקרע בין ביביסטים לאנשי רל"ב (רק-לא-ביבי), ואף גדול יותר מהניכור בין בגין לבן גוריון. עד כדי כך.
ואחרי שסיכמנו את הנקודה הצדדית אך חשובה כל כך הזו, אגש לעניין ההתמכרות עצמה, שעליה יש לי לומר רק את הדבר הבא: אם אינכם מכורים לקרמבו, לעולם לא תבינו. אז חבל על המאמץ.
דומה הדבר לניסיון להבין מה חש בגופו ובנפשו המכור להרואין, אחרי שחימם את המנה והמיס אותה בכף וקשר על זרועו את הגומיה, ושאב את הסם אל תוך מזרק, והזריק לעצמו, ואז נשכב ועיניו נעצמות וכל גופו רפוי ונינוח.
לך תסביר מה עובר עליו למי שלא התנסה בכך מעולם.
אז לך תסביר למי שלא קרע בשוקקות את עטיפת הפלסטיק הכחולה של שמיניית הקרמבו, והוציא מתוכה בידיים רועדות את אריזת הפלסטיק השקופה שבה רואים את שמיניית הקרמבו נחים ברגיעה, מוכנים לעשות את דרכם האחרונה, ואז פתיחת אריזת הפלסטיק הקשיח ושליפה של הקרמבו הראשון בשורה, ותמיד ישנה ההתלבטות אם לקחת קודם את הימני או את השמאלי מתוך הזוג הראשון, ואז ליטול אותו בעדינות כמו שנוטלים אתרוג, הגם שיותר עדינות נדרשת כאן.
זאת, מאחר שבאתרוג בסך הכול עלול להישבר הפיטם, אבל בקרמבו ישנו אותו קרום עדין, עדין כתחרה סינית ושביר כנפשו של ילד רך, ולקחת דבר עדין כזה בידיים גסות כמו שלי, שידעו שנים רבות של עבודה בחקלאות בשדה ובחממות, ולא מעט שנים של עבודה בשיפוצים ובניין, לקחת את הדבר העדין הזה בידיים הגסות שלי ולהביא אותו שלם עד פי לא עניין פשוט הוא.
ובעניין זה, של הבאת הקרמבו אל הפה, יש שתי אסכולות, שאת שתיהן אני מכבד ואף עברתי מאחת לשנייה מעת לעת במהלך השנים, ואלו הן:
האסכולה הראשונה טוענת שיש להתחיל מהביסקוויט, שהוא החלק הפחות טעים לדעת אנשי הגרסה הזו, ולאכול אותו קודם, ואז לגשת אל גוף הקרמבו עצמו ולאכול אותו כשהטעם המסיים שנשאר בפה הוא של קצף הביצים הלבן, שהיה לדעתי הקינוח של האלים היווניים באולימפוס.
האסכולה השנייה אומרת: להיפך! יש להתחיל מראשו העגול של הקרמבו, למעוך בעדינות בשפתיים – אפילו לא להיעזר בשיניים! – את הקרמבו הרך, לתת לקצף להימעך ולהידחס לאיטו אל תוך חלל הפה, להימס על הלשון, ולתת לטעם להתפשט, כשבשלב הזה כבר תוקפת את הסועד – או אולי נכון לומר: את המשתמש – סחרחורת קלה של עינוג, ושטף של דופמין מופרש ממוחו ורץ אל כל איברי הגוף, מרפה אותם לאיטו ומביא את המשתמש אל המנוחה והנחלה.
ורק אז להגיע אל הביסקוויט ולהכניס אותו באחת אל הפה עם שאריות הקצף שעליו. כיום אני דוגל באסכולה השנייה – קרם וציפוי בהתחלה, ביסקוויט בסוף.
הסיבה שאני דוגל באסכולה הזו היא שלאחר מתיקותו והתמרחותו הנעימה של הקצף בחלל הפה, מגיע הביסקוויט הנוקשה והיבש ומוחה את כל האפקט, כך שהוא מאפשר להתחיל את כל התהליך מחדש כשכל המערכת משתוקקת לחוש שוב את הקרם הלבן בפה. הבעיה עם האסכולה הזו היא, שככה לעולם אינך מרגיש שבע.
שלא כמו המכור להרואין, באסכולה הזו אין אתה מגיע אל השקט והנחלה – הזמנית! – אחרי המנה הראשונה, אלא אתה ממשיך עוד ועוד עד שלפתע אתה עומד מול אריזת הפלסטיק השקופה והיא ריקה! ואינך מבין – לאן נעלמו כל הקרמבו שהיו בה??!
הביאו את הסתיו
כשמאיר שלו היה עדיין בחיים, הוא כתב במדורו מעת לעת על בוא הסתיו. הוא תיאר את החצבים בצידי הכבישים, ופעם אפילו את זווית הקרינה של השמש.
אני יליד הארץ הזו. חייתי בה מלוא 70 שנותיי. למדתי להכיר את בואו של הסתיו מריח הגויאבות, כמו שאני מכיר את בוא האביב מריח פריחת ההדרים, אבל גם למדתי להכיר את היום המדויק שבו זווית קרינת השמש השתנתה – וזהו היום הראשון, מבחינתי, של הסתיו.
היום אני יודע לבשר על בואו של הסתיו כששמיניית הקרמבו הראשונה מופיעה בקינגסטור בקלאנסווה.
