מסע בין משמעות הקיום, התמכרות לקאנדי קראש והלוויה של ראש עיריית טול כרם
ככל הידוע לנו כיום, על סמך תצפיות הטלסקופ החדש והמפליא לעשות "ג'יימס ווב", היקום הנראה לעין, זה שאנחנו יכולים לזהות, מכיל כשני טריליוני גלאקסיות.
״היקום הנראה לעין" הוא אותו חלק שכשמו כן הוא – נראה לעין ולמכשירים שלנו.
מה היחס בין "היקום הנראה לעין" לבין גודלו של כל היקום, כולל מה שלא רואים, אתם שואלים? בערך כמו היחס בין כוס מלאה מים לבין האמבטיה המלאה שמתוכה שאבנו את הכוס. על כן אנחנו יכולים לומר במידה מסוימת של ודאות שהיקום גדול מאוד.
בחלק הנראה לעין של היקום, המכיל כאמור כשני טריליוני גלאקסיות, כל גלאקסיה כזו מכילה בין 200 ל-400 מיליארד כוכבים.
באחת משני טריליוני הגלאקסיות המצויות ביקום הנראה, בגלאקסיה זניחה יחסית שנקראת "שביל החלב", בנקודה זניחה כלשהי בשליש החיצוני של היקפה של הגלאקסיה הזו, נעה מערכת קטנה הקרויה "מערכת השמש" ובה מצוי הכוכב השלישי במרחקו מהשמש, כוכב הקרוי ארץ. על הכוכב הזה חיים אורגניזמים חסרי משמעות וחשיבות כלשהי הקרויים "אדם״. היצורים הללו מחפשים משמעות וסיבה לקיומם.
אני אחד מאותם יצורים. גם אני מחפש סיבה ומשמעות לקיומי. כבר מהיום בו עמדתי על דעתי. מחפש וחוקר, בודק וקורא, לומד ומתייסר בחיבוטי-הנפש וחיפושי תשובה. לאחרונה מצאתי אותה. שוב.
תשכחו כל מה שכתבתי כאן בעבר על הייעוד שלי ושל קיומי כאן, על פני הכדור הזה, שכן לאחרונה מצאתי ייעוד חדש: אני מפוצץ בועות.
עד שהמשחק יסתיים
המונח "לשרוף זמן" נולד בספורט.
כששתי קבוצות נאבקות במשחק כלשהו, נניח כדורגל או כדורסל, והמשחק קרוב לסיום, עניין של כמה דקות, וכבר ברור שלקבוצה אחת יש יתרון על פני הקבוצה השנייה והיא עומדת לנצח ברגע שהמשחק יסתיים, כל מה שעליה לעשות עכשיו הוא לשמור על היתרון ו"לשרוף את הזמן" עד לסיום, מבלי לתת לקבוצה השנייה להגיע לכדור ולנצח. אז השחקנים מעבירים כדור מאחד לשני שוב ושוב, מכדררים ומגלגלים, נעים לכאן ולשם, ובמונח המקובל: "שורפים זמן", עד שהמשחק יסתיים. אבל זה לא קורה רק על המגרש.
גם במשחק הגדול הקרוי "חיי אדם", זה שמחוץ למגרש הכדורגל או הכדורסל, אנחנו עושים דבר דומה: מיום שעמדנו על דעתנו, אנחנו שורפים זמן עד שהמשחק יסתיים.
שריפת הזמן הזו יכול שיהיו לה היבטים שונים: למשל, אנחנו מתפללים. חלק מביננו לפחות. רוצה לומר – יש אנשים שהולכים למבנים מוגדרים, בין אם הם קרויים בית כנסת, כנסיה, מסגד או מקדש, וכורעים שם על ברכיהם או עומדים ביראת קודש או יושבים ומתנענעים או שמזמרים וקוראים בקול רם או בלחש מיני לחשים ושבועות ואמירות כלשהן שיש בהן כנראה סגולה אחת ראויה לשבח – הן מעלות את רמות הדופמין והסרוטונין של המתפלל. ושורפות זמן.
וגם אנחנו הולכים למסיבות, ורוקדים, ושרים, ונפגשים עם חברים בבית הקפה ומפטפטים, ושותים קפה, או חליטת צמחים אם אנחנו רוצים להיראות יותר מתוחכמים, ועורכים ארוחות חגיגיות ויושבים יחד בחגים, וצופים בטלוויזיה וקוראים בעיתון ובסך הכול אנחנו שורפים זמן עד שהמשחק יסתיים.
כל הפעולות הללו אף הן גורמות למוחנו להפריש מוליכים עצביים הקרויים דופמין וסרוטונין, ונוכחותם של אלה במוחנו גורמת לנו להרגיש בנעימים. ומי צריך יותר מזה?
אלא מאי? שמטבע תרבותנו ומנהגינו המקובלים, חלילה לנו מלקרוא לפעילויות כאלו בשם "שורפי זמן", שכן לקרוא להן בשם זה משמעותו להודות בעובדה שזמננו קצוב וכל פעילות שאנו עושים, מכל סוג שהוא, מכלה אותו, כי זהו טבע הדברים. על כן ייחדנו את השם "שורפי זמן" רק לפעילויות שמוסכם לגביהן שאין בהן כל תועלת לאנושות. כמו למשל לפוצץ בועות.
להמשיך עוד ועוד, עד יומך האחרון
המונח "שורפי זמן" קיבל חיים חדשים עם המהפכה הדיגיטלית.
אין חולק על כך שהמהפכה הדיגיטלית העבירה חלק גדול מפעילויות בני האנוש אל המסכים – קטנים וגדולים. המצאת והתפתחות המחשבים ואחריהם הסמארטפון הביאו עימם בין השאר את לידתם של משחקים חדשים. "משחקים חדשים" במונחים שלי פירושו כך: פעם "לשחק" משמעו היה לצאת מהבית, להצטייד בכלי המתאים – חרב מעץ או רוגטקה או חץ וקשת שעשינו לבד מענפים, או בכדור, או באופניים, וללכת לפגוש חברים, ואז ללכת לשדה הקרוב או לחצר הבית או לרחוב או לגן הציבורי הסמוך ושם לשחק עד רדת הערב, כשההורים שאגו מהבית שהגיע הזמן לחזור, או באו לחפש אותנו ולגרור אותנו היישר למקלחות.
היום המשחקים משתמשים באגודל או בשניים, ולפעמים אם המשחק מורכב מאוד אפילו באצבע נוספת, אבל אלו עם האצבע הנוספת הם כבר משחקים מסובכים במיוחד. וגם הם נעשים כשאדם סגור בחדר לבדו, גם אם הוא משחק ברשת עם חברים, הסגורים גם הם בחדרים רחוקים, כל אחד מהם בחדר משלו. וכך שורפים את הזמן.
כי כאן כבר מקובל ומותר להשתמש במינוח הזה.
עד כדי כך מותר, שכשהתפתחו משחקי המחשב לרמה שניתן לשחק בהם על מסך הסמארטפון, הוכר השם הזה כשמם הרשמי וכך קוראים להם עכשיו – "שורפי זמן״.
למשל המשחק "קנדי קראש", שהיה להיט גדול בזמנו, ושעדיין משחקים בו כ-124 מיליון איש מדי יום, משחק שבו צריך אדם להחליף בין שתי סוכריות סמוכות בשורה או בטור, לשם יצירת רצף של שלוש סוכריות מאותו סוג וצבע – שאז הן נעלמות! מכאן המשחק רק הולך ומתפתח, ושורף זמן נוסף.
אלא מה? כשנוצר טור של שלוש סוכריות והן נעלמות, זוכה האדם המשחק לפרץ מענג של דופמין במוחו, מה שגורם לו לרצות עוד פרץ כזה. קוראים לצורך בשטף דופמין כזה "התמכרות" בשפה המדעית.
בניגוד לארוחה משפחתית חגיגית, נניח, שבה אתה מסתכל בשעון בקוצר רוח ושואל את עצמך מתי הולכים, בשורפי זמן אתה יכול להמשיך עוד ועוד, עד יומך האחרון.
אין לי כלים, וגם אינני חכם מספיק, כדי לשפוט האם האחד הוא רע והשני הוא טוב – כך או כך זמננו קצוב.
בשנות ה-80, כשהיחסים בין קיבוץ יד חנה לעיריית טול כרם היו עדיין טובים, הלכתי עם חבר תושב טול כרם לראות את מסע הלוויה של ראש העיר דאז. גופתו של ראש העיר שכבה על אלונקה, מכוסה בסדין, וידו הימנית הייתה פשוטה אל מחוץ לאלונקה, תלויה באוויר, ישרה, וכף היד הייתה פתוחה כלפי מטה.
״מה זה??!" שאלתי את החבר שלי.
״ככה הוא ביקש שיובילו אותו במסע הלוויה", אמר החבר. "עם יד מחוץ לאלונקה וכף היד פשוטה כלפי מטה – כדי שכולם יראו שאדם עוזב את העולם הזה ביד ריקה, בלי לקחת איתו כלום מכל מה שצבר ואסף ועשה בחייו״.
וכמוהו כולנו – עוזבים את העולם ביד ריקה. וכל הזמן שהיה קצוב לנו נשרף.
אז אני שורף אותו ליד המחשב, מעת לעת. אני יושב מול המסך ומפוצץ בועות צבעוניות, אוסף אותן זו ליד זו בשורות ויורה בהן בכדור בצבע שלהן, וככל שנוצרות שורות עם רצף צבעוני אחיד, יותר בועות מתפוצצות במכה אחת, עד שהמסך ריק, ושטף של דופמין מציף אותי, ואני חווה אושר, ועוד קצת זמן משארית חיי נשרף.
ממילא אעזוב את העולם הזה מתישהו, וביד ריקה, אז למי אכפת?