על פִּי קֶבֶר אֲהוּבִי גלִּיתִי אֶת כּוֹחַ הַחַיִּים 

כשהייתה אביה רבין מעין החורש בת 22 נפל בעלה, רפי בן יעקב, בתעלת סואץ. היא נישאה בשנית לאהוד רבין בן מזרע, והקימה משפחה. רק כעבור שנים, בגיל 76 הצליחה למצוא מילים שיבטאו את האובדן 

יש לה סוגים שונים של חרוזים לנחמה. בסוף פגישתנו היא פורשת בפני את אלו שמהם היא מכינה שרשראות שיכניסו צבע ושמחה לאלו שפונו מבתיהם בתקופה הארוכה של המלחמה. הסיבה לפגישתנו היא חרוזים אחרים, כאלה שנאספו בקפידה ל"פקעות אהבה", ספר שירה ראשון (הוצאת בין המילים), קצת לפני שמלאו לה 76 שנה. 

התרסקתי, אי אפשר לקרוא לזה אחרת 

אביה רבין מעין החורש היא ילידת תש"ח שחוגגת באוקטובר 77 שנה. על אף שהייתה כתבת צבאית בימים שלאחר מלחמת ששת ימים, עם חלומות להיות עיתונאית וסופרת, השירים שבספרה, גם אם חלקם עוסקים בזיכרונות מהימים ההם, נכתבו רק בשנים האחרונות. 

היא נולדה וגדלה בעין החורש והתאהבה בבן הקיבוץ רפי בן יעקב, שהיה מדריך שלה בשומר הצעיר ומבוגר ממנה במספר שנים. עם סיום שירותה הצבאי התחתנו השניים. שלושה חודשים וחצי לאחר מכן נהרג רפי על גדות תעלת סואץ כשיצא לחלץ טרקטוריסט תחת ההפגזות, בשירות במילואים במלחמת ההתשה. 

"כשקרתה הטרגדיה התרסקתי, אי אפשר לקרוא לזה אחרת, לא האמנתי שאשרוד. התוכנית שלי הייתה ללמוד ספרות ועיתונאות ולהיות סופרת, אבל אחרי שרפי נהרג לא הצלחתי לכתוב. הפנטזיה על כתיבה הסתיימה בבת אחת ולא יכולתי יותר לכתוב. המילים נותרו חסרות משמעות ולא הצליחו לבטא תחושות".  

בת 22 וקצת, משוחררת טרייה ואלמנה, חשבה אביה שבתום השבעה תחזור לעבודתה עם הנערים והנערות בקיבוץ. "ראיתי שאני לא מרוכזת, עסוקה בתוכי, לא מה שנערים זקוקים לו. ביקשתי לעזוב וחיברו אותי לעבודה בגן ילדים. לא דרשו ממני ולא נתנו לי להרגיש לא בסדר במצבי, אבל גם אני לא הרשתי לעצמי להישאר במיטה. גננת הגן אימצה אותי בהכלה ובהבנה גדולה ונהיינו חברות טובות. זה היה מאוד משמעותי עבורי". 

להסתכן בקשר זוגי והורי 

על אף הקושי להתרכז, השלימה אביה בגרויות ונרשמה ללימודי סוציולוגיה ואמנות, אך הרגישה ש"החיבור לעולם הרגשי היה נעול" ועזבה. כעבור שנה נרשמה ללימודי פסיכולוגיה וסיימה תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית.  

במהלך הלימודים נוצר קשר עם אהוד רבין, בן מזרע, אבי ילדיה ובן זוגה עד היום. אהוד הכיר את רפי מהשומר הצעיר ואף היה בחתונתם. לאחר החתונה הקימו אביה ואהוד את ביתם בעין החורש, ונולדו להם שלושה ילדים. "בתום השלושים היא ניגשה אלי אימו של רפי ואמרה שיש לה חלום שאני אתחתן ושיהיו לי ילדים. בפעם הראשונה שבאתי עם אהוד לקיבוץ הלכנו אליה".  

אביה מתארת את הקמת המשפחה החדשה וההורות כ"חוויה המתקנת של חיי". "האמהות ויחסי עם ילדי" היא אומרת, "הם הפתעה הנהדרת והמתגמלת ביותר בשבילי עד היום. זה לא מובן מאליו, על רקע של אובדן קשה כל כך כמו שחוויתי, לתת לעצמי ל'הסתכן' בקשר זוגי והורי אוהב ומלא כשאני יודעת שהכל יכול לקרות בכל רגע". ילדיהם של אביה ואהוד היו לנכדים לאימו של רפי- "המשכנו להיות משפחה גדולה".  

התמודדות, משבר ויציאה ממשבר 

אביה התמקצעה והפכה לפסיכולוגית של בית הספר, בהמשך עבדה בבי"ח הפסיכיאטרי שלוותה ולאחר מכן ב"תחנת הקיבוצים" בחדרה. מעל 45 שנים של עבודה במגזר הציבורי ובקליניקה פרטית כמטפלת בנוער ומבוגרים. "עבודתי כפסיכולוגית הייתה חוויה בלתי רגילה, שהכניסה לחיי עניין ושמחה. ראיתי זכות לעבוד עם כל מטופל וחשתי ששם באה לידי ביטוי היצירתיות שבי. מה שעברתי באופן אישי לימד אותי על התמודדות, על משבר ויציאה ממשבר, על הכוחות שיש בנו, שאנחנו לא יודעים שהם קיימים עד שאנחנו נזקקים להם, וגם על הצער, שהוא אינסופי".  

לאורך השנים קראה אביה ספרות ושירה ואף חילקה למטופליה קטעי שירה ויצירות כשחשה שהם עשויים לתרום להם, אך לא חשבה שהיא בעצמה תחזור לכתוב. עם השנים הצטרפה לקבוצות קריאה והקימה קבוצה למטפלות המשלבת ספרות ופסיכולוגיה. "הספרות כראי לחיים. יחסים, בני זוג, חברה – בראייה של התייחסות טיפולית". 

לחפש את הקול שלי 

לפני מספר שנים עבר עין החורש הפרטה ואביה החליטה לשכור דירה בתל אביב, בעלה נשאר בינתיים בקיבוץ. "שם קרה משהו – אני עוזרת לכולם למצוא את הקול שלהם, בלי לחפש את הקול שלי?". היא נרשמה לסדנת כתיבה והחלה לכתוב סיפורים קצרים. "פעם אחת במקום סיפור יצא שיר. המשכתי לכתוב סיפורים קצרים, חוויות ילדות, משפחה, חוויות מהטיפול, רגעי שינוי, ומידי פעם במקום סיפור – היה נכתב שיר". 

לאחר מספר שנים ורגע לפני הקורונה חזרה אביה לעין החורש והצטרפה לסדנת כתיבה לשירים. שם פגשה במנחה יקיר בן משה, משורר ועורך וספרותי, שאמר לה שכתיבתה מרגשת והציע לה להוציא ספר שירים. כך בגיל 76 ראה אור ספר השירים הראשון שלה. "זה ספר מאוד אישי, יש בו כנות, ביטוי רגשי, דברים שלרוב לא כותבים עליהם. כתבתי מפה", אומרת אביה ומצביעה על ליבה. 

בעשור האחרון התנדבה בעמותה של חברות של חיילי צה"ל שנהרגו. "אני הייתי כמו אותן בנות 22 שקרו להן האסונות. לימדתי אותן – הוא איננו ולא יחזור. וזה קשה לומר את זה, מה יקרה לאהבה, לחוויות? אי אפשר להחזיר אותו ולוקח זמן להבין את זה, אבל אי אפשר לקחת מהן את 'הספרייה של הקלטות בראש' שבה שמורים הזיכרונות של החיים המשותפים, החוויות, השיחות, הטיולים ורגעי האושר". 

רפי שבלב 

"זהו אכן קובץ של פקעות אהבה ושל רגעי לבד וגם יחד אשר בכוחם לגאול את העצב", כתב יקיר בן משה, העורך הספרותי של הספר, שיש בו גם עדות לכאב ולצער שלא חלף ונעלם. השירים שפרצו ממנה בשנים האחרונות הן "כאב על האיש הזה ומה שקרה, שהוא לא חי". 

"רפי היה יהלום עם הרבה פאות" מספרת אביה על רפי, איש מרכזי בעין החורש: איש כפיים שעבד בפרדס, פסל, רקדן, צייר, מדריך בשומר הצעיר. 

"כשהייתי בי"ב, רפי היה אחרי צבא ויצא לקורס מפקדים. באחד המכתבים כתב לי מה זו אהבה בעיניו, 'לעבוד, ליצור, לפגוש אנשים, לאהוב אותם'. המשפט הזה נשאר חקוק אצלי מאז, מלווה אותי כמו מנטרה, להיות עם רפי שבלב, מי שהיה ומי אני רוצה להיות". 

לאורך השנים לא הסכימה אביה להוציא חוברת לזיכרו "כי זה עלינו, על המשפחה, החברים, ההתמודדות שלנו עם האובדן והאבל". 20 שנה לאחר שנהרג הוציאה חוברת שמביאה אותו – את הפיסול, הציור, הכתיבה. "לא מה קרה לי, לנו, אחרי שאיבדנו אותו. אלא מי הוא היה".  

למה שלא שהצליחה אז לתת ביטוי במילים, נתנה ביטוי בשירים שבספר. "האבל שלי על החיים שלו, שנלקחו כשהיה בן 28, תמיד יהיה. עד היום יש בי כאב שנמנעו ממנו החיים, זה לא ישתנה".  

את הספר אפשר להשיג אצל אביה בטלפון: 050-5740960

שיר 1 

פקעות אהבה 

עַכְשָׁו עוֹנָה שְחוּנָה, 

מַצְהִיבַת צְמָחִים בְּצִדֵּי הַדְָּרכִים. 

הָאֹפֶק נָמוּךְ, אַפְרוִּרי וכָבֵד, 

דֹּק הַמְתָּנָה בָּאֲוִיר עוֹמֵד. 

בְּתוֹכִי מוּנָחוֹת פְּקָעוֹת אַהֲבָה 

שֶׁיּוֹדְעוֹת לְחַכּוֹת לַזְּמַן שֶחוֹזֵר 

עֵת יָבוֹא מָטָר מַבָּט וקוֹל חַם 

לְהַעֲלוֹת עָלִים יְרֻקִּים וּפְִריחָה ורֻדָּה, 

וְלאֹ לוְַתֵּר. 

 שיר 2 

*** 

הָעֶרֶב יוֵֹרד תָּמִיד; 

גַּם עַל שְׂדֵה הַקְָּרב. 

וְאִתּוֹ מַגִּיעָה לְקִצָּהּ 

הַגְּבוָּרה בְּהִתְגַּלְּמוּתָהּ 

וְהַטְָּרגֶדְיָה שֶבְּתוֹכָהּ מְקֻפָּלָה 

וְגַם הָאִֶוּלֶת שֶהָיְתָה שָם מִלְּכַתְּחִלָּה. 

שיר 3 

כוח החיים 

שָׁם עַל פִּי קֶבֶר אֲהוּבִי 

גִּלִּיתִי אֶת כּוֹחַ הַחַיִּים. 

אֵינִי יְכוֹלָה לְהַחֲזִירוֹ 

וְאֵינִי יְכוֹלָה לַחֲבֹר לְמַסָּעוֹ.  

בְּגוּפִי פָּעַם דִּי־אֶן־אֵי  

שֶׁבְּלִי קֶשֶׁר לְעָצְמַת הַכְּאֵבִים 

הִמְשִׁיךְ לְהַזְִרים דָּם בָּעוְֹרקִים, 

נְשִׁימָה בְּאַפִּי, 

וּלְהָעִיֵרנִי בַּבְּקִָרים. 

הוּא הָיָה חָזָק מִכָּל הַגַּעְגּוּעִים 

לְהוֹלִיךְ אוֹתִי שוּב לְאֶרֶץ הַחַיִּים. 

גם חרוזים הם סוג של נחמה 

בין חרוזי השיר לחרוזי השרשרת 

מעט לפני שאנחנו נפרדות מראה לי אביה את השרשראות, חרוזים של צבע, כל אחת נשזרה על ידה באהבה. 

אביה היא אימא לשלושה וסבתא לשישה (השביעי בדרך). לפני 14 שנים נולד נכדה הבכור בארה"ב ואביה נסעה לחצי שנה לסייע למשפחה. "פחדתי שלא יהיה לי מה לעשות וקניתי ערכה עם חרוזים, חוטים וכלי עבודה. כמובן שהידיים שלי היו מלאות עבודה, לא פתחתי את הקופסה שם ולא נזקקתי לה. הקופסה נדחפה לארון ושם הייתה. 

באותה שבת שחורה, כשבתקשורת הדיווחים על הטבח האכזרי לא פסקו, הלכתי לראות מה יש בקופסה, פרסתי על השולחן והתחלתי לעבוד. שמעתי עדות מאחת מנשות העוטף שיצאה מביתה עם פיג'מה בלבד ושרשרת על צווארה והחלטתי שאני מכינה שרשראות לנשות העוטף. מאז עברתי בקיבוצי העוטף ובמקומות אליהם פונו, כל אישה לוקחת איזו שרשרת שהיא רוצה ואני מקווה שיש בזה מעט נחמה".