הדרך לרפת בקיבוץ עין השלושה, מלאה בזיכרונות שייצרבו בזיכרון של כולנו, כביש 232, כביש הדמים, הקיבוצים מסביב ספגו מכות כואבות שגם הזמן לא יימחה. יופיו של הטבע והשדות לצד הכאב והאובדנות הרבים, לצידם יש חיים.
דניאל וויס עלה לישראל עם גרעין צעיר ציוני מאורוגוואי בשנת 1981 להתיישב בקיבוץ עין השלושה, אב וסב לילדים ונכדים אשר חלקם בחרו להתגורר בקיבוץ עין השלושה. כשעלה לישראל, יצא ללימודים במכללת "רופין" – הוא למד הנדסאי רפת וחזר ישירות לעבודה ברפת. לדבריו, הרפת אז הייתה מחצית מהיום, בכל היבט. בעבר היה ממוצע חלב שנתי של 7,000 ליטרים והיום 14,000 ליטרים בשנה. רפת עין השלושה גרפה פעמים רבות פרסים בליגות הרפתות.
על עין השלושה והרפת
קיבוץ עין השלושה נוסד ע"י קבוצה של דרום אמריקאים מהנוער הציוני, במשך שנים רבות התיישבו, הקימו וחיו בקיבוץ עין השלושה בעיקר דרום אמריקאים. הקיבוץ החל תהליך הפרטה רק בשנת 2018 לאחריו נקלטו עוד חמישים חברי קיבוץ חדשים. ברפת עין השלושה ארבעה עובדים תושבי עין השלושה ועוד חמישה עובדים זרים מתאילנד ומהודו. ברפת 730 ראש פרות, מתוכן 350 נחלבות. ממוצע המלטות של 3.5 המלטות לפרה, פרה שלא מייצרת חלב בצורה מספקת, תימכר לפיטום.
"יש לנו כאן פרה אחת שהיא משיאניות ייצור החלב בכל חייה – ייצרה למעלה מ200,000 ליטר חלב. היא תסיים את חייה בשיבה טובה כאן איתנו. אכן פרה מיוחדת במינה. אנחנו אוהבים את הפרות שלנו, הן מקבלות יחס טוב ואנחנו דואגים להן. יש אנשים שחושבים שיש בזה ניצול, אכן זה מפעל, אבל עובדים מתוך אהבה לחיות."
אתגר מרכזי אשר מתמודדים אתו ברפת בשנים האחרונות הוא ירידה בפוריות של הפרות. הן מצליחות להיכנס להיריון אבל זה מאתגר. שנית, כמובן השינויים הנדרשים בעקבות גידול המכסה של עוד 700,000 ליטרים בשנה, הדורשים מדני כמנהל הרפת ומכל צוות הרפת התארגנות אחרת. גידול המכסות של 700,000 ליטר בבת אחת הוא אכן ברכה המהווה גם אתגר. כמובן כדי לייצר עוד חלב, יש לצמצם את מכירת הפרות (כשלושים אחוזים) אשר בימים כתיקונם ניתן למוכרם. וויס מסביר: "אני מעדיף את הנסיכות שלנו כמובן, כך אני יכול להבטיח שאני מונע מחלות ובעיות גנטיות למיניהן, על אף הרצון להגדיל את כמות הייצור, אנו בוחרים לשמור על הפרות שלנו ולטפח אותן" בנוסף, יש להגדיל את מבני הרפת כך שיאפשרו מרחב ללא דחק לפרות. כעת אנו עובדים על תכניות לחלק חדש ברפת, שלב שצפוי להסתיים בקרוב, לאחריו נצא למכרז קבלנים, כל זאת בתקווה לסיים את תהליך הגדלת הרפת עד חודשי הקיץ. "
השבעה באוקטובר
באותה שבת שחורה, חדרו מחבלים לקיבוץ עין השלושה ולצערנו רצחו ארבעה חברי קיבוץ.
"הקיבוץ שלנו ממוקם בין נירים, ניר עוז וכיסופים, מה שמוכיח כמה "מזל" היה לנו בשבת הזאת בה נרצחו "רק" ארבעה חברים. הם חסרים לנו מאוד." דני לא נכח באותה השבת, אבל דאג ועקב מחוץ. הוא דאג ראשית כל למשפחתו – בתו עם ילדה השלישי בן החודש וילדיה הגדולים, לעובדיו וכמובן למפעל חייו – הרפת, הפרות והעגלים.
"הרפת חוותה טלטלה אדירה. הייתי מאוד מאוד מודאג. היו רגעים שחשבתי שזהו, כבר לא תהיה רפת. ביום השני, רציתי לחזור ופחדתי ממה שאמצא. ביום השלישי, הייתה ההחלטה שברגע שנקבל אישור כניסה מהצבא – נכנסים. רק אחרי ארבעה ימים אישרו לנו להיכנס. בכל בוקר המתנו בצומת אורים לליווי צבאי – האכלנו, חלבנו במהירות ויצאנו. לאחר המקרה שקרה בכיסופים (נרצח ראובן הייניק ז"ל, מנהל הרפת), היה חשש גדול. מחלקה שלמה ליוותה אותנו במשך כמעט חודש. אותי אישית ליוו שלושה חיילים באופן קבוע ועוד פטרולים מסביב. רק אחרי שבועיים, קיבלנו אישור שהאזור "מטוהר" ממחבלים. כמובן גם הקיבוץ היה מפונה לאילת וגם עובדי הרפת, לכן בנינו שיטת עבודה בה עובדים במשמרות של ארבעה ימים ואז מתחלפים."
מה עוד עזר לכם לעבור את החודשים הראשונים?
"הגיעו אלינו כמה וכמה מתנדבים שעזרו לנו מאוד, באופן מחמם את הלב. זה גם כמובן לא פשוט כי צריך לדאוג לכל המתנדבים האלה – למגורים, לאוכל וכל מה שצריך מסביב. לאחר מכן קיבלנו ארבע מתנדבות נהדרות, נשים צעירות בשנות העשרים לחייהן שהגיעו לסייע, עובדי רפת ובני משק לשעבר שהחליטו לחזור ולסייע. "
איך הפרות והעגלים עברו את זה?
"הייתי בהלם. פחדתי להגיע חזרה ולא ידעתי מה אמצא, הייתי בטוח שהפרות מתות. לגבי העגלים, הייתי כמעט בטוח, כי להם אפילו מים לא היה. אחר כך קיבלתי תמונה מהבן שלי, מסתבר שחברים שלו ליחידה שהגיעו למילואים בעוטף הגיעו כל יום ונתנו להם מים בכל מיני דרכים יצירתיות."
במהלך חודשי המלחמה, הרפת ספגה שתי מכות ישירות שהובילו לתמותה של שלוש עשרה פרות ועוד מספר פרות פצועות. לשמחתנו, העובדים לא נפגעו. אין ספק שמדובר בסכנה אמיתית לכולם מדי יום. אי אפשר לעזוב את המקום. גיוס עובדים הפך למשימה קשה מאוד בכל תחום החקלאות".
"אין ספק שהשבעה באוקטובר שינה הכל. אם בעבר חשבנו שאפשר לעשות שלום, או לחילופין לחיות בשני צידי הגבול, היום גם את זה אנחנו לא מבינים. סיימתי שירות מילואים ב-99' והחלטתי לא לשאת נשק יותר. בעקבות השבעה באוקטובר, אני נושא שוב נשק, אני מבין את הדברים אחרת היום. אני מבין שעלינו לסמוך על עצמנו".
קיבוץ עין השלושה המפונה עתיד לחזור לכאן?
"מרבית הקיבוץ כרגע בנתיבות. בעבר היו אומרים שלא יודעים, או אומרים שלא באופן חד משמעי. היום כן יש יותר שיח על האפשרות לחזור וזה משמח."
דור ההמשך
עוד טרם עלייתו לישראל, בשנת 1976, הגיע לשנה במסגרת תנועת הנוער לקיבוץ הסוללים שם עבד במשק חי ולדבריו – התאהב בחיות ממבט ראשון. בעקבות ההתנסות והחשיפה, היה לו ברור שחיות הם אהבתו והחליט בניגוד לדרך המקובלת – ללמוד וטרינריה עם חזרתו לאורוגוואי. לא בכדי שדני מאמין ומעריך את החשיבות בשילוב נוער בעבודה ברפת על מנת לייצר דור המשך לרפת שלו ובכלל לענף. הגיוס של הנוער סייע מאוד בעבר שלצערנו נגמר. זה היה מחבר את הנוער לקיבוץ, לחקלאות, לרפת.
"יש לי כבר מחליף, הוא בן קיבוץ שגדל פה ברפת מכיתה ח', והוא גם החתן שלי" אומר בחיוך.
סיוע ממשלתי
האמת שנרתמו הרבה גופים לעזרה. מועצת החלב עזרו מאוד וגם גופים שונים של חקלאות שהבטיחו לעזור והעבירו סיוע לקיבוץ ואז אלינו. העזרה במקום הראשון היא של תנובה, שעזרו לנו מאוד להניע את פעילות הרפת שוב. גם בסיוע כספי. יש אחוות מנהלי רפתות מופלאה, עוזרים אחד לשני בכל דבר, מהתייעצויות קטנות ועד עזרה גדולה יותר.
מאיפה הכוח שלך להמשיך?
"אני נהנה. אני אוהב את העבודה. גם בכל עבודה אחרת שהחלפתי, תמיד חזרתי לרפת. אם ישאלו אותי מי אני, זו הזהות שלי – רפתן."
יש לך מסר שחשוב לך להעביר?
"אין לי מסר מיוחד, חשוב להסתגל לשינויים. אם יש שינויים, אתה צריך להתאים את עצמך אליהם."