יוחאי וולפין, מנהל קהילת מנרה, בה נפגעו 75 אחוז מהבתים, מספר על הנזקים העצומים, הגעגועים לבית על ההר ועל קמפיין גיוס ההמונים אליו יצא הקיבוץ כדי להחזיר את הקהילה הביתה
מאז שהוסכם על הפסקת האש בלבנון, החלו חברי ותושבי מנרה, הקיבוץ שניזוק בצורה הקשה ביותר, לעלות אל הקיבוץ ולבדוק את הנזקים לבתיהם. לאורך כל תקופת המלחמה הוכרז קיבוץ מנרה כשטח צבאי סגור, ורק לפני שבועיים החלו שמאים להגיע אליו בכדי להעריך את שווי הנזקים שנגרמו. "חברי ותושבי הקיבוץ עולים גם כדי לראות את הבית בפעם הראשונה אחרי 14 חודשים", מספר יוחאי וולפין, מנהל הקהילה של מנרה, "והמראות הם בכלל לא פשוטים, בלשון המעטה, וגם כדי להיפגש עם השמאים. כרגע אנחנו בשלב שמאות התכולה, ובהמשך תהיה שמאות המבנה".
איך מתייחסים החברים להפסקת האש?
"הם מאוד אמביוולנטיים. מצד אחד, אפשר סוף סוף להגיע למנרה, ואנשים מתגעגעים לבית על ההר. מצד שני, אנחנו עוד לא יודעים את המשמעות הביטחונית של ההסכם, מה גם שב-60 הימים הראשונים צה"ל עוד נמצא בתוך לבנון ברצועה צרה. כרגע יש תחושה של ביטחון, אבל כשיעברו 60 הימים אז יהיה המבחן הגדול, ולכן התחושה היא לא חד-משמעית. כמו שהסכם הפסקת האש הוא קצת אמורפי, כך גם התחושות של חברי הקיבוץ כלפי המצב הביטחוני. בתוך קשת הרגשות הגעגוע הוא חזק, ואני מאמין שככל שהביטחון בצד השני של הגבול יהיה חזק וברור, אנשים יחזרו הביתה בתום ותוך כדי עבודת השיקום".
אין בית שלא צריך לעבור הערכת שמאות
75 אחוז מהבתים במנרה וכמה מבני ציבור נפגעו בדרגות חומרה שונות. מדובר בכ-110 יחידות דיור מתוך 155, שבהערכה גסה בין 30 ל-40 מהן נהרסו כליל כתוצאה מהדף או מפגיעות בכינון ישיר. גם לגבי הבתים הנותרים שאליהם מגיעים החברים בפעם הראשונה עם השמאים, מתגלים נזקים משניים לאחר שחלונות התנפצו וכתוצאה מכך חדר גשם שגרם לעובש או שנכנסו בעלי חיים כמו חולדות, חתולים, שועלים שכרסמו חלקים מהבית. "אין אצלנו בית שלא צריך לעבור הערכת שמאות", מציין וולפין.
יש אפשרות לבנות בתים במדרון אחורי במקום אלו שנפגעו בכינון ישיר?
"אין אפשרות כזאת. קודם כל, מנרה בנויה על פסגת הר, והיכולת שלה להתרחב היא מוגבלת. מצד אחד נמצאת לבנון, ומצד שני נמצא המצוק, צוק מנרה. אנחנו לא יכולים לוותר על השטח שבו נפגעו בתים בכינון ישיר, אבל צריך לראות איך בונים מחדש את השכונה שרוב בתיה נפגעו בצורה קשה. עדיין אין לי תשובות לשאלה הזאת. זה עדיין בהתהוות".
מובטח כבר מימון לבניית הבתים ותיקון התשתיות?
"זה באחריות מס רכוש, ויש לנו שיתוף פעולה ממש טוב איתם. הם יממנו את מה שהם חייבים לממן. לא מדובר פה על תקציבי משרדי ממשלה. זה גוף שמפצה את כל מי שנפגע במלחמה. אגב, על התכולה מס רכוש מפצה רק עד 100 אלף שקל. אם למישהו יש תכולה יקרה יותר, הוא לא יקבל מעל התקרה שהיא 100 אלף שקל.
נאלצים לממן בעצמם
"העניין הוא לא בבנייה, בשיפוץ המבנים או בתכולה. אנחנו בעצם מוצאים את עצמנו במצב, שבו אנחנו נאלצים לממן בעצמנו הרבה מאוד דברים שהמדינה לא מממנת" אומר וולפין. "לדוגמה, אנחנו מעסיקים במשרה מלאה פרויקטור, שיעבוד מול משרדי הממשלה השונים. בעוטף עזה יש מנהלת תקומה שהיא הגורם המתכלל, ואילו אצלנו אין מערכת כזאת. אנחנו קיבוץ קטן, יש לנו 260 נפשות, מתינוקות אחרי לידה ועד לרחל רבין שהיא הכי מבוגרת אצלנו, ואנחנו מתנהלים כמו עיר כשאנחנו פועלים מול משרדי הממשלה. בשביל זה אנחנו חייבים להעסיק פרויקטור שמתכלל את כל הסיפור, ומי שמממן אותו אלו חברי הקיבוץ מכיסם הפרטי.
יש עוד הרבה משרות שהוספנו, כדי להתמודד עם המצב המאוד מורכב שאנחנו נמצאים בו כיום, כמו מנהלת חוסן שלא הייתה לנו עד היום. מכיוון שהחברים מממנים את המשרות האלו מכיסם, וזה לא משרות שיש בקיבוץ בשגרה, יצאנו בגיוס מימון המונים".
מצפים שהמדינה תהיה נוכחת באירוע
גיוס מימון המונים למנרה מתפרסם ברשתות החברתיות ונכון לתחילת השבוע נאספו בו כ-230 אלף שקל. עם זאת, בתגובה לפרסום היו גם כאלו ששאלו בתגובות מדוע הקיבוץ צריך לגייס כספים כדי לענות על צרכים שנוצרו עקב המלחמה, ומדוע הוא אינו דורש אותם ממשרדי הממשלה כפי שנעשה בדרום.
"אנחנו נאלצים לעשות את זה כי הממשלה לא מממנת את כל הצרכים שלנו", מסביר וולפין, "מס רכוש מממן את השיפוץ או הבנייה מחדש של מבנה שנהרס, אבל הוא לא מממן את הפרויקטור שמתכלל את הצרכים ששלנו ומחפש תקציבים, ולא את מנהלת החוסן, ולא את תוספת המשרה למנהל הכלכלי שלנו שעבד בחצי משרה ועכשיו חייב לעבוד במשרה מלאה. התקציב לכל המשרות שאנחנו צריכים להוסיף מסתכם בשני מיליון שקל, ואנחנו כרגע משלמים אותו מכיסי החברים. זו רק דוגמה אחת. חוץ מזה, יש לנו את בניית כל התכנית האסטרטגית. אי אפשר סתם כך להחזיר קהילה הביתה, לקיבוץ שעבר תקופה קשה כל כך. העלות של תכנית אסטרטגית כזו עומדת על קרוב למיליון שקל. הממשלה לא מכירה בהוצאות שציינתי, והיא לא תומכת בהן. לכן אין לנו ברירה, אלא לצאת לגיוס מימון המונים, כי החברים יכולים לשלם עד גבול מסוים. בסופו של דבר, הם גם מפונים מביתם, וגם העסקים של חלקם הגדול נפגעו, כך שאנחנו צריכים את עזרת הציבור הרחב".
קיבוץ מנרה מתפרנס ברובו מחקלאות, וגם שם הנזקים רבים בשל הקרבה לגבול המטווח וייקח זמן לשקם אותם. בשבועיים האחרונים התבצע בעזרת מתנדבים קטיף תפוחים במטעי הקיבוץ, והצפי הוא שיצליחו לקטוף ולשווק כ-15 אחוז מיבול התפוחים. "תהליך שיקום ענפי החקלאות הוא לא פשוט", אומר וולפין, "וזה חלק מההישרדות שלנו. אנחנו צריכים לממן גם את החלקים האלו. אנחנו נמצאים עכשיו בתהליך מתקדם של בניית רפת, תהליך שהתחיל אותו עוד לפני המלחמה ליאור שמחה כשהיה מנכ"ל התאחדות יצרני החלב, והוא הצליח לדאוג לנו למכסת חלב. זו תהיה רפת משותפת עם אחד הקיבוצים בעמק החולה, וזה משהו שייתן לנו אוויר לנשימה. בעצם אנחנו מחפשים מקורות פרנסה ותעסוקה כפי שהיינו עושים גם בלי המלחמה, אלא שעכשיו יש לנו לעשות את כל השיקום הפיזי והקהילתי במקביל לתהליך העסקי".
מה קורה עם צוק מנרה?
"צוק מנרה הוא לא של הקיבוץ. לקיבוץ יש אחוזים בודדים במיזם".
וולפין מציין שהקיבוץ נעזר הן במועצה האזורית הגליל העליון והן בתנועה הקיבוצית. ראש המועצה, גיורא זלץ, פתח במנרה את הלשכה שלו, והוא עובד מהקיבוץ הצמוד לגבול לבנון מספר ימים בשבוע. "לגבי התנועה הקיבוצית אני יכול להגיד שבעלי התפקידים זמינים לנו לכל דבר ועניין שאנחנו צריכים", אומר וולפין, "ליאור שמחה נמצא אצלי בחיוג המהיר, ובאמת אין דבר שביקשתי, שהוא לא עשה הכל כדי לעזור. אבל צריך לזכור, גם המועצה וגם התנועה הקיבוצית מוגבלות ביכולת שלהן מול האירוע המאוד גדול הזה. זה אירוע של מדינה. התמיכה של המועצה ושל התנועה היא חשובה, אנחנו מקבלים אותה בהוקרה ובהערכה, אבל אנחנו מצפים שהמדינה תהיה נוכחת יותר באירוע, ולא רק מס רכוש שעובד איתנו בשיתוף פעולה. אני יכול לציין גם את משרד השיכון שעובד איתנו בשיתוף פעולה, ובמידה מסוימת גם את משרד הביטחון. שאר הגורמים עדיין לא איתנו".
"רוצים שאנשים יצטרפו לקסם הזה שנקרא מנרה"
במנרה סימנו את 1 בספטמבר 2025 כיעד לפתיחת מערכות החינוך ומוכנים להשקיע מה שיש להם, ומה שאין להם, כדי להחזיר את הקהילה הביתה
איך נשמר הקשר הקהילתי? האם מדברים על מי חוזר ומי לא חוזר למנרה?
"יש לנו במנרה אמירה שנכונה במשך כל המלחמה, והיא נכונה גם היום וגם בהמשך. אנחנו, כעיקרון, לא שואלים אף אחד אם הוא חוזר. אנחנו מכוונים הביתה ועושים הכל כדי לאפשר את החזרה, אבל לשאלה הזו אם אתה חוזר או לא, אין כרגע מקום כי כל אחד צריך לעשות את התהליך עם עצמו, והלחץ הזה שיכול להיות מופעל עליהם שם אותם במקום שבו אין להם בהכרח את הכלים לענות. אבל, וזה אבל גדול, עד היום אף אחד מאנשי מנרה לא אמר שהוא לא חוזר לקיבוץ, כולל שניים שבתחילת המלחמה עזבו אותנו, ולפני חודשיים ביקשו לחזור לקהילה ולהמשיך את התהליכים הקהילתיים כחלק מהקהילה וגם לחזור למנרה".
הקשר הקהילתי הוא אחד הנדבכים העיקריים בקיבוצים המפונים מהדרום ומהצפון, ובמנרה מקפידים לקיים אותו מאז שפרצה המלחמה והקיבוץ התפזר למספר מקומות בארץ. כיום מרוכזות המשפחות הצעירות של מנרה בקיבוץ גדות, שבו נמצאים גם מוסדות הקהילה, אך קהילת מנרה מקפידה להיפגש פיזית כמעט מדי חודש. "לפני שבועיים וחצי נפגשנו בקיבוץ רמת יוחנן", מספר וולפין, "שבאמת אירחו אותנו ברוחב לב. מטרת הפגישה הייתה להתחיל את התכנון האסטרטגי של החזרה הביתה. למפגש הגיעו כמעט כל חברי הקהילה, ובמשך כחמש שעות ישבנו בצוותי עבודה שימשיכו גם אחר כך לעבוד, וחשבנו איך אנחנו רואים את מנרה בעתיד בכל ההיבטים: חינוך, תרבות, ביטחון, איכות סביבה, צמיחה דמוגרפית. אנחנו בהחלט רואים בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה הזדמנות להיפטר ממה שלא אהבנו, לשמר את מה שאהבנו, ולהוסיף את מה שלא היה לנו. בכל המשבר הגדול אנחנו דואגים לא לפספס אף הזדמנות שנקרית בדרכנו".
איך אתה רואה את קיבוץ מנרה בעוד שנה ובעוד שנתיים?
"אני כבר סימנתי כיעד שמערכות החינוך במנרה ייפתחו לא יאוחר מה-1 בספטמבר 2025. אגב, את המטלה הזאת שמנו כיעד באמצע נובמבר 2023, כשראינו שהנזקים בקיבוץ הולכים ומצטברים. אנחנו נחושים לפתוח את מערכות החינוך במנרה בעוד פחות משנה, וזה אומר שנצטרך למצוא פתרונות דיור לאנשים שירצו לחזור ועוד לא יהיה להם בית לחזור אליו. אנחנו מחויבים למצוא את הפתרונות האלו. להבדיל מקיבוצי הדרום שבנו יחד עם מנהלת תקומה אתרים זמניים ביישובים אחרים, אנחנו החלטנו להשקיע את כל מה שיש לנו, ומה שאין לנו, בלהחזיר את הקהילה הביתה ולמצוא את הפתרונות במנרה. אין לי ספק שזה יקרה. בעוד שנה אני חושב שיהיו כבר אזורים במנרה שיהיו משוקמים ופורחים, ויהיו אזורים, בעיקר בשכונה הדרומית, שהשיקום ייקח בין שנה לשנתיים. אם נסתכל על ציר הזמן קדימה, חמש שנים מהיום, נראה את מנרה בצמיחה ובפריחה שלא הייתה כדוגמתה. אנחנו עובדים כבר היום על תכניות קליטה, כי אנחנו רוצים לגדול, ואנחנו רוצים שאנשים יצטרפו לקסם הזה שנקרא מנרה. יש פה קסם שאין אותו בשום מקום אחר בישראל".
