סא"ל במיל' יונתן (יונתי) בהט, מנס הרים, הוא יזם ובעל סטארט-אפ, שנועד להכשיר אנשי רפואה להצלת חיים תחת אש בזמן אמת * יונתי התגייס יום אחרי ה-7 באוקטובר כסמח"ט במילואים כשהוא בן 48 * אבל אז במהלך הקרבות הוא נפצע באורח קשה, וחייו ניצלו על-ידי אחיו נדב בהט ופרמדיקית בשם ליטב אש, שהוכשרה במיזם שלו, תסריט שאפילו סרט הוליוודי לא היה מדמיין
ביום שני בשבוע שעבר התקיימה במושב נס הרים הרצאה של יונתן (יונתי) בהט שעסקה בפציעתו וסיפור הלחימה שלו ושל החטיבה שלו בעזה. הרצאתו של יונתן (סגן מפקד חטיבה 646 במילואים) עוסקת ב-8 בינואר: יום קרב מול מחבלים בעזה, בו מצא עצמו פצוע אנושות בלב שכונת זיתון שבדרום העיר עזה, אחרי שספג שישה כדורים, שאחד מהם פילח את ריאתו.
את הטיפול הראשוני בשטח קיבל יונתי מחבריו ליחידה ומליטב אש, פרמדיקית בפלוגת ההחייאה הקדמית של יחס"ם 646 (יחידת הסיוע המנהלתי). ליטב הכירה את יונתי עוד משירותה הסדיר כמדריכה בביה"ס לרפואה צבאית. החברה של יונתי Extreme Simulations העבירה לה סימולציות רפואיות באחד האימונים.
אחיו הצעיר של יונתי, רס"ן (מיל') נדב, קצין בפלוגת הפת"ן שפינתה את הפצועים למסוק, זיהה אותו לפי כף הרגל שלו שבצבצה מתוך ההאמר. "אחרי 46 שנה אתה מזהה את כף הרגל של אחיך," סיפר נדב, שיחד עם חייליו איבטחו את המסוק היקפית בזמן הפינוי. מאורח יותר עלה על רכבו ונסע לבית החולים.
הרצאתו של סא"ל (במיל') יונתי בהט הייתה מעוררת השראה ומרגשת, וכללה תגובות חזקות מהקהל שהתרגש מסיפור הגבורה הכמעט קולנועי של יונתן, אלא שסיפורו הוא סיפור שכולו מציאותי, חלק מהמציאות הכואבת של מדינת ישראל.
כעת, בשיחה צפופה עם יונתן, אנו מדברים על יום הפציעה, על חיי המושב, עזרה מהקהילה והטבע בנס הרים שעזר להחלמה. בין היתר שוחחנו על גיוס למלחמה בגיל 48 והדרך להתמודדות עם פצועים בשדה קרב.
"גדלתי ולמדתי בירושלים התגייסתי ליחידות לוחמות של גולני ודובדבן," מספר יונתן. "אחרי הצבא המשכתי לעסוק בנושאים של חילוץ וגם טיפול וזיהוי חללים והתנהלות בכל מה שקורה באסונות. במסגרת עבודתי ניהלנו ועבדנו על מגוון רחב של פרוייקטים בתחום החילוץ וההצלה."
"את ענת אשתי הכרתי דרך חבר ילדות שלי אז הכרנו בתור ילדים, לאחר מכן ראיתי אותה בחתונה של חבר, התאהבנו ולאחר מספר חודשים התחתנו. זה היה תהליך מהיר כי ידענו שזה זה. התחלנו לנדוד קצת בארץ: גרנו במספר קיבוצים ומושבים. מכיוון שאשתי למדה רפואה בדרום והתמחתה בסורוקה, גרנו גם במושבים וקיבוצים בדרום ומאד אהבנו את האזור. נשארנו מספר שנים בדרום, ובמקביל בנינו את הבית שלנו במושב נס הרים שבהרי ירושלים. רצינו להיות בבית שלנו. מושב נס הרים הוא מקום פסטורלי עם נוף יפה, מזג אוויר נהדר, אנשים טובים וקרבה לירושלים, מה שחשוב לי בהיותי ירושלמי."
נאחז בחיים
יונתן הוא סגן מפקד חטיבה 646 במילואים, אבל בחיי היום יום הוא בעלים של חברת Extreme simulations, המאמנת יחידות צבאיות וארגוני חירום בהתמודדות עם אירועי קיצון. ב-8 בינואר מצא את עצמו יונתן בצד השני של המתרס – פצוע אנושות בדרום עזה ומנסה לאחוז בחיים: "לא הייתה לי בעיה להתגייס בגיל 48 כי כל החיים שלי אני בכושר. אני רץ ושומר על הגוף שלי והרגשתי בסדר גם עם ציוד והכול. הייתי הרבה בלבנון והחטיבה שלי מורכבת מחבר'ה מבוגרים עם ניסיון. למעשה, היינו כל הזמן במלחמה ובהרבה אירועים בשטחים ובעיו"ש.
"כשהמלחמה פרצה הייתי בחו"ל, אבל חזרתי מיד והגעתי לארץ ב-8 לאוקטובר. החטיבה שלי נלחמה כבר מה-7 לאוקטובר, אז הצטרפתי אליהם, התכוננו והתאמנו, עשינו כמה מבצעים בג'נין ובבלאטה (מחנה פליטים) ואז נכנסנו לעזה."
היה לכם קשה מבחינה נפשית? הרגשתם שאולי לא ננצח את המלחמה?
"אני אישית התרכזתי במשימה ובאזרחות. אני יודע שמבחינת הציבור המלחמה הייתה מפתיעה מאד והיה המון דיכאון וייאוש אחרי ה7 באוקטובר, אבל אנחנו בצבא עסקנו בלהילחם. הייתה אווירה משימתית, לא נכנענו וראינו שאנחנו מצליחים במשימות שהיו לפנינו. היה אפילו סוג של 'היי' וזרם בנו אדרנלין של לחימה שלא נתן לנו להכנס לייאוש או למחשבות שלא קשורות למשימות שלנו."
לפני השביעי באוקטובר חששת שתפרוץ מלחמה בסדר גודל כזה?
"כאדם ששירת מספר שנים בקבע כמג"ד ומח"ט, הרגשתי שמצד אחד אנחנו עומדים בפני מלחמה רצינית – אפילו התכוננתי לזה מבחינת הגנה על הבית שלי עם ציוד ומה שצריך לזמן של מלחמה – בעיקר כי חשבתי שתהיה מלחמה קשה מול חיזבאללה. מצד שני, לא חשבתי שנהיה בשנה של מלחמה כזאת – ולא ידעתי מה יהיה המקום שלי בתוך זה. לא תיארתי לעצמי שהולכת להיות מלחמה של שנה פלוס, אבל כן חשבתי שבדרגים הגבוהים לא מבינים כמה צריך את המילואימניקים כדי לגבור על מכשולים, עכשיו אנשים מבינים כמה אנשי מילואים עזרו במלחמה.
"כשעשיתי מילואים, הייתי תמיד בתפקידים בכירים, אז תמיד עסקתי במוכנות לכל תרחיש. מי שמשרת כמג"ד חושב כל יום בחיים איך להכין את הגדוד שלו למלחמה. וגם אני תמיד שאלתי את עצמי 'האם עשיתי מספיק דברים כדי שהגדוד שלי יהיה מוכן למלחמה?'. זה משהו שמלווה אנשים לאורך זמן."
"קיבלתי 6 כדורים בכול הגוף"
יונתן מספר על יום הפציעה בו כמעט איבד את חייו: "את היום בו נפצעתי התחלנו כמו יום רגיל: ישבנו על תוכניות, סידרנו את הכוחות ואז שמעתי שיש אירוע ולא הבנתי מה המהות שלו. הבנתי שיש פצועים והתקלות עם מחבלים, לכן יצאנו לראות מה הולך שם והתחלנו לעשות את מה שצריך עם הכוח. בזמן ההיתקלות ירו עלינו רקטת RPG ופספסו. הבנו שיש מחבלים בדרך, אז ירדנו כדי לחסל אותם עם החפ"ק. בדרך אני ואיתמר בן חמו מפקד החפ"ק חטפנו כדורים. איתמר נורה בבטן וזחל החוצה ואני קיבלתי 6 כדורים בכול הגוף, בכתף בחזה וברגליים."
על מה חשבת ברגעי הפציעה?
"לא האמנתי שזה קורה. היה לי ספק אם אפשר לצאת מהאירוע הזה בחיים. דיממתי הרבה ובקושי זחלתי, אבל אז התעוררה בי תקווה שאולי יהיה בסדר, כי החבר'ה מהחפ"ק שלי היו מעליי, טיפלו בי וכל הזמן אמרו לי להילחם על חיי. חילצו אותנו, ירו על המחבלים והצטרפו אלינו עוד אנשים ביניהם אחי שהיה בכוח פינוי של החטיבה והפרמדיקית ליטב. פינוי אותי לבית חולים ברזילאי שם עצרו לי את הדימום בחזה, ייצבו אותי, לקחו אותי לטיפול נמרץ ועברתי מספר ניתוחים. גם ליטב גרה בצפרירים, ואחי בכפר מוריה," מוסיף יונתן, "כולנו מושבניקים ממטה יהודה."
ליונתן יש שני ילדים קטנים (בני שנה ושש), אשתו שהייתה חלק מתהליך החלמתו, שמרה על קור רוח והצליחה לתפקד באופן יוצא דופן בטיפול בבית, בילדים וביונתן: "כשנפצעתי, משפחתי הגיעה מיד לבית החולים, אבל הייתי מורדם ומונשם. אני זוכר שכאב לי כל הגוף ונאבקתי על הנשימה וביקשתי מהם שירדימו אותי. אחרי שבוע העבירו אותי להדסה עין כרם.
"כשהתעוררתי שמחתי להיות בחיים, ראיתי את אשתי, ואז החל תהליך ארוך של שיקום. כשמתעוררים יש תקופה של הזיות, שלא יודעים מה קורה, שלא יודעים מה היום ומה השעה. למזלי אשתי הייתה מאד מעורבת בהחלטות הרפואיות ו'ג'ינגלה' בין הבית לבין השיקום ועזרה מאד בהחלמה שלי. שמחתי שהיא אמרה לי שהיא מסתדרת ומחזיקה מעמד ומבחינתי האמנתי שהיא בסדר. אשתי השרתה אופטימיות לכולם גם באי וודאות, והייתה מאד יציבה ומחזקת."
"הקהילה מאוד חיבקה אותי"
יונתן מספר על התרומה של אנשי וחיי המושב להחלמתו: "חודש וקצת אחרי הפציעה יצאתי לחופש, אבל סיימתי את האשפוז שלי ביולי. הקהילה מאד חיבקה אותי ומאד תמכה ועזרה. אני זוכר שאפילו עשו אצלי תורנות בבית חולים. היו אנשים שטיפלו בבית, כיסחו את הדשא, הכינו אוכל, לקחו את האוטו לטסט ותמכו במשפחה שלי. החוזק של הקהילה במושב מאד עזר לי ולמשפחה.
"לא הייתי בבית כמעט שנה עם המילואים והפציעה, אז היו הרבה דברים בבית שהיו צריכים תחזוקה. למזלי החברים, המשפחה והקהילה היו מעורבים מאד. היו אנשים מהישוב שהגיעו להשגיח על הילדים בלילות כשאשתי הייתה איתי. בשלב כלשהו אמרתי, שאם ילד צריך בייביסיטר, אז כל מי ששומר על הילדים וגר במטה יהודה הוא בסדר," יונתן צוחק.
אבל לצד הצחוק, הוא מסביר: "זאת הייתה תקופה עם המון כאבים וניתוחים קשים עם החלמה לא פשוטה, לכן שמח שאני גר בנס הרים, כי זה מקום טבעי. החלמתי גם כי הייתי בשמש, יכולתי לאכול באוויר הפתוח, להרגיש את הרוח נושבת על הגוף, לשכב בחוץ עם ציוצי ציפורים וככה נרגעתי. שמחתי שאני גר בכפר. זה היה המון בשבילי."
"אנשים מעוניינים לשמוע מה קורה במלחמה"
כאמור, יונתן בהט הוא בעליה של חברת Extreme simulations, המתמחה בהכשרת אנשים וארגונים למצבי חירום, תוך שימוש בכלים היפר-ריאליסטיים ומכשירי סימולציה חכמים. לכן אני שואלת את יונתי, מהי הדרך המנטלית הנכונה לטפל בפצועים במערך חירום?
"אם מדובר על סיוע ממש בזמן הפציעה חשוב להחזיק את הפצוע, לעודד אותו, לתקשר אתו כל הזמן ולהזכיר את המשפחה שלו. חשוב להסביר לו שהוא צריך להישאר בחיים בשביל המשפחה והאנשים האהובים. זה נותן אדרנלין ועוזר. בזמן הפציעה ראיתי את ליטב אש, הפרמדיקית שסמכתי עליה מאד וזה עזר לי. בשיקום צריך המון סבלנות. היו איתי הרבה אנשים שהעבירו איתי את הזמן, צחקו איתי והקיפו אותי, וזה היה חלק בלתי נפרד מההחלמה.
"חשוב לדעת שכשאתה נפצע ועובר תהליכי שיקום אינטנסיביים, יש אתגר משמעותי והוא לעבור מאדם מתפקד למטופל. אם לפני הפציעה היית עצמאי לחלוטין, החל מחיי היום יום עד לפיקוד בשדה הקרב, אתה צריך להתרגל שכעת אתה נמצא בעמדה קשה ומתסכלת, כי יש מישהו שמקלח אותך, אין לך יכולת ללכת, צריך להיות בכיסא גלגלים וכולי. יש גם ניתוק מהחברים והמשפחה, ותחושה קשה שאתה יושב על כיסא גלגלים ומדברים איתך מלמעלה. זה מצב קשה מאד."
למה חשוב לך לדבר על פציעות ולספר את הסיפור האישי שלך?
"התחלתי לספר על הפציעה שלי בבית החולים כי אנשים ממש רצו לשמוע מה קרה. גם מנהלת בית ספר התעניינה בסיפור שלי ושמתי לב שאנשים ממש סקרנים ורוצים לשמוע. לאחר מכן הגיעו נציגים של מטה יהודה וביקשו ממני לספר את הסיפור. ואכן, באו הרבה אנשים להרצאה."
ואיך אתה מסכם את החוויה?
"בהרצאה בנס הרים הבנתי שהייתה התרגשות רבה. הייתה תחושה של קרבה. וזה חשוב. אני שמח כי אני מרגיש שאנשים מעוניינים לשמוע מה קורה לנו, לחיילים, במלחמה."
ומה בעתיד?
"בגדול, במהלך המלחמה, הטיפול בפצועים וגם בפציעה שלי למדתי הרבה ואני רוצה ליישם את זה, לאמן אנשים אחרים בעתיד, בארץ ובעולם, איך חברה צריך לפתח אותה – גם בהקשרים של הרפואה בשטח וגם בהקשרים של בתי חולים, אפילו על התנסויות שהיו לי בטיפול נמרץ ובמחלקות וגם הטיפול בשטח, נושא שאני במשך שנים עוסק בו, למדתי אותו הרבה יותר טוב ואני חושב שאפשר להשתפר בנושא. ובכלל, ישראל נמצאת עכשיו במקום אחר, למרות שהידע שלנו בנושא תמיד היה יותר מתקדם ממקומות אחרים בעולם ובעיקר עכשיו."
אתה מתכוון להמשיך בהרצאות?
"לגבי ההרצאות, עסקתי גם לפני כן במנהיגות, בחוסן ובנושאים כאלה. קיבלתי המון תובנות בתחומים האלה, שוב, גם מהמלחמה וגם מהתקופה שלפני שנפצעתי וגם מהפציעה ותהליך השיקום לגבי מה מחזק אותך ואיך אפשר לעבור תקופות מאתגרות. אז אני תמיד גאה וגם עכשיו אני שמח לחלוק את הידע הזה. עכשיו מאוד חשוב לי לחדד, אם יש עוד אנשים כאלה ואין לשמחתי הרבה, אבל עדיין חשוב לחדד לאנשים את החשיבות של מה שצה"ל עושה במלחמה הזאת וכמה משמעותית העשייה שלנו. בסוף, אני מרגיש שאנשים שלא נמצאים בשטח לא תמיד מצליחים להבין מה צה"ל עושה. גם אני, עכשיו שאני לא בפנים לפעמים מתקשה להבין אבל אני שואל ובקשר עם הרבה אנשים, ואז אני מצליח להבין מה המשמעות של פעולותינו בשטח ומה בדיוק עושים. זה חשוב לי ועוד פעם – חשוב לי לחדד לאנשים את התפישה שלהם לגבי מנהיגות והחוסן שלנו."
