אני חיה בבארי, בתוך מותג כל כך חזק שרמת תשומת הלב אליו לעיתים מזיקה. נשות אופקים נשכחו. מלבד רחל, "האישה המזרחית החמה", שדוחפת תה ועוגיות בערמומיות חיובית
שוב אני יושבת בגינתי עם הסוזי, מנסה לדווח לכם מה קורה במרכז העולם.
טעות נפוצה היא לחשוב ש"צר עולמי כעולם נמלה" היא הקטנה עצמית. בעיני אמירות הפוכות, ויש רבות כאלה הן המקטינות. כי רחל הסתכלה על כל העולם מעיני הנמלה, ולא רק שלא צמצמה את מה שהיא רואה, אלא הוסיפה לו את ההבנה שיכולת תפיסת העולם שלה מוגבלת. אז אני יושבת בחצר שלי, מבינה שאין מה לעשות, ובשבילי היא מרכז העולם. אולי אעלה על הגג ואראה משם קצת עוד, ומספרת לכם.
יום שלישי – מישהו מטפל בך?
פניתי למטפלת אלטרנטיבית באזור. אני לא יודעת מה זה בשבילכם "פניתי". אצלי זה: אולי אני אפנה, ונברר כל מיני דברים, ואיכשהו הגיע אלי שם של מישהי, אולי זה מתאים. ואם הבעיה מציקה אז אולי בכל זאת אני פונה.
פניתי. הגברת בצד השני ביקשה מידע כללי וקיבלה, ואז התחילה הסאגה. בין השאר אמרתי לה שאני לא מצפה שכל התמונה תשתנה, ואשמח על כל שיפור.
אם הגישה היא כזאת, אמרה לי, אני לא בטוחה שאת מתאימה לטיפול. נדהמתי. לא נתקלתי עד כה במטפלים שממיינים אנשים שמבקשים את עזרתם. לא הגיוני, אמרתי לה, שאחרי חמש דקות שיחה עם מישהי לא מוכרת, בשיטה שלא התנסיתי בה – אני מחויבת להאמין במאה אחוז הצלחה. נתחיל, ואם יהיו תוצאות אאמין.
איכשהו צלחנו את השלב הזה והגעתי אליה לפגישה נורמטיבית לגמרי. תוך כמה ימים התגלע שוב ויכוח והגברת דרשה שוב צייתנות מלאה (במילותיה: קשב), שמה לעשות, אני לא מצטיינת בה. אז אין טיפול! הודיעה/ איימה. הייתה לה תחושת בטן לא טובה לגבי, והינה היא התממשה.
לא ניסיתי להעביר את רוע הגזירה ודרכינו נפרדו. הפסדתי אפשרות טיפולית, אך לא חסרים לי בחיי מאבקי כוח עם אישה זרה.
זו הפעם הראשונה שנתקלתי במניפולציות רגשיות ממטפלת בבעיות פיזיות. לא היינו במקום שווה, אני הייתי צריכה את עזרתה, ולה יש ידע שיכול אולי לעזור לי. זו בעיה אתית לא פשוטה, ומטריד אותי שסביר שכך היא פועלת מול מטופליה. שלא לדבר על כך שהיא הפעילה ללא היסוס מניפולציות עלי, מבארי, כשהיא לא יודעת מה עבר עלי ומה מצבי הנפשי. (בסדר, תודה! אבל כולנו שרוטים).
יום רביעי – היהלומות מאופקים
נסעתי לכנס פעילים אזורי צנוע בנתיבות למען התאגדות ערים, קיבוצים ויישובים בעוטף. המטרה: להיאבק ביחד למען שיקום האזור כולו, ולא לאפשר לשסות אותנו איש ברעהו.
לדרוש מהמדינה, שיודעת יפה מאוד לחלק למקורביה תקציבים, שתקציבים נוספים יינתנו למען מי שנפגעו בעוטף ולא זכו למענה בחוק תקומה.
כשהגעתי למקום נדהמתי. זה המקום אליו פונינו ב-7.10. לא הייתי בו אז יותר משעתיים, אבל כנראה שלא אשכח אותו לעולם. תפסתי את האחראי על המקום. זה פה?
כן. יחד נזכרנו במזרנים והשמיכות שהוכנו למעננו, והוא סיפר לי איך הם רוקנו מדפים שלמים בסופר בשבילנו, ושלקח חודש וחצי לחלק את מה שנשאר אחרינו לנצרכים אחרים.
הסמן הקיצוני ההפוך לפניה החמים של נתיבות היה נתיבותי שצעק עלי לפני מספר חודשים בהפגנה, שחבל שלא רצחו את כולנו. סיפרתי את זה בפאנל של הכנס והנשים מאופקים צקצקו. לא יכול להיות.
הן ישבו מולי, פניהן חרושות קיפוח של עשרות שנים. הוא היה טבוע בהן, בבגדיהן ואפילו בשערותיהן. נשים שבאו בכבוד צנוע, השמור לכמותן, ואני שמחתי להיות על הבמה רק כי רציתי לראות את פניהן.
הן לא היו פעילות חברתיות כמו שאר המשתתפים. הן באו כקבוצה עם יהלומה, זכות שיש לה הרבה זכויות בעזרה להן.
בין טוב הלב לכעס הנתיבותיים/ שדרותיים שוכנת חוסר עמידה משותפת מול מכת הקסאמים שנפלו כמו גשם על כולנו. ועוד יותר בולטת ההפרדה במאבק למען החטופות והחטופים. החטופים. יש לב חם בכל מקום, אך רק כעת קמה קבוצה באופקים למחות למענם יחד איתנו.
אמרתי, בפאנל בו השתתפתי, שיחסינו נשענים על העבר והעתיד, ואנחנו צריכים להכיר באפלייה בעבר ולפעול בשוויון למען העתיד. אני לא יודעת למה קשה לקיבוצניקים להכיר באפליה שהופלו אנשי עיירות הפיתוח של פעם. ההכרה הכרחית, היא לא פוגעת באתוס הקיבוצי שפארו מוצדק, ולא מעידה על אשמתנו. התבגרנו, יש בינינו קשר האחים לדם, והלוואי ונצא סוף סוף מיחסי נותני השירות ומקבליו.
תמצתה את הרעיון יפה מישהי מנתיבות שאמרה שיש לה חברים בקיבוצים, אך תמיד עומד בינינו השער הצהוב. התיישבנו לסיום בקבוצת שיח. לאחר שדיברו על הפערים התקציביים המורגשים כבר עכשיו בין זכאי שבעת הקילומטרים לאלה שמחוץ להם – פרץ הסכר.
הנשים מאופקים דיברו. כל מה שרצו היה שיראו אותן. לפני משאבים, לפני הכול- שהמדינה תראה אותן, שלפני נזקיהן, שגם הם לא הוכרו, תכיר בכאבן וצערן.
אני חיה בבארי, בתוך מותג כל כך חזק שרמת תשומת הלב אליו לעיתים מזיקה. הן, ושאר אנשי אופקים, נשכחו. מלבד רחל, ואולי לא במקרה, כי האישה המזרחית החמה, שדוחפת תה ועוגיות בערמומית חיובית, מתאימה כמו יד לכפפה לאתוס הישראלי.
הנשים מאופקים הלכו כדי להמתיק את הערב בסחלב, כי הוא טעים, ולא כדי שאדחוף אותן לקלישאה נוספת, ואנחנו נותרנו המומים מעוצמת הצורך האנושי שיראו אותך, וכמה נפגע הערך העצמי כשמדינה שלמה מסבה את הראש כדי לא לראות.
מוצ"ש וראשון
"אין סוסים שמדברים עברית", שרה קורין אלאל בקולי קולות במכונית בדרך הביתה מהפגנת מוצ"ש, ופתאום מתגנבת פנימה שמחה, כי המשך השיר הפעם הוא שכן, שהם חוזרים.
וחוזרות כמובן, ולא ברור מי, וכל הקקפוניה של לפני מרעישה, אבל יש מצב שמחר יום חדש באמת, והן חוזרות, והמלחמה הרעילה עומדת להיפסק, פייה חדשה הופיעה בעולמנו בחצאית טוטו ושרביט נצנצים, וכשהניפה אותו חזר עולמנו לשפיות. תודה טראמפ! איך דווקא אתה? ואיך המתנחלים שרוצים לפלוש דרכנו לעזה התכווצו חזרה לגודלם האמיתי העלוב של בעלי תוכניות שהקשר שלהן למציאות מצדיק ביקור אצל פסיכיאטר.
תודה טראמפ שעלית על התובנה שמנהיג המעצמה החזקה (עדיין) בעולם יכול די בקלות לעצור מדינוננת קטנה שתלויה בו.
תודה טראמפ, אני מאוד מודאגת לאן תוביל אותנו, אבל לפחות האינטרסים שלך למנוע מלחמה באזור משתלבים ברצוננו להחזיר את כולם ולא להשאיר אף אחד מאחור. כבד להאמין, עייפנו מאכזבות, קשה להעז לקוות, בשורות רעות אפשריות, ובכל זאת, יכול להיות שהרוח השתנתה לכיווננו?
ראשון בבוקר
אני מקשיבה. אי שם באישון לילה נשמעו נפילות, אצלם. בעשר עדיין מטרטרים מקלעים, והינה בום רחוק, ועוד אחד.
מסוק מרעיש בשמים. אלה החדשות ואידך אין.
ואני מחכה לשמוע ציפורים מצייצות ללא הפרעה, חתולים שלא נבהלים מבומים, לב שיכול להירגע מהדאגה שאי שם נהרגים עכשיו, ומי יודע למה, אנשים. כלבים יהלכו פה ללא חרדה, ילדי בארי יבקרו בה ללא "צבע אדום", ושיחזרו כל החטופות והחטופים.
