האם יש תוקף משפטי להודעת עזיבה שנתן אפוטרופוס על עזיבת חבר את הקיבוץ? האם יורשי החבר שהלך לעולמו זכאים לדמי עזיבה או זכות לשיוך דירה?
שתי תביעות משפטיות, בערכאות שונות, שהגישו יורשיו של חבר קיבוץ שהלך לעולמו כנגד קיבוצו, מספרות על התנגשות בין הדין (חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) לבין התנהלות היורשים. הסיפור המשפטי נחשף לאחרונה כתוצאה מפניית בעל המדור "משפט חברים" להסיר את מעטה "איסור הפרסום" שהוטל על הפסיקה שיצאה מבית משפט לענייני משפחה (איסור שקיים לרוב בשל צנעת הפרט), מהטעם שמדובר בעניין עקרוני שחשוב להביאו לידיעת הציבור.
"אבא עזב את הקיבוץ ואינו עוד חבר הקיבוץ"
בתביעה שהגישו ילדיו של חבר הקיבוץ, באמצעות עו"ד יאיר ממן, כנגד קיבוצו של האב, הם עתרו, כיורשיו, לקבל את זכויותיו מהקיבוץ לאחר מותו. הם סיפרו כי "בערוב יומו של אביהם, עת חלה", "לא יכול היה הקיבוץ", לטענתם, "לספק לו את צרכיו" ולכן הם ביקשו להוציאו למוסד מחוץ לקיבוץ. הם הודיעו לקיבוץ, על עזיבתו של האב, ובה גם כתבו: "אבא עזב את הקיבוץ ואינו עוד חבר הקיבוץ". לאחר שניתנה הודעת העזיבה, יצא האב למוסד, וזמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו, כשהוא בשנות ה-90 לחייו.
לטענת התובעים, בתביעה שהגישו לאחר שנים רבות, הם טענו כי מאחר שאביהם המנוח "עזב את הקיבוץ בטרם נפטר, הרי שהוא זכאי לקבלת דמי העזיבה, וכל זכות נוספת" ("הזכות לבעלות על רכושו, לרבות הדירה בה חי בהתאם להליך 'שיוך דירות' ועוד").
בת המנוח, שמונתה עוד בחייו לשמש אפוטרופוס קבוע לגוף ולרכוש של אביה, סיפרה שהיא נתנה את הודעת העזיבה, כאפוטרופוס של המנוח, על דעת בני המשפחה. היא הסבירה שהם ביקשו להוציא את האב למוסד שיקומי סיעודי שיוכל להעניק לו טיפול ראוי ויענה על צרכיו הרפואיים. זאת, לדבריה, בהיעדר יכולת לטפל בו בקיבוץ כאמור. היא הוסיפה ואמרה שהקיבוץ הסכים להשתתף בחלק מעלות השהייה במוסד.
הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין גיל דגן עדי סולומון-וייס (שלמה כהן ושות'), הסתייג מתוקפה המשפטי של הודעת העזיבה וטען כי כדי שיהיה תוקף ל"הודעת עזיבה" היה על הבת, ששימשה אפוטרופוס, לבקש מראש את אישור בית משפט לענייני משפחה לתת הודעה שכזו. הודעה על עזיבת המנוח את הקיבוץ היא פעולה שכלולה ברשימת הפעולות הטענות אישור מוקדם של בית המשפט, לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אמר הקיבוץ והוסיף כי משניתנה הודעת העזיבה ללא אישור בית המשפט, אין לה תוקף חוקי, והמנוח נותר חבר קיבוץ עד יומו האחרון.
משכך, פנו היורשים-התובעים לבית המשפט לענייני משפחה כדי להכשיר בדיעבד את הודעת העזיבה ולקבל לגביה את אישור בית המשפט. אם יעלה בידם לעשות זאת, התוצאה תהיה שהמנוח אכן עזב פורמאלית את הקיבוץ ואז יוכלו לטעון שהם זכאים כיורשיו לקבל את תקבולי דמי העזיבה המגיעים לחבר שעזב את הקיבוץ (ככל שאכן יתברר שיש תוקף להודעת העזיבה).
"לחסל את זכויותיו"
השופט שי שמואל מבית המשפט לענייני משפחה אמר ש"הודעת אפוטרופוס על עזיבת חסוי את הקיבוץ – היא פעולה בעלת אופי כלכלי הדרושה אישור ביהמ"ש לענייני משפחה". "פעולה דרסטית כזו של עזיבת קיבוץ", ציטט השופט מהפסיקה, "מהווה אקט סופי ומתן גט כריתות לקיבוץ". בעקבות הודעה כזו החסוי אינו יכול עוד לחזור לדירת מגוריו ולמעשה יש בה כדי "לחסל את זכויותיו" בקיבוץ.
מתן הודעת עזיבה של אפוטרופוס בשם חסוי, פסק בית המשפט, מחייבת אישור מראש של בית המשפט, ובלעדיו אין לאפוטרופוס סמכות לייצג את החסוי ולבצע פעולה כזו. זו "פעולה בעלת אופי כלכלי החייבת להיבחן טרם ביצועה ולטובתו של החסוי". כעת, מתאר השופט, מבקשת מי שהייתה האפוטרופוס לאשר בדיעבד את הודעת העזיבה, תשע שנים לאחר שניתנה, כאשר המינוי שלה כאפוטרופוס אינו עוד בתוקף. המטרה ב"הכשרת הפעולה בדיעבד", המשיך השופט, נועדה להתמודד עם הטענה המשפטית שהעלה הקיבוץ בתביעה הכספית שהגישו יורשי המנוח כנגד הקיבוץ בבית משפט השלום בבאר שבע. תנאי לכך שבית משפט יאשר פעולה כדוגמת מתן הודעת עזיבה, מסביר השופט, הוא שהבקשה לאישור תוגש בידי האפוטרופוס כאשר הוא עדיין בתפקידו. תנאי זה אינו מתקיים כעת ואין מקום לבחון היום אם הפעולה שעשה האפוטרופוס לפני שנים, הייתה לטובתו של המנוח.
השופט דחה אפוא את בקשת היורשים לתת תוקף בדיעבד להודעת העזיבה, וחייב אותם בהוצאות הקיבוץ בסך 5,000 שקלים. המשמעות אפוא היא שהמנוח נפטר בעודו חבר קיבוץ או במילים אחרות: בהעדר אישור בית משפט אין תוקף חוקי להודעת העזיבה שניתנה בשם המנוח והתוצאה הבלתי נמנעת היא שהמנוח היה חבר קיבוץ עד למועד פטירתו.
חבר קיבוץ בעת פטירתו
מבית משפט לענייני משפחה בבאר שבע לבית משפט השלום באותה עיר. השופטת אורית ליפשיץ דנה בתביעתם הכספית של היורשים כנגד הקיבוץ. התובעים עותרים למתן סעד כספי שיחייב את הקיבוץ לשלם להם, כיורשי המנוח כדי 600,000 שקלים, בגין עזיבתו של המנוח את הקיבוץ (אשר לתביעה "לזכויות שיוך" היא כנראה לא נדונה כי התברר שהמנוח נפטר לפני "המועד הקובע"). הקיבוץ חזר על טענתו שלא רק שהמנוח היה חבר קיבוץ בעת פטירתו, כך שאין התובעים-היורשים זכאים לדמי עזיבה (כלומר: אין להם עילת תביעה), אלא שגם אם היה נקבע שהודעת העזיבה של המנוח, באמצעות היורשים, כן הייתה תקפה, גם אז תביעת התובעים לדמי עזיבה או לזכויות אחרות התיישנה, מהטעם שחלפו למעלה משבע שנים מעת שניתנה הודעת העזיבה ועד למועד בו הוגשה התביעה הכספית.
השופטת משתכנעת מעמדת הקיבוץ ודוחה את התביעה על הסף בשל התיישנותה, ומחייבת את התובעים לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך 12,000 שקלים.
