השראה אופטימית רגע לפני סוף החיים 

מערכות ההגנה של אסא ארנון מעין המפרץ התרסקו כשהתגלתה אצלו לוקמיה חריפה. על אף שהיה פסיכולוג קליני כל חייו, התאכזב מניסיונות של עזרה מקצועית ומצא דרכים לחיזוק עצמי בצילום, ציור וכתיבת שירים 

*תמונה ראשית: אסא ארנון. קריסת הגוף והנפש הביאו לפיתוח סגנון מאבק יצירתי. צילום: מהאלבום הביתי 

איזו דיאגנוזה היה רושם אסא הפסיכולוג לאסא החולה? אני שואלת את אסא ארנון, שהיה פסיכולוג קליני רוב חייו הבוגרים. 

אסא מהרהר, ואז עונה בכנות, בקול שיותר מהכול יש בו אופטימיות: "אדם שכל מערכות ההגנה שלו התרסקו עקב התרסקות המערכת הגופנית, גרמו לו לדיכאון קליני חריף שגבל בהתאבדות והתאכזב מניסיונות של עזרה מקצועית. באורח פלא מצא דרכי שחרור וחיזוק עצמי בכתיבה, ציור וצילום, שגרמו להשפעה הדדית על הגוף שקיבל חוסן". 

לא ידעתי למה לצפות ולא את מי אפגוש כשהוזמנתי לביתם הטובל בירוק של אסא ארנון ודינה גולד בשכונת הוותיקים השלווה בקיבוץ עין המפרץ.  

רוב חייו היה אסא (87), יליד וחבר הקיבוץ, פסיכולוג קליני, איש של מילים ושיחה. אך עוד טרם התגלתה אצלו לוקמיה חריפה (A.M.L) בה הוא נאבק בארבע השנים האחרונות, הוא חש שהמילים כבר אינן מספיקות להביע את שבתוכו. עוד לפני שאובחן במחלה הקשה שפוגעת המערכת החיסונית ובייצור ההמוגלובין, גילה את אומנות הצילום כדרך לחשוף את עולמו. התפרצות המחלה, קריסת הגוף ואיתה הנפש, הביאו אותו לפיתוח סגנון מאבק יצירתי, כשהמכחול, הדף, העט, הצבע, הפכו כלי נשק במלחמה על חייו ובריאותו. 

שתי תערוכות צילום, שתי תערוכות ציור ושלושה ספרי שירה הגיחו לאוויר העולם, דווקא מהרגעים הכי חשוכים שלו. 

להשתחרר מהסופר אגו הקיבוצי 

הוא נולד ב-1937 להורים שהיו ממקימי הקיבוץ, אביו איש חינוך, אימו "אשת אדמה". נדמה שנועד לצעוד באחד התלמים שחרשו הוריו. כילד ונער שגדל בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, זוכר אסא את מילותיהם של לנין וסטאלין מונצחות על הקיר בכיתה ואת הבכי, אותו בכו יחד בני ובנות כיתתו, כשנודע ששמש העמים הלך לעולמו. 

על אף שלכאורה צעד בתלם המוכר של הקיבוצניק הטיפוסי, של שירות צבאי קרבי (סיירת צנחנים) ועבודה בשדות הקיבוץ, ביקש אסא לצאת ללימודי פסיכולוגיה, בקשה ש(כמובן) נדחתה באספת הקיבוץ של סוף שנות ה-60. 

רק אחרי ששב משליחות מטעם הקיבוץ הארצי בקנדה ובקיבוץ קיוו "שיעבור לו", אושר המסלול שנשא אותו למחקר מעמיק של הנפש. "ההחלטה ללכת ללמוד פסיכולוגיה הייתה אקט של השתחררות מהמצפון הקולקטיבי הקיבוצי. הייתי עד אז ילד-נער-גבר קיבוץ שלא ידע מה הוא רוצה להיות מרוב השפעה של הסופר-אגו הקיבוצי", הוא מסביר בקולו הנעים. "לימודי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה שעברתי בעצמי עזרו לי למצוא מי אני ושחררו אותי מפרסונת הקיבוצניק השרירי, החזק". 

רוב חייו הבוגרים עסק אסא בפסיכותרפיה. 45 שנים עבד במכון חוף הגליל וגליל מערבי, 20 שנה במכללת אורנים, טיפולים קבוצתיים, טיפול יחידני וגם משפחתי. בין לבין גם כיהן פעמיים כמזכיר הקיבוץ. 

משבר אמון עם המילים 

בגיל 70, מספר אסא, עבר משבר אמון עם המילים. "הרגשתי מיאוס, משהו רדוד, אנשים שמדברים שקר של הפרסונה שהם מחזיקים בה". במקום המילים, כלי עבודתו העיקרי, גילה השתוקקות עמוקה לצבע ותמונה. עשר שנים נסע ברחבי העולם וצילם טבע ונוף פראי, נוף אורבני וגם מה שנשקף מחלון חדרו הקיבוצי. 

עד גיל 83, מעיד אסא על עצמו, היה אדם בריא שלא הזדקק לתרופות. ארבעה ימים לאחר שעשה בדיקת דם שגרתית קיבל טלפון מרופאת המשפחה ובפיה הבשורה – הוא חולה בלוקמיה. 

"בהתחלה הייתי בהכחשה. עוד עבדתי בתקופה הזו והייתי יוצא לצעידות. לקחו לי דגימת מח עצם וגילו תאי סרטן שפוגעים בייצור הדם. אחרי האבחנה הסופית נכנסתי לדיכאון עמוק מאוד. רציתי להתאבד", מספר אסא בפתיחות. "הייתי בחרדה ובדיכאון קשה שאני הולך למות. שלושה שבועות נכלאתי בבית חולים לטיפולי כימותרפיה. מחפש חלון בבית החולים ממנו אוכל לקפוץ". 

ארבעה אנשי טיפול עבר, אך מצא שאין בזה ערך. "שום דבר לא דיבר אלי. הכימותרפיה גזלה את כל הכוחות ומאדם בריא ופעיל הפכתי לסמרטוט מוחלט. כשדינה, אשתי השנייה והאהובה הפכה למטפלת צמודה". 

שארית החיים 

"אדם הולך אל סוף חייו חושב על מעשיו ומחדליו מתלבט הוא, אם זכאי הוא או חייב" 

"לא יודע להסביר איפה ואיך זה קרה, אך בלילה אחד עברתי מטאמורפוזה עמוקה. אמרתי לעצמי – אם הפסיכולוגים לא מצליחים, תהיה הפסיכולוג של עצמך". באחד מאותם "לילות לבנים", באירוע שנדמה כמיסטי, קרא בספרה של לאה גולדברג "שארית החיים", שירים מעזבונה של המשוררת שהחלה לכתוב אך לא סיימה. "זה עשה לי מהפכה. טיפול נפשי אינטנסיבי, פעילות מוחית אינטואיטיבית, שיצרה צורך נוראי לכתוב שירה בעצמי". 

עד לאותו אירוע, מספר אסא, לא כתב שיר בימי חייו. "הסתפקתי בכתיבת חוות דעת ודוחות טיפולים. כל חיי המקצועיים היו עולם של מילים אך לא חשתי מעולם צורך לביטוי אחר. קמתי בבוקר וכתבתי שיר ראשון". 

במקביל לכתיבת השירים, שב לבעור בו יצר הציור, שהיה בתרדמה עמוקה מאז היה ילד. "דרך הצבע השתחרר המון רגש. השתחררתי מהדם המחורבן, מהרעל שזורם בתוכי. הרגשתי סוג של ריפוי דרך העבודה עם הצבע". 

תתחילו לרפא את עצמכם 

בהחלטה אמיצה בחר אסא לנטוש את בית החולים והכימותרפיה, הפסיק את הטיפולים ועבר למה שמוגדר הוספיס בית. "הבוקר עשיתי בדיקת דם. אני תמיד במתח לראות מה רמת ההמוגלובין. אני אדם שאין לו שליטה על חייו, הסרטן שולט על חיי, שולט על דמי. כבר כתבתי 'מכתבי פרידה' לחברי הקיבוץ מספר פעמים. אבל בחרתי שלא להיות בבית חולים ולא להיכנע למחלה. אני בבית, יוצר, כותב, מצייר. כך אני חי כבר 17 חודשים ורגשית אני חי חיים סוערים". 

במקביל לפרץ היצירה בכתיבה ובציור, מספר אסא על חיזוק קשרים משמעותיים עם ילדיו ונכדיו וגם עם חברים ומכרים.  

זה המסר שמבקש אסא, הפסיכולוג והחולה, להעביר לאנשים החולים במחלה סופנית, לאנשים מיואשים: "תתחילו ליצור, לצייר, לכתוב, גם אם אתם לא יודעים. תתקשרו ותחזקו קשרים. החוויה המשותפת של הגוף והנפש עובדת. תתחילו לרפא את עצמכם, לומר לעצמכם !Yes, I Can. 

עַכְשָׁו 

אָדָם הוֹלֵךְ אֶל סוֹף חַיָּיו 

חוֹשֵׁב עַל מַעֲשָׂיו וּמֶחְדָּלָיו 

מִתְלַבֵּט הוּא, אִם זַכַּאי הוּא אוֹ חַיָּב 

הַאִם מִלּוֹתָיו, הַמּוּצָרִים שֶׁל עֲמָלוֹ, 

נָמוֹגוּ, נֶאֶמְרוּ לַשָּׁוְא 

 אוֹ הֵבִיאוּ מָזוֹר לִמְטֻפָּלָיו? 

שָׁנִים בְּאַפְלוּלִית חַדְרוֹ יָשַׁב, 

לְעוֹלָם קָשֶׁה שֶׁל עֶצֶב 

הוּא נִשְׁאַב, 

מֶרְחֲבֵי הַמְּצִיאוּת הַמְּתוּנִים 

נִרְאוּ לוֹ כְּמוֹ נָהָר בְּלִי מַפָּלִים, 

וְהוּא חִפֵּשׂ תָּמִיד אֶת הַכְּאֵב 

שֶׁל אֲנָשִׁים, נָשִׁים 

מְכוּרִים, עַל הָרֶצֶף, 

אַלְמָנוֹת, גְּרוּשִׁים. 

נִסָּה שָׁם לַעֲזֹר, 

לֹא הָיָה שָׁם רֶגַע שֶׁל אֹשֶׁר, 

הִקְשִׁיב וְקִמְטֵי מִצְחוֹ הֶעֱמִיקוּ. 

אָדָם הוֹלֵךְ אֶל סוֹף יָמָיו 

מַבִּיט אָחוֹרָה, תּוֹלְדוֹתָיו, 

עַכְשָׁו.