בין תל–חי לרצח ארלוזורוב, לנקמת דמו של השומר אלכסנדר זייד, למפקד הפלמ"חניקים הבדווים הראשונים והמסתערבים הראשונים * 30 שנה למות יצחק חנקין
*תמונה ראשית: יצחק חנקין עם גיורא זייד ושמשון משבץ, כמסתערבים הראשונים של "ההגנה", שנת 1938 שבה נרצח אלכסנדר זייד. צילום: יד בן צבי מאלבום פרטי
תמונת יצחק חנקין, נוקם דמו של השומר אלכסנדר זייד, תלויה אצלי על קיר חדר העבודה, כבר 35 שנים. חדר העבודה שלי התחלף מאז כמה פעמים, אבל זיכרון יצחק חנקין מלווה אותי בהערצה לכל מקום. בימים אלה מלאו 30 שנים למותו והוא דמות יוצאת דופן בארץ ישראל, במדינת ישראל, באומץ הלב ובתפיסת העולם שחייבים לחיות עם הערבים כשכנים.
חנקין הוא מגיבורי ספרי "שאגה אחרונה במטולה", שיצא לאור במהדורה חדשה. חיים גורי היה חברו, העריץ אותו ועודד אותי לכתוב את סיפורו ואת סיפור חבריו, בני המייסדים והממשיכים של ארגון "השומר". כשיצא הספר לראשונה ב-1990, בהוצאת משרד הביטחון, קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר את פנינו לכבודו. שמיר, איש הלח"י בעברו, הכיר והוקיר את פעלו של חנקין איש ההגנה והפלמ"ח.
יצחק חנקין קבור בחלקת חברי ארגון "השומר", קרוב ממש לפסל הארי השואג בתל חי, לזכר טרומפלדור וחבריו. הוא נפטר כקיבוצניק בן 83 מכפר גלעדי ואין על שמו שום פסל, או רחוב או סימטה. יצחק חנקין לא ביקש לעצמו שום תהילה, אף ששמו נישא בהערצה בפי כל חברי "ההגנה", והיה שם דבר לאומץ והקרבה אישית. הוא נשאר אלמוני מרצון. לא ביקש לעצמו קריירה ביטחונית או אחרת. לחם, באומץ לב יוצא דופן, כשהיה צורך – ושב הביתה אחרי המלחמה, כשסיים את תפקידו שקבע לעצמו.
ילדות בשייח א–ברייק
חנקין כבש את ליבי בפגישותינו, שבהן גביתי ממנו עדות על פעלו הרב.
השומר אלכסנדר זייד, היה חברו הטוב של אביו יחזקאל חנקין. יחד הקימו את ארגון "השומר" לעבודה ושמירה עברית. יחזקאל נפטר צעיר והותיר את יצחק בנו, יתום בן 11, עם אימו חיה–שרה. אלכסנדר זייד אימץ אותו כבן ויצחק הילד, התגורר אצלו ומשפחתו בשייח א-ברייק בעמק יזרעאל בעמק, מנערותו.
כשהיה בר מצווה, הפקידה אימו חיה-שרה ביד ימינו את אקדחו של אביו ובידו השנייה את התפילין של אביו. היא הצביעה על התפילין שמסרה לו ואמרה לו: "זה שמר על עם ישראל עד היום". ואז הצביעה על האקדח ואמרה לו: "וזה ישמור על עם ישראל מהיום". את טליתו של אביו יחזקאל לא מסרה לו. בשנת 1908, שבה נוסד "השומר", שלוש שנים לפני שנולד יצחק, רקמה על הטלית, עוד בחיי אביו, את הסיסמא "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
הטלית הזו שמורה עד היום כדגל ארגון "השומר", במוזיאון "השומר" בכפר גלעדי. יצחק חנקין ב-25 שנותיו האחרונות, ניהל את המוזיאון והיה גאה להציג את הטלית ולהסביר לקבוצות אזרחים וחיילים, איך ארגון "השומר" נעשה הסבא של צה"ל, לאחר שארגון "ההגנה" נוסד ממנו, קודם לכן.
לקח על עצמו את האשמה
יצחק היה איש "ההגנה", כבר בצעירותו. כבר בגיל 15 ירה בתיגרת אדמות בגנב ערבי באדמת כפר יחזקאל -ונמלט ברכבת העמק לשייח א-ברייק, שם גר אלכסנדר זייד. אימו נבהלה שהוא מסתבך והוא השיב לה: "אמא עדיף שאמא אחרת תבכה במקום שאת תבכי עלי".
כעבור זמן קצר, בשנות -30, שוב נאבק בערבים שפלשו לאדמה יהודית בתיגרת אדמות ליד קוסקוס טבעון בעמק. אחד מחבריו של חנקין, שכבר היה נשוי, ירה והרג את הפולש הערבי. יצחק היה רווק בן עשרים ולקח על עצמו את האשמה, כאילו הוא זה שירה והרג ברובה של חברו. כשהגיעו שוטרי המנדט הבריטי לחקור, הודה במקום חברו אברמסון שכבר היה אבא לתינוקת. חנקין נכלא למאסר עולם בכלא עכו ולבסוף, לאחר מאמצים רבים שוחרר כעבור 6 שנים.
הוא ידע ערבית על בורייה והאסירים הערבים שישבו יחד איתו העריצו אותו על אומץ ליבו. הוא הפך למנהיג הכלא שסיפרו לו את סודותיהם. כך גילה ששני פושעים ערבים שישבו איתו בכלא הם שרצחו את חיים ארלוזורוב, המנהיג היהודי – ולא אנשי לח"י. הם רצו לשדוד אותו ולא ידעו בכלל שהוא מנהיג ציוני חשוב. כעבור 50 שנה העיד בוועדת החקירה הממלכתית, שהקים ראש הממשלה בגין והוועדה זיכתה את חברי לח"י שהואשמו ברצח. חנקין לא העריך את אנשי לח"י ודרכם, אך היה קנאי לאמת שהציקה על מצפונו והחליט להעיד על דעת עצמו. הוא נסע באוטובוס "אגד" מכפר גלעדי לתל-אביב כדי למסור את עדותו.
"זה חוב מוסרי שלי לזייד"
במהלך מאסרו נרצח השומר אלכסנדר זייד בידי מנהיג כנופיות ערבי. חנקין היה מתוסכל וחסר אונים. הוא נשבע שכאשר ישתחרר, הוא ינקום במו ידיו את דמו של אלכסנדר – ויהרוג את הרוצח בעצמו. הימים היו כמובן ימי טרום המדינה.
על כל אלה הוא מספר בהרחבה בספר. חנקין נשבע וגם קיים. הוא לחץ על יגאל אלון ויצחק שדה ראשי ה"הגנה", להרוג את הרוצח ואלה טענו שרק כאשר יהיו בטוחים בזהותו – הם יתירו לו את המעשה.
יגאל אלון חשש שאם חנקין שוב יסתבך, ייגזר לו דין מוות. חנקין אמר לו שהוא בעל הניסיון היחיד המסוגל לבצע את הפעולה. "אם לא תאשרו לי, אלך ואבצע בעצמי. זה חוב מוסרי שלי לזייד", אמר חנקין לאלון. לאחר שבית הדין של "ההגנה" וידא כי הרוצח הוא מוחמד קאסם טאבאש, אישר יגאל אלון לחנקין לבצע את נקמת הדם. גם אותה הוא מתאר בפירוט בספר, איך תכנן וביצע ונמלט ומה עשה במיטתה של החברה איטה מקיבוץ גבע, באותו הלילה.
חנקין מתאר את המעשה ורוח התקופה, כלקוחים מעולם אחר. הוא הכיר מקרוב את הערבים, ידע לכבד אותם ולקרב אותם ובו בזמן להיות תקיף, כאשר פגעו ביהודים. חנקין הוא עמוד שידרה מקשר בין לוחמים יהודים ביישוב העברי מאז טרומפלדור – ועד היום.
כשסיים את המשימה הזו, נטל חנקין על עצמו להקים פלוגת בדווים מיוחדת בגליל, שנקראה "פל-הייב" – פלוגת פלמ"ח משבט ההייבים שגרו ליד ראש פינה. חנקין מספר בספר שפיקד עליהם ורכש את אמונם ולעצמו אמר כל הזמן: "אמרתי לעצמי: יצחק שמור על הגב. ישנתי תמיד עם עין אחת פקוחה".
סיפור עדותו המופלא של חנקין, הוא המשך רציף של מורשת טרומפלדור שנהרג על אדמת תל חי – ושל אלכסנדר זייד שנרצח בידי מתנקש ערבי, סמוך לביתו ואדמתו בעמק.
חנקין לא הפסיק להאמין כל חייו שחובה לקיים במדינת ישראל את "הכבדהו וחשדהו"- להיות חזק ותקיף כשצריך וגם להיות נדיב כשצריך. להישאר ערני בחיים כאן, כדי להבטיח את המשך הריבונות היהודית. "לא להיות חזיר נצלן וגם לא להיות רכרוכי", הוא אמר.
מאז ביליתי איתו במטולה הפסטורלית, במורשת תל חי – והנה, שוב חרבה המושבה מטולה בימים אלה ומתחילה להתאושש. יצחק חנקין נקבר, כאמור לפני 30 שנה בתל חי. הביזיון הריבוני היהודי הזה נחסך ממנו. הוא נלחם והשקיע את כל חייו הצעירים למען הקמת מדינת ישראל, לא כדי לבזבז אותה.
הספר "שאגה אחרונה במטולה" יוצא בימים אלה במהדורה חדשה ובהרצאה עליו, אני מביא את עדותו המלאה, של האיש המופלא הזה. איש אמיץ לב כחייל וכאזרח. לא מחויב למפלגה או לפוליטיקה. ללא יהירות, ללא שנאת ערבים. עם ענווה ונחישות – איך חובה לחיות בארץ הזאת. החיים כאן חייבים להימשך ביחד. חנקין היה איש מעשה, יהודי לאומי גאה רק מלהיות לאומן. הוא בז לכל קצף על השפתיים.
