יורם זמוש, ממושב עשרת, לשעבר מפקד פלוגה א' מגדוד 71 של הצנחנים ואחד ממשחררי ירושלים, עבר בגבורה את רוב מלחמות ישראל וצבר חוויות רבות ב-83 שנות חייו * לפני כשבע שנים גילה במקרה כישרון לציור ומאז הוא מצייר ומציג את ציוריו, סיפוריו וחוויותיו, בתערוכה הנקראת "סיפורים בציורים"
*תמונה ראשית: יורם זמוש מעשרת רואה בסיפורים בציוריו שליחות לדורות הבאים. צילום: חני סולומון
להיכנס לסטודיו ולתערוכת ציוריו של יורם זמוש במרכז הקהילתי למושבי גדרות בעשרת, זה כמו להיכנס למסע חיים של איש בן 83, שנולד בארץ עוד בטרם הוכרזה המדינה. זמוש לחם ברוב מלחמות ישראל ואוהב את המדינה בכל נימי הנפש והנשמה. בכל הציורים בגלריה ניכר שהם מספרים את חוויות החיים של איש שגדל עם המדינה מיום הולדתה – כשהאמן מחובר בכל נימי נפשו לנופים כפריים, לירושלים ולחוויותיו בשירות הצבאי בצנחנים.
כל יצירותיו של זמוש מבטאות יותר מכל את המשפט הידוע "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" (ש. טשרניחובסקי) ואולם זמוש הוסיף לתמצית הרעיון גם את הסיפורים הרבים והמגוונים שצבר במהלך חייו. כך החליט ששם התערוכה יהיה "סיפורים בציורים".
העין מטיילת בין הכתלים ומתקשה לבחור באיזה ציור להתמקד ראשון? בחלל החדר יש ציורי ענק התופשים שטח קיר נכבד, אך יש גם ציורים קטנים שהעין הולכת שבי גם אחריהם, עוד בטרם נשמע סיפורם. כל ציור מבטא זיכרון וחוויה של סיפור אחר, תקופה אחרת ויש גם ציורים המאחדים בתוכם מספר סיפורים. מה שבטוח שהסקרנות מתגברת לשמוע מה הסיפור מאחורי הציור.
איך וממתי התחלת לצייר?
"הכישרון לציור כנראה תמיד היה טבוע בי. כמי שנולד וגדל בקבוצת יבנה בין חבורת הילדים, לא זכור לי שהתבלטתי בציורים שלי, או שאיזה מורה התייחס במיוחד ליכולת שלי לצייר יפה. ציירתי לעיתים לכיתה לפי הנושאים שנלמדו, אך אף אחד לא כיוון אותי לפתח את היכולת והכישרון, ומעולם לא למדתי אמנות או באיזו מגמת ציור באופן מסודר.
"כנראה צריך איזה טריגר משמעותי לגלות כישרונות. לפני כשבע שנים ארע אירוע טרגי במשפחה שצעיר אהוב נפטר, ומסתבר שדווקא אירוע זה שינה את המצב. כל המשפחה הייתה שרויה באבל כבד. עד שאחת מנכדותיי הגיעה יום אחד עם צילום הנפטר, ואמרה 'סבא, אולי העיסוק בציור דיוקן הנפטר, יקל עליך מהאבל שאתה והמשפחה שרויים בו'. חשבתי לעצמי בעצם למה לא לנסות ולהתנסות בפרויקט מסוג זה," יורם משתף ועיניו בורקות שהדמות שצייר על פי הצילום, בטאה את ייחודו של הנפטר.
כך התחיל זמוש לצייר ופשוט נכבש בתחום אחרי שנים רבות שלא נגע בעיפרון ובמכחול. המחמאות והעידוד לא אחרו לבוא: "אז גם הגיעה המחשבה שאולי לא סתם התבקשתי לצייר, כבר התקרבתי לגיל 80 ואולי זאת הזדמנות טובה בשבילי, לצייר ולהנציח סיפורי חוויות רבים שעברתי בימיי חיי בציורים. ההתרגשות של בני המשפחה והסובבים אותי מהציורים, הייתה מאד מעודדת – וכך התחלתי לצייר מהנושאים הקרובים לליבי.
"כולם פשוט מילאו אותי בהרגשת שליחות חשובה ומשמעותית. ראיתי בכך הזדמנות שהגיעה אלי בכלל לא סתם וכי עלי לרתום את הכישרון להנצחת הסיפורים. עלי לציין שמדיי פעם עזרה לי וכיוונה אותי המורה המקצועית לציור רחל לניר מכפר אביב."
זמוש מגדיר עצמו כיזם ומנהל חברות. בין היתר הקים בעשרת את המרכז המסחרי, במרכז היישוב וכיום הסטודיו והגלריה בו הוא מצייר ומציג ממוקמים באחד החללים במבנה שהקים. איש ביצוע ואחד מהראשונים בארץ שנכנסו לפיתוח אנרגיה סולרית וכיום הוא משמש כיועץ.
הטריטיכון ההיסטורי במשפחתו
"אחד הציורים החשובים ומשמעותיים בשבילי," אומר זמוש, "הוא ציור חדש יחסית שצויר בשנת 2024. מדובר בטריטיכון (ציור ב-3 לוחות המחוברים בצירים) מההיסטוריה המשפחתית הפרטית של משפחתנו, אך באיזשהו מקום הוא מייצג בהחלט את דור השואה שזכה להגיע לארץ ולבנות בית ומשפחה, להיות ציונים מתוך התופת שעברו ולהקים כאן מדינה ויישובים לתפארת, כפי שהוטבע מטבע הלשון המוכר 'משואה לתקומה' המתאים כל כך."
"הציור מורכב משלושה חלקים, בהם צוירו על בד אחד שלושה אירועים שונים, שעברו על משפחתינו. ויחד הם מהווים מעבר לציור עצמו, גם מסמך היסטורי חשוב. חלק אחד מתאר את משפחת זמוש המאושרת בברלין שלפני המלחמה, רובם בעלי מקצועות חופשיים. החלק השני מתאר את משאית ההשמדה היעילה שפיתחו הנאצים, בה נפטרו יהודים רבים, ו-19 מבני משפחתינו. החלק השלישי מציין את הציונות של הורי כחלוצים רבים שעברו את השואה. הגיעו והקימו את המדינה ויישובים רבים, ובזכותם אנחנו כאן בארץ ישראל."
תולדות משפחת זמוש
וכאן יורם מתפנה לספר לי את מהלך חייו: "נולדתי בתאריך המשמעותי השביעי ביוני 1942, בקבוצת יבנה כילד הראשון בקיבוץ, וכל הנגזרות הנובעות מכך הסתברו כמובן בדיעבד, כי הם הסיפור המשפחתי האישי שלי. אני בן בכור להוריי עזריאל ויהודית זמוש ז"ל. אבי למד והוסמך כעו"ד בברלין והמשיך בלימודיו כשופט, אך לא זכה לקבל את התואר שופט בחייו, מאחר והוא גורש כיהודי מהאוניברסיטה בשנת 1933 באותה תקופה אפלה.
"למרות שאבי נמנה כבן למשפחה זמוש הגדולה ומושרשת בברלין, המשפחה נשלחה בסוף שנת 1941 לגטו ' לודז', לאחר שסבי הוכה כמעט למוות ב'ליל הבדולח' הידוע לשמצה ונותר עיוור. כפי שנודע לנו לימים, 19 מבני משפחות זמוש הענפה נרצחו במשאית גז, וגופותיהם הושלכו לבור בכפר בשם 'חלמנו', שהיה בעצם מחנה ההשמדה הראשון שהוקם במערבה של פולין. במקום זה מפקדיי האס אס פיתחו את שיטת ההשמדה יעיל בגז. ויתרה מכך זירזו את התהליך בשרפת גופות הנרצחים לאחר מותם, בניסיון להסתיר את עובדות רצח העם היהודי. זהו אחד המחנות היחידים שנותרו ממנו ראיות פיזיות להשמדה.
"במוסד החשוב 'יד ושם' נמצאו למרבה הפלא, רשימות הנפטרים והתאריך בו הם נרצחו. כך התגלה שהתאריך בו בני משפחות זמוש נרצחו, היה בתאריך המשמעותי שאני נושא אותו בכל ימי חיי 7/6/1942 – זה היה התאריך בו נולדתי בקבוצת יבנה. רק מאוחר יותר גילינו שזה באותו התאריך."
אביו של יורם, עזריאל זמוש ז"ל, ברח מגרמניה נקלט בקבוצת הציונית "רודגס" ועלה לארץ כבר בשנת 1935. בשנת 1941 הוקמה קבוצת יבנה, והוריו עזריאל ויהודית נישאו. יחד הקימו משפחה לתפארת עם ארבעה ילדים: יורם, מילכה, אלישבע ויהושע. מסתבר שמשנת 1937 ועד לאחר מלחמת השחרור האב עבד כנוטר-גפיר, כעגלון ובכל עבודה שנתבקש, חרף מגבלותיו ותסכולו. עם הקמת המדינה שימש כעורך דין, השתתף בייסוד המינהל המחוזי במשרד הפנים. עבד בעבודה ציבורית במקצועו ברחובות, בבאר שבע ובתל אביב, כקצין מחוז וכסגן הממונה על המחוז. כך שהחלק האחרון של הטרכטירון בהיסטוריה המשפחתית, מתאר את החלוציות הציונית בהקמת קבוצת יבנה בשנת 1941. וכיצד הבן הבכור זמוש כתינוק מסתכל ומשקיף.
כיצד החיים באזור חקלאי כפרי נותנים ביטויים בציורך?
"כל חיי ידעתי והרגשתי שאני מחובר למקום שנולדתי, באופנים שונים. זיכרונות החיים מהשנים הראשונות שלי, המשפחה והילדות, האדמה, השדות, ענפי המשק, ההווי הקהילתי ועוד. כולם נטבעו בי וצועדים איתי לאורך חיי. כמובן שמהרגע החזקתי מכחול בידי אחרי המון שנים, הזיכרונות הציפו אותי ונתנו את ביטויים בציורים מגוונים.
"זאת הייתה הפתעה גדולה בשבילי, איך החייתי זיכרונות כה רחוקים. חלק מהציורים צוירו אכן מהזיכרון ובחלקם נעזרתי בצילומים. זה מדהים לראות את קבוצת יבנה בשנותיה הראשונות מוקפת חולות, רק חולות עד הים ובקושי רואים צמחייה ובמהלך השנים המשק התפתח והתבסס. עד שבאחד הציורים הקדשתי לקהילה שחגגה 80 שנים הנוף בהחלט השתנה.
"החיים בקבוצת יבנה הפגישו אותי עם מושגים וערכים גדולים: מאדמה, חקלאות, שדות, ציוד ומיכון חקלאי, קהילה, רעות ועוד. יש ציורים בהם רואים את החריש בשדות עם טרקטורים ישנים בתקופות שונות. עוד כילד אהבתי לצפות בהם בעבודתם. ברבות השנים אחרי גיוסי לשירות הצבאי בצנחנים, התקדמתי במספר תפקידי פיקוד צבאי. שאחד השיאים היה הנפת דגל ישראל מעל הכותל המערבי כאחד ממשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים, עם חטיבת 55 של הצנחנים, פלוגה א' מגדוד 71 – ושוב בתאריך משמעותי המתחבר אלי באופן אישי ב-7.6.1967.
"מעבר לשירות הצבאי בצנחנים, שירתתי גם במוסד בשנות השבעים. רכשתי חוויות חדשות רבות ובמספר ציורים הנצחתי את הסיפורים מהרי אררט, מאחת המשימות החשובות. רציתי להמשיך את השירות הצבאי, שהיה מאד חשוב וערכי בעיניי, אך דווקא בקיבוץ לא נענו לבקשתי ברצון, הם רצו שאמשיך לעבוד בחקלאות כי היו צריכים ידיים עובדות.
"זה היה רגע שהחלטתי לעזוב את מקום הולדתי, עם חברת ילדותי מהקיבוץ נעמה מלר, שהפכה ברבות השנים לאשתי. חיפשנו מקום כפרי, והגענו לעשרת – היישוב השביעי במועצה אזורית במועצה האזורית גדרות, שהוקם בשנת 1954, ונקרא ע"ש עשרת חברי ביל"ו, שהקימו את גדרה הסמוכה. אנחנו נהנים מאד מהחיים בעשרת, ושמחים שחלק גדול מארבעת ילדינו מתגוררים גם הם ביישובי המועצה. וזכינו ב-13 נכדים."
ביישובי גדרות
הבת הבכורה של יורם ונעמה אפרת (59), מנהלת בכירה הנשואה לאיתי, איש הייטק, שרכשו נחלה במושב מישר. לפני 3 שנים שתלו כרם זיתים. הבן נחמיה ( 54), עו"ד ומנהל חברות פיתוח, רכש נחלה עם רעייתו הילה במושב מישר ונטע כרם גפנים. הבן ישי (52) עוסק בעיצוב אומנותי בבנייה ורכש חלקה בעשרת עם רעייתו אורית. והבת חנה (45) נשואה לשרון, עובדת כמורה בחינוך מיוחד ומתגוררת בעיר יבנה הירוקה.
"נאחזנו באדמה הטובה של השפלה, ממש באותו הנוף של השדות המוכרים בהם גדלנו, ממש מעבר לכביש," אומר יורם בחיוך. "בשנים האחרונות אני מצייר ציורים הקשורים להיסטוריה הראשונית של עשרת, ולחקלאות של מושבי המועצה. זאת הנאה צרופה שאני יכול לצייר ולתעד את שורשי המקום, בו אנו גרים יותר מיובל שנים, כולל את בני משפחתי בנחלותיהם בכרם הגפנים ובכרם הזיתים.
"אני זוכר שבשנים הראשונות שהגעתי לעשרת, הייתי מטייל סקרן במתחם בשיט במבנים ובקבר השייח 'שת' (בנו של האדם הראשון) בראש הגבעה. בעבר מבנים אלו היו שייכים לערבים שהתגוררו כאן וברחו במלחמת העצמאות. וגם כיום ולאורך השנים אני עדיין מטייל עם המשפחה והנכדים והנוף המיוחד של הכפר הערבי מושך אותי.
"באחד הציורים, הסיפור שציירתי מציג את הערבי חורש בגמל, בסמוך למשוכת הצבר," הוא מפרט ומסביר שסדרת הציורים הזאת נראית כפרימיטיבית, מאחר וכלי העבודה המובילים אותם בשדה הם לא טרקטורים, אלא בעלי חיים ששימשו לעזר בחריש ובעבודות נוספות. זמוש נתן להם כבוד רב, כי הם מזכירים לו את העבריים מימי התנ"ך ואת עבודות השדה בארץ האבות לפני דורות רבים.
"ציורים אחרים עוסקים בענפי החקלאות המגוונים באזור. קראתי לסדרה 'ממכורתי ביישוביי גדרות' שצוירה בשנים 2020-22 וחולקה לפי מספרים. לדוגמה, בין הציורים הראשונים בסדרה היה הציור 'דיר העיזים – הווי בקהילת העיזים' – המתאר את העיזים של החקלאים אריה ואורה בן אריה מכפר מרדכי.
"זהו ציור שצויר ב-2020 וייחודו שהוא מתייחס להווי החיים של העיזים באופן אנושי," מסביר זמוש. "ראיתי בעיזים אישיות של ממש, השונים מהפרות ברפת. כל עז קיבלה את התנוחה המתאימה לה, בהרמוניה שלווה היא ממלאת את ייעודה. הרגשתי וחוויתי בציור משהו מעבר לציור – שאחת העיזים בציור מלמדת אותנו להיות צנועים עם הערכה עצמית. צילמתי אותם כמה פעמים, מכיוונים שונים וזה השלים לי את הציור באופן מקצועי ומדויק יותר, כי לפעמים אפשר ללמוד דבר עוד שניים דווקא מבעלי החיים, כל שצריך זה להיות קשובים ורגישים יותר.
"חלק מציורים נוספים שציירתי מתארים את ההווי הכפרי, המראות והריחות של מושביי גדרות. הבית שלנו בעשרת ונחלת הכרמים של הבנים. לציורים קראתי לפי המתרחש בהם, כולל ההתייחסות לעונות השנה. למשל ציורי הכרם באביב, בו הכרם מעלה ניצה, בציור שצויר בשנת 2021, בו נראים הילה וגילי הנכדה שלנו על רקע כרם ביתם בנחלה במישר. ואילו הציור השני צויר בסתיו ונקרא 'שלכת ארגמן' – הכרם בשלכת ארגמן, פלא צבעוני בשבוע אחד באוקטובר. בנוסף ציירתי גם שני ציורים בסדרה המתארים את מטע הרימונים של אליהו שטייגל ממושב מישר בשתי תקופות- האחד בחודש פברואר כשהרימונים עדיין בשלכת והשני בחודש מרץ – אותו כרם רימונים שכבר הנץ עלים וצומח להפליא. חילופי העונות בטבע תמיד הקסימו אותי, וזה מתבטא יפה ומדויק בציורים ובצבעים."
"ציורי ירושלים אהובתי הקדושה"
"ציורי ירושלים נבעו מאהבתי הגדולה לעיר הקדושה המיוחדת הזו, מדורי דורות, מעצם העובדה שהיהודים מכל העדות בכל הדורות התפללו להגיע לירושלים, בתקופות הכי קשות שלהם. ירושלים הייתה ועודנה משאת נפשם ותקווה ליהודים רבים בכל העולם. האהבה שלי לעיר התגברה תוך כדי השירות הצבאי בצנחנים, בשנים 1960- 1966 ובהמשך, כמ"פ פלוגה א' ההיסטורית בחטיבת הצנחנים 55, במלחמת ששת הימים, בקרבות לשחרור ירושלים."
כיסופים ואהבה גדולה לירושלים גם מתוך ההיסטוריה המשפחתית של משפחת זמוש והמשא הכבד על הסבא האומלל בשואה, ורצח 19 מבני המשפחה במשאית הגז. כל אלו הולידו חווית חיים מסעירה ומכוננת, במלחמה ובקרבות העיר המזרחית. שכללה רגעי שיא כמו: הנפת הדגל על הכותל ושחרור המצודה, מגדל דוד, הקישלה, ואפילו נטילת חלק בשחרור דרום רמת הגולן.
ציורים רבים של יורם זמוש מתארים את חוויות קרב, מבטאים את הרגעים ההיסטוריים במימוש הדורות מעל הכותל המערבי – ושנים ארוכות של התמסרות למורשת ירושלים, גדולתה ויופייה של העיר הקדומה, ובהמשך פרויקט "קדם ירושלים" לקידום מעמד של מתחם האגן ההיסטורי, שיזם והוביל בתחילת שנות האלפיים.
"מאחר ונמניתי בין משחררי העיר," אומר יורם, "הרגשתי שאני חלק מההיסטוריה הגדולה. אחת מהסדרות של ציורי ירושלים נקראת 'מלחמתנו לשחרור ירושלים'. בציור זה הונצח רגע הנפת הדגל מעל הכותל מהצילום ההיסטורי בזמן אמת. אפילו צוין התאריך המיוחד 7.6.1967 והשעה המדויקת לאירוע (10:15) ומתאר את התחושה ש'היינו כחולמים'.
בנוסף, זמוש שילב מילים של טקסט של 'המילים הגדולות של ההיסטוריה' ככתובת בשמי התכלת בשמים בחלק העליון של הציור, וזה מה שנכתב: "לא שאגות הוריי! כמו המנצחים הסובייטים מעל לרייכסטאג בברלין, גם לא זעקת הקרב , של חיילי המרינס בגואדאל קאנאל . לנו זה רגע עמוק, עמוק, חרישי ומסעיר לב... ממש תחושה פיזית של כיסופי הדורות… הנה חוזר העם היהודי, הקדום והנצחי, בעז, בתעצומות נפש באמונתו היוקדת ובכוח כיסופי הדורות... מצליח לרקום ולהתרומם מהגלות, מתוך אפר השואה, מתיישב על רגליו – ובמלחמת גבורה שב לחזור ולשלוט בגורלנו. כאן במרום הר הבית בירושלים… אנחנו שרים 'התקווה' בגרונות ניחרים ובדמעות. 'התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו'…"
ויורם מוסיף: "קדמו לציורי ירושלים בסדרה, פריצת שער האריות – רגע הפריצה של שער האריות, עם פלוגה א' והטנק של בן גיגי. שעת האירוע: 09:50 בבוקר ואחריו ציירתי בשנת 2022 את טיהור כיפת הסלע – רגע ההסתערות על כיפת הסלע. בשעה 10:50 בבוקר, עם הדגל מקופל בחגור, המאהל של גדוד 8 עם דגל הלגיון הירדני."
זמוש הציג את מבחר ציוריו ב"מוזאון גבעת התחמושת" בשנת 2022 בהצלחה רבה ולעיתים מתקיימים מפגשי חברים מהצבא בגלריית הקבע בעשרת – חברים ולוחמים ממשפחת ותיקי הצנחנים, שהיא המשפחה הרחבה עד היום.
בשנת 2022 מלאו לזמוש 80 שנים. הוא זוכר, מצייר ומספר חוויות חיים של דור שחי את "הפלא הגדול של תקומת העם היהודי מן הגלות, מתוך אפר השואה. ההיאחזות בבניין האדמה הטובה הזאת בין תושביה הערבים. הקמת המדינה, הצמיחה, ההתייצבות של העם היהודי מכל התפוצות על רגליו, המלחמות, הקרבות, הקורבנות וההישגים עד ימינו ו'תפארת מדינת ישראל'.
"אני מצייר ומספר ובעצם קורא למשפחה הרחבה, לאחיי הלוחמים, גיבורי התהילה, למפקדים והמנהיגים, לנבחרי העם ולבונים, מובילי הכלכלה והמחנכים והמדריכים, מובילי המורשת – כולם הם קהל היעד שלי, לתמיד. בציור אחר שלי רואים את ירושלים מוקדם בבוקר. קראתי לציור 'מתעוררת מערפילי השחר – מבט מעמק קדרון'. ובציור אחר 'ירושלים של זהב', כל מבני העיר צבועים בצהוב זהב בוהק."
כישרון חבוי
אוצר התערוכה, גרשון היימן, מבאר טוביה, אומר: "ביום שנחשפתי לציורים של זמוש זיהיתי כישרון חבוי בציוריו. מאחר וזמוש לא למד ציור במוסד לאמנות או אצל צייר/ ת בצורה מסודרת, הוא מרשה לעצמו לצייר בחופשיות ולפי תחושות פנימיות. בהתבוננות בציורים מבחינים מיד בחיפוש הדרך ואיך להעביר את המסר לבד הציור.
"מאחר ורוב הציורים בהשראת צילומים, מתגלה בציור של זמוש התלבטות איך עושים זאת? ולכן יש שילוב של סגנונות שונים: נאיבי, ניסיון של נגיעות ראליסטיות ואפילו נגיעות הנוטות לציור מופשט בחלקו. גם בחירת הצבעים היא תוך כדי חיפוש הצבע והגוון, על הבד ולא תמיד על פלטת הצבעים. ולכן הצבעים לא צמודים לצילום שבהשראתו מתבצע הציור, וכך מתקבלים ציורים מאד ססגוניים בצבעוניותם.
"במפגש זה של סגנונות וצבע מצליח זמוש להעביר בצורה פשוטה ומיוחדת את האווירה המשתקפת מהציור. בציור 'ירושלים אהבתי' – מתעוררת מערפילי השחר, אנחנו רואים בבירור את הסגנונות השונים המשתלבים זה בזה. הנאיבי, הראליסטי והמופשט. וביחד חשים את אווירת ערפילי השחר שזמוש מצליח להעביר לצופה. תערוכה זו מוצגת מירושלים בהווה, דרך סיפורים בחייו כלוחם וזיכרונות עבר מילדותו ויד חלום ירושלים בעתיד."
