מאז תחילת המלחמה בצפון נשארו אילנית דעדוש כלפון ובעלה דורון בביתם שבמושב גורן, כ-3 ק"מ מגבול, המשיכו לדאוג למשק העיזים שלהם ולספק חלב למחלבות, תוך שבנם החייל נלחם בעזה ובן נוסף במילואים * במקביל פתחה אילנית, יו"ר אגודת עזיזה המייצגת את מגדלי העיזים בארץ, חמ"ל למגדלים וחמ"ל לחיילים שנזקקו למקלחות וארוחות * עכשיו הם מחפשים את הכוחות הנפשיים ובעיקר את הכסף להתחיל הכל מחדש
"כשהמלחמה בצפון פרצה הילד שלי שמשרת בצה"ל הגיע להתרעננות מפעילות מבצעית בג'נין ומייד הוקפץ לדרום, לעוטף עזה. הילד הגדול שלי, שבדיוק השתחרר מצה"ל, הוקפץ למילואים בפיקוד הצפון ובעלי הצטרף לכיתת הכוננות, כך שכמעט לא נשאר אף אחד במושב," מספרת אילנית דעדוש כלפון, תושבת מושב גורן, הסמוך לגבול הלבנון.
לאילנית ודורון שלושה ילדים: עומר הבכור שהשתחרר מהצבא, עידו הנמצא בשירות סדיר ורועי בן ה-16, תלמיד בתיכון וכדורגלן. "כל התושבים התחילו בעזיבת המושב והיה צריך להקים מהר מהר כיתת כוננות מאפס ולהכין את הישוב לכל מיני תרחישים רעים בנוסח ה-7.10 בעוטף עזה. לא היתה לנו כיתת כוננות לפני כן, היה רק רב"ש (רכז ביטחון שוטף). העמידו על הרגליים כיתת כוננות בצווי שמונה, כי הבינו שיש תרחיש לכניסת מחבלים מכוח ארדואן.
"אז היה ברדק במושב ובמקביל גם בבית היה כאוס מאוד לא קטן. הבן שלי עידו היה אמור להיות בכניסה הראשונה לעזה והוא הגיע לדרום להכנות, ואנחנו נותרנו פה בבית עם הדילמה – להישאר או ללכת? יש לנו את רועי, ילד בן 16 ועולות שאלות כמו 'זה אחראי להישאר כאן?', מה יהיה עם המשק?' ועוד.
"שני הילדים שלי בקרבי, הגדול היה בצוללות ועידו בסיירת גולני. אז ב-7 באוקטובר עידו היה אחרי שני סבבים בג'נין והכינו אותם לכניסה לעזה עם כוחות מיוחדים. הדילמה שהייתה לנו היא מה עושים? הולכים? סוגרים? עוצרים חליבה? האם בכלל תבוא לכאן מכלית חלב וייקחו חלב או לא. לילד הקטן שלי, בן 16, היה התקף חרדה, כי בכל זאת, כמה שהשתדלנו לשמור עליהם הם ראו טלוויזיה, ראו כל מה קרה ב-7.10 והילד התחיל לבכות: 'אמא, זה חוסר אחריות להישאר פה, אי אפשר להישאר פה בגלל העיזים, צריך ללכת מפה בגלל הילדים'. היה איזשהו דיון סלאש ויכוח בבית על מה עושים."
אז איך זה נסגר בסוף?
"בסוף דורון ואני קיבלנו החלטה שנשארים פה ומוציאים את רועי להתאווררות כשצריך, כי יש לנו משפחה בנהריה. אז אמרנו 'נצא לנהריה, ניקח אותו לאימונים בהתאם למצב', אבל החלטנו שקודם כל נשארים כאן כדי להציל את מה שיש, כי שני עסקים שלנו נסגרו עם תחילת המלחמה – מתחם האירוח שלנו (צימרים+) נסגר, החווה הטיפולית (טיפול בילדים באמצעות סוסים ובע"ח) נסגרה, נשאר לנו רק דיר החלב, בעלי חיים שחייבים להמשיך לטפל בהם.
"הגיעו מהצבא ואמרו: 'שימו אוכל ביבוסים ותלכו'. כבר ב-8 באוקטובר הכל כאן נסגר: קופות החולים קיבלו הוראה לא לקבל חולים וגם מטופלים לא היו, כולם התחילו לעזוב בהיסטריה. למעשה, כל המושב עזב למעט חקלאים וכיתת הכוננות. מי שלא היה לו סיבה להישאר בגורן לא נשאר. מי שיש לו מטעים או משק חי עם בעלי חיים נשאר, מי שאין לו לול והוא לא בחקלאות או בכיתת כוננות עזב.
"ברמת העיקרון ההנחיה הראשונה הייתה: 'אנחנו פה כדי להציל חיים של בני אדם ולא של בעלי חיים, שימו אוכל ביבוסים ותלכו'. בגלל שאנחנו למודי מלחמות קודמות ואנחנו יודעים שלא פעם ולא פעמיים המדינה לא פורעת את הצ'ק אחרי המלחמה, ידענו שאחר כך ישאירו אותנו עם הכל, כמו עכשיו למשל, עד עכשיו לא קיבלנו כסף מהמדינה על הנזק שיש כאן. אז אמרנו שלקום וללכת זו לא אופציה מבחינתנו. מבחינתנו, כל זמן שיש פה חלב אנחנו נישאר ונטפל בבעלי החיים, בכל זאת, מדובר בבעלי חיים ששלושים שנה שמו לנו אוכל על הצלחת, אי אפשר להשאיר אותם כאן וללכת."
פגיעה קשה במשק
"לימים אחר כך כבר הייתה לנו נפילה בחווה עצמה, הייתה פגיעה בסככות חדשות, הייתה פגיעה באנרגיה סולארית, הייתה פגיעה קשה מאוד בעיזים. היו לנו אז המלטות – המלחמה התחילה ב-8 באוקטובר וב-11 באוקטובר היה לנו גל המלטות. כמובן שלא נשאר מזה כלום, כל הגדיים מתו, כל האימהות שנפלו לידן רקטות הפילו – היינו פה באירוע מאוד רחב מבחינת הנזקים."
יש לך משק די גדול. איך הסתדרת מבחינת העובדים?
"כולם הלכו, התחלתי גיוס מחדש. ראשית, לפני המלחמה היה לי גם מדריכים בחווה, גם עובדים ישראליים שעבדו במתחם האירוח וכמובן עובדי משק – כולם הלכו, לא נשאר כאן אף אחד, גם הפקידה שלי פחדה לעלות לפה. כל ארבעת התאילנדים שהיו כאן הלכו – נשארנו רק עם עובד תאילנדי אחד שבאמת מגיע לו ציון לשבח על זה שהוא נשאר.
"אחרי שהוא נשאר התחלתי לגייס חזרה, ליצור קשר עם חברות כוח אדם, חברים, מכרים. אפילו בדקתי תאילנדים שהיו אצלי ועזבו לפני כמה וכמה שנים. הם דרשו בשלומנו, שאלנו אותם אם הם רוצים לחזור, חלק רצו. אז בדקנו אם הם עומדים בקריטריונים לחזור ולצערי הרב הם לא עמדו בקריטריונים. בדקנו כל פינה שרק איפשרה להביא עובדים. הבאנו למשק מתנדבים, אנשים מדהימים מחיפה ומהבקעה, שבאו ועזרו לנו להאכיל גדיים.
"לצערי הרב, הנזק היה מאוד גדול, כי בן אדם שלא מיומן בלהאכיל גדי גורם לנזקים. זה בסוף הביא למצב של תמותה מאוד גדולה, כי נכנס להם חלב לריאות והמון גדיים מתו. למעשה כל הגידול מת לנו בגלל האכלה לא נכונה, טיפול לא נכון, ממשק לא נכון. לא הצלחנו לשמור כל דבר, בעצם כל העתודה שלנו לשנים 2025-26 מתה.
"אין לי טענות אליהם, הכוונות שלהם באמת היו טובות, המתנדבים באמת עשו עבודה יפה, אבל הייתה כאן פניקה מאוד גדולה, זה היה גם גל המלטות מאוד גדול של 300 ראש ואתה מגיע למצב שאתה מאכיל באוטומטי.
"באיזשהו שלב גם אנחנו ישבנו להאכיל גדיים, גייסנו בני משפחה והמשכנו להאכיל אותם, גם בהפגזות וכל הזמן עובר לך בראש: 'טיל אחד פה וכל המשפחה נמחקת'. אתה מנסה לא לחשוב על זה אבל זה עובר לך בראש שאתה לוקח את האחריות שמשפחה שלמה עלולה להימחק בשניה. ובשורה התחתונה, הנזק היה גדול, לא נשארו גדיים מאותו גל המלטות, לא נשאר שום דבר.
"אבל נשארנו פה והמשכנו להאכיל את העיזים ולטפל בהם. היה כאן גם איזשהו וירוס שהשתלט על העדר אז היה צריך להישאר, לנהל את זה פה עם כל הטיפולים ולנקות את העדר חזרה. היה לא פשוט, מאוד לא פשוט."
"קיבלו מאיתנו חיבוק גדול"
ומכליות החלב של המחלבות הגיעו למושב לאסוף חלב?
"כן הם הגיעו ואני יכולה להגיד לך שזו הייתה הנחמה הכי גדולה, האור בקצה המנהרה מבחינתנו. כל זמן שהמכליות הגיעו לקחת חלב זה נתן לנו תחושה שאתה לא נלחם לבד, שיש על מה להילחם. ובאמת, תנובה באה ולקחה חלב – בקומבינות, בשעות לא שעות, בלילות, באישורים של צבא, בנפקים סגורים, נפקים פתוחים, התראות, הפסקות חשמל. כל לקיחת חלב הייתה מורכבת מבחינה לוגיסטית אבל המשיכו לקחת חלב במכליות, המשיכו להביא תערובת וזה עודד אותנו מאוד.
"היתה לנו תקלה במכון חליבה, לקח לנו חצי שנה לקבל שירות, לא שחס וחלילה אני באה בטענות למישהו אבל מה לעשות, כל הגברים הלכו למילואים, מעט הידיים שנשארו הלכו לעוטף עזה, אנחנו היינו מה שנקרא 'מעגל שני', אז תקלה שהיתה לנו במכון בנובמבר טופלה רק ביוני.
"לא באנו בטענות, לא כעסנו, הבנו שזו הסיטואציה וזה הסיפור, אנשים התקשרו ואמרו לי: 'אילנית, אני במילואים', אתה לא יכול לבוא בטענות כי אנשים הלכו להילחם כדי לשמור עלינו. אם זה מכון חליבה ואם זה לשמור עלינו – אז גם בזה החיים שמו אותנו בפרופורציה… אז המשכנו לחלוב עם מכון חליבה תקול, השתדלנו לעשות הכי טוב במסגרת המגבלות שעמדו לפנינו, כי הבנו שאנשים יצאו להילחם על הבית, כמו הילדים שלנו, כמו בעלי, כמו הבן שלי, כמו כולם.
"אין מה לעשות, אנשים היו בלחימה. תשמע, אני את הצימרים שלי, מה-7 באוקטובר, פתחתי אותם לחיילים והיו אצלי חיילים שעזבו עסקים רציניים, מסעדה בשרונה למשל. היו אצלי חיילים שבאו להתקלח עם מים חמים וסיפור לי: 'עזבנו אישה, בנות קטנות, עסק מצליח בתל אביב, עסקים במקומות אחרים בעולם'. היה בעל משרד עורכי דין שעזב עסקאות – פשוט אנשים עזבו הכול ויצאו להילחם על הבית.
"אז אנשים ישבו אצלנו בצימרים ובחווה וקיבלו מאתנו חיבוק גדול, כמו שהילדים שלנו היו במקומות אחרים בארץ וקיבלו חיבוק גדול. ברגע שהבנו שאנחנו בסכנה, ברגע שהבנו שאנחנו חייבים להישאר פה, אז גם דורון שהוא אמנם לא צעיר אבל הוא התנדב וגויס. בתחילת דרכו הוא היה לוחם והיה צריך את הידע והניסיון שלו, גורן זה מושב גדול עם הרבה כניסות והוא עזר ותרם בכל מיני סוגיות בטחוניות כאלו ואחרות. הוא מייד הפשיל שרוולים ונרתם גם לאירוע. דורון ידע שאנחנו פה, שאנחנו לא יכולים ללכת וזה ברור שזה לשמור על הבית, לשמור עלינו. זו לא מטפורה, זה במציאות. כל הגברים במשפחה התגייסו ונשארנו רק אני והבן הצעיר שלי."
ענף העיזים בצרות
מלבד היותה אמא מודאגת, בעלת משק עיזים ובעלת עסקים פרטיים, כלפון גם מנהלת במשך 25 שנה את אגודת "עזיזה" ומייצגת את מגדלי העיזים ברחבי מדינת ישראל. אילנית מספרת כי ענף העיזים נמצא בקשיים בשל היבוא המוגבר של גבינות עיזים מחו"ל, המציבים תחרות קשה למגדלים וליצרנים הישראליים ופוגעים ברווחיות עשרות מחלבות הבוטיק הקטנות שהוקמו בארץ.
ובנוסף לכל הצרות שנחתו עלייך, את ממשיכה לתפקד כיו"ר אגודת עזיזה. איך המשקים התמודדו במלחמה?
"היה קשה, אני בתוך כל הכאוס שלי – זה היה הכי מצחיק, כי בצימרים הקמתי חמ"ל חיילים, הייתה לי עובדת שלא יכולתי לפטר אותה או להוציא אותה לחל"ט, אז הפעלנו חמ"ל חיילים של מקלחות וארוחות קלות ובמקביל גם הקמתי חמ"ל לחקלאים, למגדלים שלנו, כי המון חקלאים נקלעו לאותם מצבים שאני נקלעתי אליהם – כאוס, צריכים גנרטורים, שואלים מה עושים עם העיזים, צריך לזכור ש-60% מחלב העיזים במדינה מיוצר בצפון. בהתחלה היה בלגן גדול, שאלו אותי מה את מייעצת, מה את אומרת, אז הקמתי חמ"ל חקלאים והתחלתי לגייס עובדים. עבדנו בשיתוף פעולה עם התאחדות מגדלי בקר ועם עוד כל מיני יוזמות פרטיות של מתנדבים, ששיבצנו אותם במשקים שפנו אלינו וביקשו עזרה.
"במקביל, היו לי משקים שאצלם מכליות חלב לא רצו להגיע ולקחת את החלב. אז מייד הפשלנו שרוולים ודיברנו עם המחלבות – עשינו תיאומים עם הצבא ווידאנו שהם ממשיכים לקחת את החלב. היה לי מגדל בנטועה שבתחילת המלחמה אמרו לו שלא באים לקחת ממנו את החלב. עם כל המצב הביטחוני עליתי אליו לביקור בנטועה.
"ביוני 2023 ביקשתי פגישה עם פרוק וכל הצוות של משרד החקלאות במחוז צפון ועם פיקוד העורף וביקשתי להכין תוכנית חירום לחקלאות במיקרה של מלחמה, וב-8 באוקטובר הפעלתי את אותה תוכנית, המגדלים שלי קרוב לגבול קיבלו בחודש הראשון מיגוניות, כולל המשק שלי. התחלתי לפזר מיגוניות: נטועה, שתולה, זרעית, גורן, עבדון, פיזרתי מיגוניות בהסתמך על תוכנית עבודה שאני בניתי עם המשרד כבבר ביוני. היה לנו מה שנקרא כבר 'פלאג-אין' עם רשימה מי הראשון שמקבל מיגונית ומי אחר כך. בזכות זאת, כבר בנובמבר התחלתי ביחד עם משרד החקלאות לחלק מיגוניות לנוקדים.
"אז היה כאוס, הפעלנו חמ"ל חיילים, והפעלנו חמ"ל חקלאים וניהלנו את הכאוס הפרטי שלנו בבית, והיה הילד הצעיר שלי שנזקק לתמיכה נפשית ורגשית, ובתוך כל זה הילד שלי נכנס לעזה, שם גם עברתי איזשהו תהליך נפשי מאוד גדול כאמא, הייתה תקופה קשה ואני מאוד שמחה שהיום אפשר להסתכל עליה, לא כל כך בדיעבד כי אנחנו עדיין שרוטים, עדיין כאובים, אנחנו עדיין במצב מלחמה, אנחנו עדיין רואים את הכאב של הספ"ש האחרון והדמעות זולגות מהר יותר כי אתה מוצף רגשית. בכל מקום הדמעות יוצאות מהעיניים הרבה יותר מהר, מכל סיטואציה בכל שנה אחרת, לא פשוט."
ועכשיו?
"ועכשיו אומרים לנו 'תקומו, תפעילו את החווה, תפעילו את הצימרים', אבל הכל הרוס. קודם כל הנפש שחוקה, אני מחפשת את הכוחות הנפשיים כדי להרים את הכל בחזרה. פעם שניה, עדיין לא קיבלנו כסף מהמדינה חוץ מכמה שקלים שהייתי אומרת עלובים אבל אני לא רוצה להעליב אף אחד.
"בחווה הטיפולית יש נזק מאוד גדול כי הצבא היה כאן. יש נזק מאוד גדול במתחם הצימרים כי הוא היה סגור, כל המתחמים היו סגורים, כל הצנרת הייתה סגורה, כל המשאבות שמחברות לחדרים, לבריכה, לג'קוזים פגומות, הכיסויים נפגעו, הגינות שלא נדבר, הנזק מאוד גדול. צריך כאן המון כוחות נפשיים והרבה מאוד כסף כדי להפעיל את הכל מחדש.
"מס רכוש עדיין לא היו כאן. אנחנו נמצאים באיזשהו שלב של תקועים. התחילו להגיע טלפונים של לקוחות שהיו אצלנו בצימרים, שאלו אם אנחנו ופתחים חזרה ורוצים לבוא ולפרגן לנו, אבל לקום עכשיו ולהקים חזרה את המתחם זו השקעה גדולה, צריך הרבה כוחות נפשיים והשקעה כספית, על גדר ה-שישה ספרות. הבן שלי רק עכשיו יצא לחופשה ראשונה לאחר תקופה ארוכה של לחימה, רק עכשיו הצלחנו לצאת וקצת להתאוורר ואנחנו צריכים לגייס את הכוחות ולקום שוב על הרגליים."
