כבר בגיל 9, כילדה בבואנוס איירס, כתבה מרסלה לונדון, חברת בחן, שיר על נשמות תועות. מאז היא לא מפסיקה לכתוב אבל כמתקשרת גם ייסדה בקיבוצה ענף לא סטנדרטי של ייעוץ רוחני. בספר הילדים החדש "זרעי הצחוק של ליאלבי" מתואר ענן שחור המכסה כפר. "הוא נכתב לפני שנים והוא סוג של נבואה בעיניי" היא אומרת
את מרסלה לונדון הכרתי ב-1986, כשהוצאתי לאור את ספר שיריי 'וראשיתו באהבה' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שם עבדה כאשת יחסי ציבור. נפשותינו נתקשרו זו בזו, ומאז אנחנו חברים. כשעברתי מתל אביב לתובל נתמעטו פגישותינו, אבל הקשר נותר. שמחתי כשעדי, עורכת "זמן קיבוץ", הציעה לי לראיין את מרסלה. זו הזדמנות לשוחח איתה על דברים שמעולם לא דיברנו עליהם.
נולדת למשפחת סופרים בבואנוס איירס. אביך הוא הסופר והעיתונאי חולי צזאר מושצ'ס, זוכה פרס השירה הארגנטינאי, מראשי אגודת העיתונאים בתקופתו של פרון. האח, אדוארדו, הוא משורר ועורך של כתב העת "בלנקו מוביל", מכתבי-העת החשובים במקסיקו. איזו אווירה הייתה בבית ילדותך?
"תמיד הרגשתי משיכה למילים. כשעוד לא ידעתי לכתוב הייתי ממציאה שירים בעל פה. בגיל 9 כבר כתבתי שיר על נשמות בודדות, שלא יודעות לאן להגיע. 'הנשמות הבודדות הולכות', או 'הולכות הנשמות האבודות'. הראיתי אותו לאבא והוא מאוד התרשם מזה, כי זו לא תובנה של ילדה בת תשע.
בבית כל הקירות היו מכוסים בספרים. כמו גן קסמים. אבא כתב, גם אחי החל לכתוב בגיל הנעורים, והבנתי שיש בזה משהו מיוחד. לבית גם היו באים אנשי ספרות".
איך פעל אביך בתקופתו של פרון? כתבת עליו בשיר: "הוּא, הַנּוֹאֵם הַגָּדוֹל,/ הַמְשׁוֹרֵר, הַסּוֹפֵר,/ שֶׁהַמִּלָּה כְּסַכִּין וּכְוֶרֶד/ שִׁמְּשָׁה אוֹתוֹ כָּל חַיָּיו."
"בתחילה אבא מרד במשטר, ואחר כך הייתה בו מין קבלה, כי כעיתונאי לא היה בטוח להיות נגד השלטון. הוא היה פעיל בעד זכויות העובדים וצדק חברתי, אבל נזהר. בדיקטטורה אנשים נזהרים.
התחנכת בארגנטינה בתנועת הנוער הציונית "חלוץ למרחב". באיזה גיל עלית ארצה?
"עליתי ב-1963, בגיל 20 וחצי. לפני כן הייתי שנתיים במכון למדריכי חוץ לארץ, ונשלחנו מטעמו להכשרה בארץ. חצי שנה למדנו ציונות, עברית, ריקודי עם, ואז עברנו להכשרה. שלושה חודשים בגבע ואז בבחן, שהיה קיבוץ קטן וצעיר.
לתנועה היו סניפים בערים שונות בארגנטינה, ועם שובי מההכשרה נשלחתי לעיר ביאה-בלנקה, שם שימשתי שנתיים כמדריכה של ילדים. אחרי כן התארגן גרעין עלייה ושמעון ואני התחתנו ועלינו ארצה. קודם היינו צריכים להיות בקיבוץ ותיק, ללמוד במה מדובר, ואחר כך עברנו לקיבוץ היעד. תשעה חודשים היינו בהכשרה בעין חרוד. אחותי, המבוגרת ממני בשנתיים וחצי, עלתה ארצה לפנינו וכבר הייתה אז עם בעלה בבחן. גם הוריי הגיעו איתנו. אימא הייתה ציונית, וחייתה בבחן עד פטירתה. אבא שלי עזב את הקיבוץ לירושלים וממנה נסע למקסיקו, בה גם נפטר. אדוארדו עלה אתנו, והיה עם חבריו לגרעין בקיבוץ מגל, משם עבר מסיבות אידיאולוגיות לקיבוץ יד חנה. כיום אנחנו כבר דור שלישי בקיבוץ. יש לי בת קיבוץ החיה בו עם בעלה ושלושת ילדיהם".
ענף כלכלי חדש בקיבוץ
בארגנטינה התחלת ללמוד ספרות, ובארץ עברת ללימודי גננות והוראה בבית ברל וחינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים. האם המעבר מספרות לחינוך הוא פרי החלטה שלך או של הקיבוץ?
"בקיבוץ הייתה לי פריווילגיה. כל מה שביקשתי קיבלתי. יצאתי ללמוד גננות והוראה, והיה אז פרויקט נהדר של הקיבוץ הארצי, ילדים למדו בגן את כיתה א'. זו הייתה תוכנית מצוינת, כי השנה הראשונה ללמידה לא הייתה במסגרת נוקשה של בית ספר. לימדתי אותם שעה בבוקר ושעה אחר הצוהריים. משם עברו לכיתה ב' בבית ספר כאילו למדו שם. זו הייתה ברכה.
אחרי שבע שנים כגננת הגיעה לי חופשה, ויצאתי ללמוד חינוך יצירתי – אומנות, תיאטרון, מוסיקה, ריקוד. כשחזרתי לקיבוץ עברתי לעסוק בדרמה יוצרת עם ילדים".
איך הגעת מדרמה יוצרת ליחסי ציבור?
"מדור כוח אדם בתנועה הקיבוצית פנה לחברה בהנהגה ושאל האם יש בבחן מישהו/י שיכול/ה לעסוק ביחסי ציבור, וכך הגעתי לזה. נכנסתי לתחום בלי הכשרה או ידע, אבל אהבתי בני אדם ובאתי למקצוע מתוך אהבה לספרות. את הצד הטכני של המקצוע למדתי.
הפסקתי אחרי כתשע שנים. הייתי מאוד מרוצה ממה שעשיתי, אבל היה עלי לעזוב כדי לפתוח את 'הבית המואר'".
ב"בית המואר" עסקת בייעוץ רוחני באמצעות מדיום הכתיבה וסייעת לאנשים להתבונן בחייהם. איך זה התחיל?
"התחום הזה תמיד עניין וסקרן אותי. מאז ילדותי הייתה לי יכולת לקרוא אנשים, לקלוט מהם דברים. אבל לא עשיתי עם זה דבר. באותה תקופה היו בעיר אנשים בעלי יכולת לקרוא בני אדם בצורות שונות. הגעתי לגרפולוג מפורסם ולאישה שפתחה בקלפים. אחד הדברים שעזרו לי ביחסי ציבור היה הקשר שנוצר ביני לבין היוצר וביני לבין העיתונאי שפניתי אליו. כך זה התחיל, באנשים שרצו שאומַר להם מה אני מרגישה או רואה לגביהם".
עסקת בייעוץ רוחני, אבל היית מאוד מעשית. הקמת ענף כלכלי חדש בקיבוץ. איך קורה דבר כזה? מה, באת למזכירות ואמרת 'תנו לי בית לעסוק בו בייעוץ רוחני?!'
"אני לא יודעת איך הסכימו לזה. באתי ואמרתי שאעסוק בזה. היינו אז קיבוץ מסורתי, לא קיבוץ בהפרטה. אז את הכסף שקיבלתי מאנשים שבאו להיוועץ בי נתתי לקיבוץ. אבל הייתי גאה בזה שפתחתי ענף קטן בקיבוץ. זה התחיל עם חברי הקיבוץ, שבאו אלי כי ידעו שמה שנאמר בינינו יישאר אצלי. אחרי כן היה לי ראיון אצל בתיה מלמד ב'לאשה', שכל כך נפעמה ממה שאמרתי לה באופן אישי, שפרסמה ראיון יפה. הראיון הזה הביא אנשים מן החוץ. לא הסכמתי לקבל יותר משני אנשים ביום, כי לפעמים פגישה עם אדם נמשכה שלוש שעות. כיוון שבו-זמנית גם עסקתי אחת לשבוע בדרמה יוצרת עם ילדים הבנתי שעלי להגביל את זה".
זאת שבחוץ וזאת שבפנים
שירתך מבטאת שְׁניוּת בין החוץ לבין הפנים. בספר "בראשית היה געגוע" כתבת: "רַק כְּשֶׁאֲנִי סוֹגֶרֶת מֵאַחוֹרַי אֶת הַדֶּלֶת/ אֲנִי נִזְכֶּרֶת לְהַדֵּק/ אֶת מַסֵּכַת הַפָּנִים." מניין נובעת השניות הזאת?
"רוב האנשים חושבים שהם מכירים אותי, אבל יש את זאת שבחוץ ויש את זאת שבפנים. יש לי קסדה של רוכב אופנוע. אני שׂמה אותה עלי כי בנסיעה מסוכנת עליך להיות מוגן. אני עושה רושם של אישה חזקה, אבל כמו כל אדם, גם לי יש פחד להיפגע".
בשיריך ובספרי הילדים שלך מופיע הרבה מוטיב הנסיקה למעלה, אל השמים, העננים, ועמו גם געגוע לעליונים, כמיהה אל הנשגב. מניין נובעת הכמיהה הזאת?
"מגלגולים קודמים. כשאני מדברת על זה כולם מגלגלים עיניים. אבל זה מה שאני מרגישה. היו לי הרבה גלגולים. כמו כולם, בכל פעם באתי לעולם לעשות תיקון, ואני מרגישה שעשיתי תיקון בגלגול הזה. אני לא נשארת שם. אני באה לאדמה ואז חוזרת למעלה. אני צריכה את האדמה, את הפיזיוּת, אבל צריכה לדעת שאני יכולה לעלות. תמיד אני מעלה את עצמי למעלה ואז יורדת למטה. אני יכולה להיות סוּפּר מציאותית ופרקטית, כי אני מזל בתולה, אבל יש בי גם את הצד הרוחני. שווה בשווה".
כל ספרי הילדים שלך מבטאים אחרוּת. בכל אחד מהם עומדת דמות של ילד, ילדה או דרקון, שהם שונים מן השאר. מה מקור האחרוּת הזאת?
"זה בא ממני. אני מודה לאלוהים על זה שהייתי צריכה ללכת על פי ההוראות, מטפורית ומציאותית. לחיות בקיבוץ מסורתי משמעו לחיות על פי כללים. תמיד הייתי מורדת, אבל עם זאת רציתי להיות חלק מציבור מסוים. יש לי צורך להשתייך ובמקביל צורך להיות חופשיה".
יש הבדל בין הקיבוץ המסורתי לבין איך שזה מתנהל כיום כקיבוץ מופרט, מבחינת ההרגשה הפנימית שלך?
"ודאי. הרבה דברים השתנו. בהפרטה הרבה פחות אנשים מעורבים בניהול החיים ואלף דברים תלויים בי.
היו המון דברים טובים בקיבוץ המסורתי. החינוך המשותף, לא הלינה המשותפת, אבל מה שנתנו לילדים היה נפלא.
כפרט, תמיד הייתי אדם יותר פרטי. אבל ידעתי שיש דברים שאני צריכה לכבד וללכת לפיהם. אלה החיים פה. אני לא אדם שלא קשור לכלום. אם יש תורנות עלי ללכת לתורנות. אבל תמיד הייתי פעילה, וכשאתה פעיל יש לך יותר חופש להתבטא בסגנונך".
לפני שנתיים הוצאת את ספר השירים 'סימנים שקופים'. בספר הזה הנפש מוצאת גאולה על ידי התגברות על קשיי הקיום במציאות כואבת. האם ויתרת על הכמיהה לנשגב? האם הספר מבטא תפיסה שונה של החיים?
"המציאות שעוטפת אותנו בשנים האחרונות היא קשה והספר הזה משקף אותה. ברגע שאתה נוגע ברוע, מבלי שרצית לגעת בו, אין לך ברירה אלא להתמודד עמו. כדי לקבל דברים מסוימים אני חייבת להיות קשורה למציאות. אני לא יכולה להישאר 'למעלה'. אבל הצד הרוחני שלי לא השתנה".
סוג של נבואה
מה קורה לך מאז תחילת ההפיכה המשטרית, אסון ה 7/10 והמלחמה?
"כדי להמשיך בחיים אני צריכה להעצים את עצמי מול מה שקורה. אני מודה לאלוהים שאני יודעת להתאים את עצמי למציאות ותמיד שומרת על משהו שיגן עלי. מדי בוקר וערב אני מבקשת מאלוהים, מהמלאכים ומאימא שלי שיגנו עלי ועל האנשים שאני אוהבת. בערב אני מבקשת ובבוקר אני מודה על הכול".
האם ספר הילדים החדש בא מתוך המציאות הקשה הזאת?
"כתבתי אותו לפני שנים, כמו נבואה. הענן השחור המכסה בסיפור על הכפר של ליאלבי הוא סוג של נבואה בעיניי. השארתי אותו גנוז, והוצאתי אותו כעת מתוך מוּדעוּת. הבנתי שמה שכתבתי לא קשור למציאות שבה כתבתי אותו. הרי אני מרגישה דברים, ובזמן שבו כתבתי אותו כנראה הרגשתי את הבאות.
הילדה הזאת, ליאלבי, ששמה מורכב מראשי תבות של שמות נכדיי ונכדותיי, היא אני. והיא תמיד תמצא דרך להגן על הזולת. זה חוזר בדמויות הראשיות בספרי הילדים שלי. הדמות המרכזית מגינה, מצילה. יש בי הרגשה שבאתי לעולם עם התפקיד הזה. שזה הייעוד שלי".
אולי זאת הילדה בת הארבע מתקופת הדיקטטורה של פרון?
"זו קודם כל הילדה המספרת. בגיל 8-7 בני דודיי ואחיי היו מבקשים שאספר להם סיפור. תמיד הייתי מספרת דברים שלא היו ולא נבראו. הייתי אומרת להם שחשבתי או חלמתי את הסיפורים האלה, אבל למעשה המצאתי את הדברים באותו רגע".
"אגיד לך יותר מזה. כשהייתי בת שמונה, והייתי רואה שני אנשים, לא שמעתי מה הם אומרים, אבל הבנתי מה קורה ביניהם מתנועות הגוף ומהבעות הפנים שלהם. כבר אז ידעתי שיש לי סוג של יכולת, אבל לא סיפרתי על כך לאיש. אפילו לא לאימא שלי".
כבר כילדה גילית רגישות ודמיון, שפיתחו אצלך את המספרת ואת המתקשרת.
"נכון. לכן אסור בעיניי להגביל ספר לגיל מסוים. בארץ יש הגבלה גילית של ספרי ילדים. זה לא קורה במקסיקו ובארגנטינה. כשאנשים רואים שספר מיועד לגיל הרך הם לא קוראים בו, לא נותנים דעתם על כך, שספר הילדים הוא יסוד לְמה שיתפתח מהם בבגרותם. ספרות ילדים היא דיבוב של הילד הפנימי שנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו".
