יש כאלה שרוצים ילדים כדי לתת לעצמם משמעות לחיים, יש כאלה שהוריהם רוצים נכדים ויש אחרים שחושבים שמתפקידם לספק לצבא בשר תותחים. בהתפוצצות אוכלוסין ננוחם
את שלושת ילדיי עשיתי כי הוריי מאוד רצו נכדים.
על הרצון הזה הם החלו לרמז לי מאז שהגעתי לגיל חמש. הרמיזות הללו, שהפכו ללחץ מאסיבי גלוי, נמשכו עד שהבאתי ילדים לעולם, לשביעות רצונם כנראה. כיום, 60 שנה מאוחר יותר, כשאני יודע מה עבר על הורי טרם לידתי, אני נוטה לקבל זאת בהבנה ואף בסלחנות.
כך או כך – נכנעתי לרצונם זה.
כשפגשתי את חניה היא הייתה בהליכי גירושין וכבר הייתה אם לשני ילדים, בני שנתיים ושבע, וכשנישאנו זה לזו חשבתי לתומי שבזה עמדתי בדרישותיהם וציפיותיהם של הוריי – הינה הבאתי להם שני נכדים מן המוכן.
אבל הסתבר לי שהעניין קצת יותר מסובך ומורכב – הסתבר לי שהוריי רוצים נכדים מהגנים שלהם!
כלומר – מזרעי.
אז חניה הוציאה מתוכה את ההתקן התוך רחמי, ואני ידעתי אותה במובן התנ"כי, ואף הפריתי אותה כדבעי, כך שבתוך זמן לא רב הייתה לנו בת משותפת ושנה אחריה גם זוג תאומים, בן ובת, והרגשתי שמילאתי את חובי להוריי ולחברה ונרגעתי.
מאז עשינו סקס, חניה ואני, רק לשם הנאה.
או כדי להשלים אחרי ריב.
לא ראיתי אז כל בעיה בעובדה שעשיתי ילדים כדי לרצות את הוריי – ברור היה לי כבר אז, כמו שברור לי היום, שילדים הם אך ורק אמצעי למלא צרכים וחללים בלתי מסופקים אצל האנשים שסביבם, ושעל כן השאלה היחידה שנשארת פתוחה תמיד ושיש לענות עליה היא זו:
אילו חללים וצרכים באים הילדים הללו למלא.
זה ותו לא.
צורכיהם של הילדים עצמם, מטבע הדברים, אינם נכללים במשוואה ואינם חלק מהשיקולים, מיותר לציין.
כי ככה זה כשלא סופרים אותך.
שמעתי לאחרונה על גבר צעיר, בשנות ה-20 לחייו, שהגיש תביעה לבית המשפט נגד הוריו, על כך שהביאו אותו לעולם בלי לשאול לדעתו בעניין, סתם כך כי בא להם, ומבלי לתת דעתם על התוצאות והמשמעויות שיהיו להחלטה זו לגביו – כמו שעושים כולם, נו.
"צודק לחלוטין", הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשקראתי את הידיעה הזו. עם זאת, אין לעובדה שטענתו צודקת כל משמעות משפטית. אני מנחש שברור לו לתובע כמו שברור גם לי שיש בהגשת תביעה כזו אלמנט הצהרתי בלבד. מדובר, אגב, בתביעה אזרחית לכל דבר, משום שלצערי כי רב – הבאת ילדים לעולם עדיין לא מוכרת כמעשה פלילי.
וחבל שכך.
בשנות ה-90 צצה בארה"ב, מדינה שהיא מקור ידוע של טרנדים עולמיים, התופעה המוכרת בשם DINKS – double income no kids . מדובר בזוגות שהחליטו שאין להם כל רצון וצורך בילדים והם מסתפקים במה שיש לחיים להציע גם מבלי שיכפו את הורותם על ילדים כאלה ואחרים, או לחלופין – את נוכחותם של הילדים הללו על ההורים.
וזה נראה לי בסדר.
כי אם חניה ואני היינו זוג צעיר כיום, כשאני יודע איך העולם נראה ולאן הוא מתפתח, ואיך נראית מדינת ישראל היום, לא הייתי מביא ילדים לעולם.
אני מביט בכאב-לב וצער על העולם שבו גדלים נכדיי, וצר לי עליהם. אני שמח שהוריהם זכו עדיין לגדול בעולם אחר, פשוט יותר.
אני רואה ילדים גדלים בעולם מוטרף מעודף מידע, רובו מיותר לחלוטין, מוטרף מעודף גירויים, מוצף טכנולוגיה שעיקרה מלחמה על משאב אחד בלבד – תשומת הלב של כל אחד מאיתנו, כולל תשומת הלב של הילדים.
פלא שחוסר קשב וריכוז נפוצים היום בקרב ילדים?
ואני רואה עולם שאין בו הרבה מקום לילדים לשחק מחוץ למסך, לרוץ יחפים עם חברים ולהשתובב סתם. עולם שבו השדות נעשו שיכונים, ונותר להם עולם של מסכים, שהרשתות החברתיות קרעו אותו לגזרים, ועשו אותו מלא קיטוב ושנאה – וטיפשות אנושית.
ואני נזכר בדברי אימי: "לעולם כזה לא הייתי רוצה להביא ילדים".
אבל שלושה כבר הבאתי, ואני נושא באחריות.
ב-9.9.2001, יומיים לפני קריסת מגדלי התאומים, קרתה לנינה בתי, אז חיילת בטירונות, תאונת דרכים קשה ביציאתה לחופשה. היא נפגעה בפגיעת-ראש וחייה נעשו גיהינום עלי אדמות. על חיינו שמאז אני לא מדבר. 11 שנה מאוחר יותר, בתקופה של משבר קשה בתוך כל הגיהינום הזה, היא הטיחה בי: "אתם האשמים בכל הסבל שעובר עלי! אתה ואימא! רק בגללכם באתי לעולם!"
חשבתי לומר לה שהכול בגלל הסבים שלה, שהרי הם אלה שרצו נכדים ומכאן התחיל כל הבלאגן, אבל איכשהו זה לא נשמע לי משכנע, אז שתקתי.
כשאתה עומד מול כאב של מי שהבאת לעולם ואינך יכול לעזור – רק אז אתה מבין את מלוא האחריות שלקחת עליך להביא אותו לעולם הזה.
לך תעשה ילדים!
אם לסכם בקצרה: יש כאלה שרוצים ילדים כדי לתת לעצמם משמעות לחיים, ויש כאלה שהוריהם רוצים נכדים, ויש כאלה שרוצים לשמור על עם ישראל חי לנצח-נצחים ויש אחרים שחושבים שנכון יהיה ומתפקידם הוא לספק לצבא בשר תותחים.
וכך מוצאים את עצמם הזרע והביצית נפגשים ומפרים זה את זה והופכים ליצור חי שנקרע יום אחד בשרירות הלב מגן-העדן החמים והמוגן שברחם ונזרק אל חלל העולם – לך תתמודד!
וחניה אשתי אומרת: "מה אתה רוצה – זו דרכו של עולם! אצל כל בעלי החיים זה ככה!"
והיא רק שוכחת שלכל שאר בעלי החיים אין אונה קדם-מצחית מפותחת כמו אצלנו בני-האדם, אונה קדם-מצחית שהיא שמכוונת כיום חלק גדול ממעשינו, לטוב או לרע. והיא גם זאת שניתנת למניפולציות שונות והשפעה, מניפולציות כמו זו הבאה: לך תעשה ילדים! זה טוב להם וטוב לך!
העולם בנוי כמו משחק פירמידה ענק – אלו שבמעלה הפירמידה מסתמכים על המצטרפים החדשים שבתחתית שיספקו כספים לביטוח הלאומי ולקרנות הפנסיה ולענפי הבנייה ולכל מה שקרוי "צמיחה", ואם חלילה תחדלו מלעשות ילדים ולהתרבות הכול יקרוס על ראשכם ותגלו שישבתם על קרן מיידוף גדולה – ומיידוף במקרה הזה הוא הילדים שלכם.
כשנולדתי היו שניים וחצי מיליארד איש על פני הכדור – שני מיליון מתוכם חיו כאן במדינה. היום יש על פני כדור הארץ למעלה משמונה מיליארד ומהם שמונה מיליון במדינה. הריבוי ב-50 השנים האחרונות אינו לינארי – הוא אקספוננציאלי. עזבו אתכם מדלק ידידותי לסביבה, פרות שמפליצות מתאן, מחזור אריזות ומה לא – ההתרבות האנושית היא זו שתכלה את עצמה.
זו רק שאלה של זמן.
לדחוף את האף
סיפרתי בעבר שאימי הפילה שש פעמים במהלך מלחמת העולם השנייה כשאמרה: "לעולם מחורבן כזה אני לא רוצה להביא ילדים".
וכמה היא צדקה.
כשהסתיימה המלחמה מצבה הרפואי כבר לא אפשר לה ללדת, לפי דעת הרופאים ברומניה.
כשעלו הוריי לארץ פגשה אימי במנהל מחלקה בבילינסון, ששמע את סיפורה ואמר לה: "את תיכנסי להיריון, אני אשגיח עליך במהלכו, ואת תלדי ויהי-מה!"
וכך היה.
אימי נכנסה להיריון, הפרופסור השגיח עליה, וכך נולדתי אני בניתוח קיסרי.
ואני חושב לפעמים: אילו ידעתי את שמו של הפרופסור ההוא, הייתי מאתר את קברו, ופעם בשנה הייתי עולה אל הקבר, ויורק על המצבה.
למה לעזאזל הוא היה צריך לדחוף את האף לעניינים לא-שלו?
