דונמים רבים שנשרפו, פעילות שהושבתה לחודשים ארוכים ועד לאיום הביטחוני המתמשך. כל אלו לא הרתיעו את שרה מנשה ועובדיה קידר, חקלאים בכל רמ"ח איבריהם, שהחליטו לעשות את הכל כדי לשקם את משקיהם שנפגעו, תוך שמירה על אופטימיות וחדוות עשייה. לקרוא ולהתמלא בגאווה
בעיצומו של אחד הפרקים הקשים בתולדות מדינת ישראל, כששדות העוטף בערו, חיים נגדעו באיבם ומשקים שלמים הושבתו נוכח המלחמה הקשה, היו מי שהצליחו להחזיק באדמה, פשוטו כמשמעו.
אנו מתכוונים כמובן לחקלאי העוטף, אשר הפגינו חוסן מעורר השראה לאורך כל התקופה. חרף המכות הרחבות שספגו שפגעו אנושות את מפעלי חייהם, אלו מוכיחים מזה כשנה וחצי כי על אף המשבר העמוק, ביכולתם לקום ולשאוב אופטימיות בתקווה לעתיד טוב יותר.
בכתבה שלפניכם אנו גאים להאיר בזרקור אודות סיפורם של שניים מחקלאי המושב נתיב העשרה סמוך הגדר. שניים אשר למרות הפגיעות הקשות, הפינויים, האיומים והחרדות, החליטו לא לוותר ולבחור בחיים. בעקשנות ובאהבת הארץ, הם חזרו לשדות, שיקמו חממות והמשיכו לטפח את האדמה שגידלה אותם. זהו סיפור של חוסן נדיר, סיפור של קהילה שלא נכנעת, סיפור של אהבה עזה לאדמה – גם כשהכול מסביב רועד.
מהחממה למיגונית
שרה מנשה (48), מתגוררת בנתיב העשרה מזה כחצי יובל. היא נשואה לניר, בן המושב, ואמא ל-3 בנים.
לאחר קריירה בת שני עשורים בתפקיד מנהלי משאבי אנוש של בנק מוביל באזור הדרום, החליטה שרה כי היא 'מחשבת מסלול מחדש' בדרך לשינוי תעסוקתי. "תחום החקלאות תמיד קרץ לי, מה גם שהחלטתי שאני לא מעוניינת יותר לנהל בית בשלט רחוק", היא מספרת.
"בעלי הוא בן למשפחה חקלאית, שהגיע לנתיב העשרה לאחר הפינוי מסיני. לצערי, השטחים שקיבלה המשפחה שלו במושב עמדו ריקים ושומיים במשך לא מעט שנים. ב-2017 החלטתי שאני מרימה את הכפפה ופועלת לשקם את המשק מחדש. מדובר בשטח של כ-5 דונם חממות. חברתי לחברת זרעים בסיוע של חבר ויצאתי לדרך. מאז הכול היסטוריה".
שרה מתארת את פעילותה החקלאית, ראשיתה בגידול קישואים, ובהמשך במשק שעסק רובו ככולו בגידול זרעים לירקות (בעיקר פלפלים) המלווה באיום ביטחוני של ממש. "המשק שלי ממוקם ממש על הגבול, בשטח הדרומי של המושב. המשמעות היא שכל הסלמה או אירוע ביטחוני, ולו הקטן ביותר, פירושו סגירת השערים ועצירת העבודות. זו הסיבה שביקשנו להעתיק את הפעילות לצד הצפוני של המושב. רק אחרי השבעה באוקטובר הקריאות הללו נענו בסיוע של תקומה, מה שיאפשר לנו לשמור על רצף גידולי לאורך כל השנה".
השבעה באוקטובר תפס את שרה ועובדיה התאילנדים בשיא עונת הזרעים. עם תחילת הישמע אזעקות 'צבע אדום' התפנתה מיידית למיגונית קטנה שהוצבה בשטח, שם שהתה במשך למעלה מ-9 שעות יחד עם 11 מעובדיה התאילנדים.
לדבריה: "בגלל הסמיכות לגדר, בחודשים שקדמו למתקפה, שמענו הרבה אימונים של החמאס. אבל עדיין, שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד להתרחש. כמות האש כאן הייתה ענקית. את הבן שלי שיחררתי באותו ערב לבני משפחה במרכז. אני החלטתי להישאר, יחד עם בעלי ו-11 עובדים תאילנדים, כדי למצוא להם פתרון. רק ביום שלישי כשהצלחנו להסדיר את התנאים שלהם".
במשך יותר מ-4 חודשים המשק של שרה הושבת לחלוטין. "בגלל המיקום שלו בסמיכות לגדר, לא הייתה שום אפשרות לרדת לשטח. אני אישית סירבתי לסגור את המים. זה הרגיש לי כמו לנתק ילד ממכונת חמצן. אני כבר לא מדברת על הנזק הכלכלי הענק של 15 דונם זרעים שפשוט ירדו לטמיון".
לאחר 8 חודשים בהם שכרה דירה בתל-אביב, חזרה שרה למושב, כשהיא נחושה בדעתה לעשות הכל כדי לשקם את המשק. "גם בימים הקשים ביותר, הבטחתי לעצמי שברגע שאוכל אעשה את הכל כדי לחזור ולשתול. לשמחתי באוגוסט האחרון זה קרה. הכנתי את החממות. הפועלים המדהימים שלי ששהו איתי בממ"ד חזרו לפעילות. יחד בכוחות משותפים הצלחנו להחזיר עטרה ליושנה. כמובן עם הרבה כאב ומועקה, אבל גם עם הרבה חדוות עשייה ותקווה. זה אמנם רק תחילת הדרך, אבל אני מאמינה בכל ליבי שהמשק ישוב לשגשג ואף ישבור שיאים חדשים".
שרה מבקשת לנצל את הבמה כדי לפנות למקבלי ההחלטות בבקשה אישית: "חשוב לי להעביר מסר לממשלה שלנו. הגיע הזמן שתשכיל להבין שהישובים בגבול, ובמיוחד החקלאים, הם הערובה למען הביטחון של המדינה והביטחון התזונתי של תושבי מדינת ישראל- 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו'.
מהצד שלנו – אנו נמשיך לעשות חקלאות כחול לבן וגאים בכך וכמי שלוקחת חלק בוועד המושב, אני מבטיחה שנמשיך לעשות את הכל כדי להחזיר את כל התושבים הביתה.
זוהי הציונות האמיתית בעיניי.
מנגד אנו רואים בתפקידה של המדינה והצבא להגן עלינו. זהו טאבו שהיא מחויבת לו בכדי שנוכל להמשיך כאן. זוהי אינה פריווליגיה, אלא חובה מוסרית".
לא תנצחו אותו
עובדיה קידר הוא אחד מהחקלאים הוותיקים בעוטף עזה בפרט ובארץ בכלל. הוא בן 83, סב ל-17 נכדים וסבא רבא ל-2 נינים. הוא נולד במצרים, המשיך לנתיב העשרה במשכנה הקודם בחצי האי סיני, ומשם החל מהפינוי ב-1982 במוקד הנוכחי על גבול הרצועה, כשהוא חי תחת אופוריה של 'שלום' ותקווה לעתיד שקט ושלו בתוך חבל ארץ יפהפה.
עובדיה מספר כי לאורך חייו עסק בגידולים מגוונים, החל מפרחים, ירקות זרעים ועוד. סך הכל המשק שברשותו השתרע על כ-20 דונם של חממות, בהם הועסקו למעלה מ-15 עובדים תאילנדים בשיא.
"עד השבעה באוקטובר היה לי משק לתפארת. גידלתי זרעים לירקות שהאכילו פיות רבים ופירנסו לא מעט משפחות. לצערי, האירועים הקשים שעברו עלינו שינו את החיים שלנו מקצה לקצה", מספר עובדיה, רגע לפני שהוא עובר לתיאור מצמרר בו הוא מציג את הרגעים הרגעים המחרידים של בוקר 'השבת השחורה', רגעים אשר סביר להניח ילכו עימו עד יומו האחרון.
"ירדתי לשטח, כמו בכל בוקר כמעט, בשעה 06:00 בכדי לאסוף את הפרחים על מנת להוציא מהם אבקה ולספק לתאילנדים, כדי שיוכלו להתחיל בעבודה. איך שהגעתי למקום כבר הייתה לי תחושה לא טובה. עוד לא הספקתי להיכנס, והחלה הפגזה מאוד מאסיבית מכיוון עזה. ביקשה מאשתי שתיכנס מיד לממ"ד. יש לי עוד שלושה ילדים שגרים במושב. טלפנתי לכולם, אבל לא היה מענה. עוד כמה דקות עוברות והחלטתית לכתוב בהודעה לאחד הנכדים שלי. את ההודעה שהוא השיב לי לא אשכח לעולם. הוא כתב – 'סבא, יש לנו מחבלים בבית. הם יורים וצועקים. אנחנו מתחבאים מתחת לגרם המדרגות'. המזל שלהם בדיעבד היה שהתחבאו שם ולא בתוך הממ"ד. המחבלים במזל עזבו את המקום, והם נותרו להתחבא במשך כשלוש וחצי שעות נוספות. כך הם שרדו. נכד אחר שלי עבד באותה שבת כסלקטור במחסום ארז. כשהחלה המתקפה והמחבלים ירו לכל עבר, הוא נאלץ להתחבא יחד עם עוד כמה עובדים בחדר החשמל. המחבלים ניסו לפתוח את הדלת ללא הצלחה. גם הוא שלח אותה הודעה קשה באותה השבת – 'אבא, תברחו. המון שועט לכיוונכם. אוהב אתכם'.
בצל הסיפורים הקשים, עובדיה משתף על ההתמודדות האישית שחווה מאז פרוץ האירועים הקשים, במהלכם נאלץ להתפנות מן המושב עד יעבור זעם למרכז הארץ. "פונינו לכפר שמריהו. איש נחמד נתן לנו את הבית שלו שעמד בפני הריסה. בכלל, זה היה מאוד מרגש לראות אנשים טובים מעם ישראל נרתמים ומתגייסים. חלק צבעו את הבית, אחרים השמישו אותו לאורך התקופה. הם פשוט סיפקו לנו כל דבר שהיינו צריכים, עד לרמת השרוך בנעל. זה מה שנתן לי קצת אור בתוך האפלה, בזמן שהמשק שלי הושבת לחלוטין במשך תקופה כל כך ארוכה".
ואם כבר באופטימיות עסקינן. לפני כחודשיים וחצי שב עובדיה למושב תוך החלטה כי הוא עושה את הכל על מנת לשקם את המשק ולקום מתוך השבר בסימן תקומה מחודשת. "הנכד שלי בדיוק השתחרר לאחרונה מהצבא. הוא מסייע לי כאן בשוטף. אנחנו מתחילים ממש הכל מחדש עם דונם אחד של זרעים, בניסיון לשוב לפעילות. כולי תקווה שכבר בעונת הסתיו הקרובה היקף הפעילות יתרחב משמעותית, בעיקר הודות למעבר החלקות מהשטחים צמודי הגדר שנחשבו למסוכנים וחשופים לירי נ"ט, לאזורים אחרים ובטוחים יותר. זה המקום להודות למנהלת 'תקומה' ולאנשיה שעוזרים לי העברת החממות ובניה של חממות חדשות באזור החלופי שהוקצה לי".
אגב, לצד עיסוקו בחקלאות, עובדיה מתבלט בכישורי הציור שלו בהם הוא משקיע בזמנו הפנוי, כולל השתתפות בתערוכות מעת לעת. אחד מהציורים עליהם שקד בחודשים האחרונים ביטא את הכאב והצער נוכח הטרגדיה שפקדה את משפחת ביבס. היה זה באמצעות 'מלאכים בשמים' בדמותם של כפיר ואריאל ביבס, ציור שהדהד טראומה שנדמה כי הפכה לטראומה של מדינה שלמה.
ומה לגבי העתיד? ממרום גילו וניסיונו עובדיה מתעקש כאמור לשמור על אופטימיות חרף כלל האתגרים שמסביב. "כל החיים שלי הייתי אופטימי, וכך גם אשאר. אני בטוח שעוד יבואו עלינו ימים טובים יותר, בתקווה לחזרתם של כל החטופים ולשלומם של החיילים בכל הגזרות".
