למה הדי בן-עמר לא נכנס לממ"ד במלחמה האחרונה ואיזו מסקנה חשובה הוא הסיק?
מאז תחילת ההתקפה על איראן, אני עוקב בתמיהה מסוימת אחרי האנשים ש"גאים כל כך בחיל האוויר", ובמיוחד אחרי אלו מביניהם המוסיפים "שלנו!"
שהרי אם לא ישבתם בקוקפיט במשך שלוש שעות טיסה הלוך ושלוש שעות חזור, ולא שחררתם פצצות על מתקנים עוינים וחמקתם מתותחי או טילי נ.מ., או לא הכנתם את המטוסים לטיסה והזעתם על סולמות או מתחת לבטן המטוס ולא העמסתם עליו פצצות, ואם לא תדרכתם את הטייסים טרם היציאה לקרב – במה בדיוק אתם גאים?
ודומה הדבר בעיני לאלו הגאים בניצחון של הנבחרת "שלהם", גאים עד אקסטזה לפעמים – מה בדיוק בעובדה שישבתם ביציע ואכלתם נקניקיות ושתיתם בירה, או פיצחתם גרעינים לתוך צווארון החולצה של זה שיושב בשורה שלפניכם, תרם לניצחון הקבוצה "שלכם"? מה מכל זה עושה אתכם שותפים לניצחון?
במה בדיוק אתם גאים?
ניחא אם אלו היו הבן או הבת שלכם שעשו את כל זה, התרוצצו על המגרש והכניסו גול או ישבו במטוס או הכינו אותו לקרב, עוד הייתי יכול להבין – במידה מוגבלת ובהסתייגות לא מעטה! – שאתם מנכסים לעצמכם חלק בניצחון, משום שאולי משהו בחינוך שהקניתם לילד שלכם היה לו חלק בכל זה.
או שמשהו מהגנים שלכם מצוי בו – לא ברור אם החלק הטוב שבו דווקא, אבל נניח שדווקא החלק הזה.
אז נניח, נו. תיהנו מהספק.
אבל בכל מצב אחר – במה בדיוק אתם גאים?
מברברים את עצמם לדעת
שמעתי שטראמפ לא מגיע להחלטה באף עניין הנוגע לאיראן לפני שקרא את הסטטוס היומי, הכולל ניתוח המצב העכשווי פלוס ניתוחי עבר ועתיד ופרשנות לכל זה, שמפרסם בפייסבוק מר שמעון רוזנצווייג מחדרה.
מצד שני, ברור לי שחמינאי לא נוקט בשום פעולה טרם שקרא בטוויטר את הפוסט היומי של עו"ד יעקב שלזינגר מפתח-תקווה, המנתח את אירועי 24 השעות האחרונות, מפרשן אותם לקהל קוראיו הבלתי-מעוניין-בעליל, וחוזה את העתיד אפילו בלי נומרולוגיה וניתוח מצב הכוכבים.
שלא לדבר על יעקב ביטון מהוד השרון, שדוד שלו מצד אימו השתתף בזמנו בלכידת אייכמן בארגנטינה, ועל כן הוא מוסמך לנתח ברשתות את הדמיון בין האידאולוגיה האיראנית לאידאולוגיה הנאצית ועל הצמיחה ההיסטורית של תהליכי השמדת עם, שמטבע הדברים אין להם כל קשר למה שישראל עושה בעזה, או להצהרות של שרים מהקואליציה וממה שקוראים הציונות הדתית, או המפלגות החרדיות הלא-ציוניות בעליל.
וככל שאני נתקל בעוד ועוד עצות וניתוחים שמייעצים ומנתחים ונותנים חברי פייסבוק שלי למנהיגי המדינות והכוחות הניצים, ומסבירים לכולם כולל אותי את המציאות, אותה מציאות שאפילו אלו שיצרו אותה לא ממש יודעים להסביר ולא מבינים, כך אני תוהה יותר:
למה הם עושים את זה?
ולמה עושים את זה כל הפרשנים למיניהם, הבדימוסים והג'אמוסים והלשעברים והבפועל שיושבים באולפני הטלוויזיה ומברברים עצמם לדעת: מה יוצא להם מזה?!
חוץ מהרגשת חשיבות עצמית, אני מתכוון.
למה כל זה טוב?
לקלוע בישבן
הממ"ד שלנו נמצא ביחידה המושכרת.
יש לנו בת נכת צה"ל 100+. בזמנו היא התגוררה לידנו, והגענו למסקנה שנוח יותר יהיה לכולנו אם בבית החדש שבנינו נבנה לה יחידת מגורים צמודה, המחוברת בדלת משותפת אל ביתנו. זו יחידה מכובדת בת 80 מ"ר באיכות גבוהה ומותאמת לצורכי מי שמוגבל בתנועה ומוטוריקה.
מטבע הדברים, את הממ"ד בנינו ביחידה המיועדת לבת.
כשסיימנו את הבניה, בתנו העדיפה להתגורר ביפו בשוק הפשפשים, והדירה הושכרה.
יחד איתה הושכר גם הממ"ד.
שהרי ידוע לכל כי מלחמה בישראל היא עניין תיאורטי בלבד, וממ"ד נבנה משום שאלו הדרישות לטופס 4.
ולכן כשבנינו את הבית החדש, לא רק זאת שבנינו ממ"ד אחד בלבד לשתי יחידות מגורים, גם דאגנו שכל הקיר המזרחי הפונה אל טול כרם, והצופה אל הנוף המרהיב של שדות יד חנה שלאחריהם בתיה האקזוטיים של טול כרם והמסגדים הציוריים שבה – יהיה עשוי כולו זכוכית שקופה.
כך שאם במקרה באחת המרפסות הפונות אל יד חנה מהעיר הציורית טול כרם יישב צלף עם רובה הקולע ל-1,200 מטר, נניח, שהוא מרחק סביר עבור כל צלף שאיננו חובב סתם, יהיה לו נוח לקלוע בישבן שלי.
שלא לדבר על חוליה של נוח'בות שינחתו במצנח רחיפה או יגיעו במנהרה חפורה וייכנסו דרך דלת הזכוכית השקופה.
על כן, כשפרצה מלחמת טבח נתניהו, וקסאמים החלו לעוף לעברנו, אמרה חניה אשתי שעם כל אי הנעימות, בכל מקרה של אזעקה אנחנו חייבים להיכנס אל דירת השוכרים לממ"ד.
וכך היה.
בדירה השכורה התגוררה אז משפחה צעירה ונחמדה המורכבת משני הורים צעירים, שני ילדים צעירים עוד יותר ותינוק, ומצאנו עצמנו כמן משפחה גדולה יושבים בממ"ד הקטן.
עד כדי כך היינו משפחה גדולה, שפעם אחת הספיקה לי ואמרתי לחניה שבאזעקות הבאות היא מוזמנת לשכב איתי במיטה הזוגית שבחדר שלי ולראות נטפליקס בטלוויזיה.
זה דרש מחניה ויתור מסוים, כי היא יודעת שאני לא צופה בטלוויזיה ישראלית משום סוג, על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה, אבל סדרות בנטפליקס ובאפל TV נראו פשרה הוגנת.
אז הסתדרנו כך.
ואז הגיע שלב החקירה הנגדית במשפטו של נתניהו, והיה ברור לנו שהוא לא ייתן למצב המביך הזה להימשך.
וכך פרצה המלחמה עם איראן.
המלחמה עם איראן תפסה אותנו עם שוכרים חדשים בממ"ד. ביחידה המושכרת מתגורר עכשיו איש חביב להפליא בן 96 שנים שעבר אירוע מוחי ואיתו העובדת הסיעודית שלו, אישה צעירה מחבר עמים כלשהו, חביבה להפליא וכבר דוברת עברית כמו שפת אם. על כן בהתראה הצורמנית הראשונה על פתיחת הרולטה הרוסית מאיראן מצאנו עצמנו חולקים עימם את הממ"ד.
מהר מאוד למדתי, כמו כולם, שהטילים מאיראן אינם דומים לשום דבר שהכרנו, ושעל כן אם ינחת טיל כזה בקרבת הבית שלנו, הבית ייראה כמו עתיקות קיסריה כשהענן יתפזר, ומשום כך אמרתי לחניה:
"עזבי, מה יש לי לחפש בממ"ד? אני בן 71 – אם הבית הולך אני לא מתכוון להיזרק עכשיו בין מגורי תמחוי זמניים, מוסדות לקשישים ומרתפי חניה ציבוריים שהוסבו לשיכון אנשים חסרי בית.
הרי איש בממשלה הזו לא ידאג לנו ולא יטפל בנו אם הבית הולך, ותזכרי שאיתו בטח ילכו גם שתי המכוניות שבחניה".
"אז מה אתה מנסה להגיד?" חניה אמרה.
"שאני נשאר בחדר וצופה בסדרות בנטפליקס, ואם יורד טיל על הבית והבית הולך – אני הולך איתו. 71 שנה הספיקו לי, ועם מה שהולך להיות מהמדינה הזו עכשיו, עם הממשלה הזו ועם הבאה אחריה ועם זו שאחרי-אחריה – לא נראה לי שאני הולך להפסיד משהו".
וכך היה – בכל פעם שהחלה אזעקה, המשכתי לישון, או שצפיתי בסדרות בנטפליקס.
ועל כן יש לי כמה מסקנות מהמלחמה שאני רוצה לחלוק אתכם.
אל תחמיצו!
מסקנה ראשונה: אין על סדרות מתח בלשיות בריטיות!
זו אמירה שהיא נכונה בכל זמן ובכל עת, אבל ספציפית למקרה שלנו – אל תחמיצו את "מחלקה Q"!
מסקנה שנייה: סדרות מתח סקנדינביות הן הדבר הכי קרוב באיכות לסדרות מתח בריטיות!
ואם מדברים ספציפית על מסקנות ממלחמת איראן:
אל תחמיצו את "השמורה" הדנית!
שתיהן בנטפליקס, כאמור.
