"בין גורמזאנו לגורן", הוא ספרם המשותף של הסופר הנמרץ יצחק גורמזאנו גורן שעלה מאלכסנדריה, מצרים, ושל בנו רואי גורמזאנו, סופר אף הוא, מורה לספרות ותיאטרון בבית הספר מעלה שחרות ביטבתה, ותושב די חדש בקיבוץ אליפז
יצחק גורן גורמזאנו. "הבאנו את התרבות המזרחית בצורה לא סטריאוטיפית. כתרבות ולא כעניין של בורקס וחמנידוס". צילום: יובל חן
הרוח הגבית ליצירת ויציאת הספר "בין גורמזאנו לגורן", ספר משותף של אב ובנו, ניתנה על ידי האב יצחק גורמזאנו גורן (84) בעל אנרגיות וגוף עשייה שאדם צעיר בהרבה ממנו יכול להתקנא בהן. שניהם, האב ובנו, באים מעולם התיאטרון. את התיאטרון המשפחתי "בימת קדם" ייסד גורמזאנו האב עם רעייתו שושה, שמשחקת ופעילה בו גם היום. הוא עצמו למד בימוי תיאטרון בארצות הברית וכתב 15 ספרים. רואי הבן הוא מנחה קבוצות, עוסק בתיאטרון ובחינוך, תושב די חדש בקיבוץ אליפז. הוריו עדיין מתגוררים בתל אביב, שם הוא נולד.
"בין גורמזאנו לגורן", יצא לפני כארבעה חודשים בהוצאת הספרים המשפחתית (ששמה כשם התיאטרון המשפחתי) והוא מאגד, לסירוגין, סיפורים שכתבו האב ובנו, כל אחד בנפרד. המכנה המשותף, כפי שמעיד יצחק, הוא העיסוק ביחיד. גורמזאנו האב היגר ארצה בגיל ילדות מאלכסנדריה ואומנם שהה במעברה, אבל דילג מעל השפעות כור ההיתוך המפורסמות. התפיסה שלו את שורשיו המזרחיים והביטוי שהוא נותן לאותה מזרחיות גם דרך עבודת התיאטרון, שונה מהמקובל, בטח אם מסתכלים על זה בפרספקטיבה של אז ("שושה ואני היינו פעילים בעיקר בזה שהבאנו את התרבות המזרחית בצורה מאוזנת ולא סטריאוטיפית או פולקלורית. כתרבות ולא כעניין של בורקס וחמנידוס"). רואי (49) עוסק באותו יחיד ממקום קצת שונה של חיפוש עצמי, שיותר מתאים לדור האיקס. למרות הפער בין הדורות, אפשר לומר שהכתיבה שלהם דומה באופן יחסי. היא מהודקת, תיאורית ובעלת מבע גבוה ובה בעת מאופקת. אם לא היה אומר שהוא גר רוב חייו בתל אביב, אפשר היה להניח מ"ניחוח" הכתיבה שיצחק דווקא ירושלמי.
תהליך קליטה אונליין
תל אביב הייתה החלק המשמעותי בילדותו של רואי הבן. "גדלתי בה, הלכתי ברחובות שלה וגם הרבה מהסיפורים בספר הם הזיכרונות שלי מתל אביב של פעם, כמו שראיתי אותה. למדתי תיאטרון והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים, בעקבות ההורים. זה מה שידעתי בבית. כשהיינו ילדים לקחנו חלק בהוויית התיאטרון בבית: להקליד מחזות, ללמוד טקסט, לעזור להקים תפאורה או להעביר ציוד, אחר כך ביימתי בתיאטרון של ההורים, כל הזמן הייתי בתוך העשייה המשפחתית התיאטרלית", הוא מספר. בסמינר הקיבוצים פגש את בת זוגו. עם שני ילדיהם עברו לגבעת עדה לפני שבע שנים כדי להיות משפחת אומנה. "במשך שנה היינו בפנימייה של המרכז להכשרת ילדי ישראל וגרנו עם 11 ילדים בבית. זה היה מתחם שגרו בו 15 משפחות ולכל אחת היה מספר כזה בערך של ילדים בכיתות ג'-ט'. זה היה בית גדול מאוד עם חדרי פנימייה ויחידה משפחתית. הילדים שלי חזרו הביתה מבית ספר לבית מלא בילדים ותנועה וחוגים ופעילויות".
וואו, זאת חוויה יוצאת דופן.
"זאת הייתה שנה מאוד עשירה ועמוסה אבל זה מורכב וזה לא מתאים לכל אחד. זאת הייתה חוויה מדהימה ומצמיחה, אבל סיימנו בהחלטה שאנחנו ממשיכים הלאה. המשכנו לגור בגבעת עדה עוד שנתיים ואז נסענו לקוסטה ריקה לשנתיים".
לאליפז הגיע בעקבות הזמנה של רכז מגמת התיאטרון של בית הספר העל יסודי "מעלה שחרות" ביטבתה, שהציע לו להנחות סדנת כתיבה בת חצי שנה. "הייתי מגיע מהמרכז, ישן שם ומנחה למוחרת את הסדנה וחוזר למרכז, וככה יצא לי להכיר את הקיבוץ ולהתאהב בו וכשטסנו לקוסטה ריקה היה ברור לי ב-2019 שאם נחזור לארץ, זה רק לערבה", הוא מספר. "בביקור בארץ אחרי שנה החלטנו להיקלט באליפז. עשינו תהליך קליטה אונליין במשך שנה ומצאתי עבודה ב'מעלה שחרות'. אני מלמד תיאטרון וספרות ומנחה סדנאות כתיבה, אשתי מלמדת NLP ומנחה סדנאות באילת ופותחת כאן קליניקה, מצאנו כאן כר פורה להתפתחות. הבת שלי מאוד רצתה ללמוד בפנימייה ונרשמה ל'אדם ואדמה' בחצבה והבן הקטן מגשים את החלום לרוץ יחף. זה היה תהליך של לבנות את החיים שאנחנו רוצים ואני מאמין ומקווה שמצאנו את המקום שלנו".
היית עירוני על מלא. איך זה לגור בקיבוץ?
"זה קיבוץ מתחדש. אני לא חושב שיכולתי לעשות מעבר לקיבוץ שיתופי, זה היה לי חד מדי. הרבה מאנשי הקיבוץ הם עירוניים לשעבר ואני חושב שהדבר המשמעותי הוא הקהילה. תל אביב הייתה פעם יותר קהילתית וזה כמו שתלכי היום לאילת, אנשים מכירים אחד את השני. הערבות ההדדית מאוד משכה אותנו. מאוד רציתי להתחיל ללמד ורק פה זה קרה. וגם כשעוד גרתי במרכז, רק לנסוע ולראות בדרך את הנוף וההרים כל כך הרגיע אותי. זאת הייתה מתנה".
כמה ימים לפני השיחה שלנו התפרסמה במוסף "הארץ" כתבת קולינריה שהכריזה על הערבה כאזור הטרנדי החדש בישראל, שמתחבר גם לטרנד ה"וולנס" הוותיק יותר. בעיקר בגלל שנשמר בה שקט יחסי לאורך כל השנתיים הסוערות האחרונות, וגם בגלל האווירה והגיאוגרפיה שתורמות לתחושת הרוגע והניתוק הזאת, שקשה מאוד להשיג בישראל.
"לניתוק הזה יש יתרונות וחסרונות. אתה לא בלב האירועים אבל זאת פרספקטיבה שונה והזדמנות לייצר סגנון אחר של חיים. יש פרויקט של הרחבת יחידות דיור וכאן אנחנו גרים. זה קיבוץ קטנטן וצעיר, יש פה 35 משפחות בערך. האנשים טובים מאוד וזה ניכר. זה מצחיק, כי בקוסטה ריקה יש מנהג לחייך ולהגיד 'בוקר טוב' לכולם ובתל אביב זה היה מאוד מאתגר לנסות לסגל את המנהג הזה, ופה זה קורה".
יחידת חוויה אנושית
גורמזאנו האב, כאמור, הוא סופר נמרץ. בזמנו אף ייסד כתב עת בשם "הכיוון מזרח" ש-45 חוברות ממנו יצאו עד כה. "עיקר היצירה הכתובה שלי היא טרילוגיה על אלכסנדריה של ילדותי וארבעה רומנים היסטוריים על דונה גראציה. שושה ואני עבדנו על ספר שנקרא '50 סיפורי במה' והכיל מונולוגים שלה, ובזמן שחיפשתי חומרים מצאתי סיפורים ישנים שלי שרובם פורסמו אפילו יותר פעם אחת באנתולוגיות וכתבי עת, ופתאום אמרתי לעצמי שגם אם הם פורסמו, זה כאילו הם נכתבו בחול. מי יגיע אליהם ככה, בחוברת של לפני 50 שנה?", הוא מסביר את המוטיבציה לכתיבת "בין גורמזאנו לגורן". רואי זכה ב-2007 בתחרות "הסיפור הקצר" של עיתון "הארץ" עם הסיפור "פרפרים" ופרסם לפני שלוש שנים את ספר הביכורים שלו, "היוצא דופן". יצחק הציע לו לחבור לספר משותף.
איך כותבים ספר ביחד?
"העקרון שהחלטנו עליו היה שכל אחד כותב את הסיפורים שלו. כיוון שהסיפורים שלי נכתבו בעבר, הם מכסים תקופה מאוד ארוכה ויצא שחמישה או שבעה מהם עוסקים בצבא ובמלחמות ישראל והסיפור היחיד העכשווי שכתבתי לכבוד הספר הוא 'צה"ל כבר מגיע', על 7 באוקטובר. רוב הספרים שלי הם רומנים היסטוריים. העבודה המשותפת שלנו על הספר התבטאה בזה שהיינו העורכים הראשונים זה של זה. ויש דיאלוג שאנחנו מקיימים בסוף הספר על החיים והסיפורים".
לפני שקיבל את ההצעה של אביו, רואי התחיל לבנות כיוון לספרו השני. הוא נמשך לז'אנר המדע הבדיוני. "אבא שלי בן אדם מאוד פרקטי. הוא ראה שזה ייקח לי הרבה זמן ואמר: 'בוא ונעשה בינתיים ספר ביחד מסיפורים קצרים שלך ושלי'. התחלתי לנבור ולהיכנס לתיקיות במחשב, לאסוף חומרים ורעיונות שתמיד רציתי לפתח ולהוציא ואבא שלי עשה תהליך מקביל והיינו כל הזמן בבדיקת סטטוס של מתי נגיע לשלב שאפשר לשתף", הוא מספר. "לי היו כמה סיפורים חסרים. היה לי רעיון פעם לכתוב ספר 'סיפורי מחזור' שבהם אני חוזר לתמונות של ילדים וילדות מהעבר שלי ומייצר להם מציאויות אחרות. זה היה תהליך מאוד מהנה. פורמט הסיפור קצר זה משהו שאף פעם לא הבנתי עד אז. זאת בעצם יחידת חוויה אנושית שאתה מעביר כסופר".
אתה מודה שהכתיבה היא תמיד תהליך מאוד קשה ומורכב, ושנדרש ממך הרבה כדי לשבת ולכתוב, ופה פתאום היה משהו אחר. זה בגלל שאבא שלך עזר?
"הוא היה היוזם והקורא הראשון שלי תמיד. בגלל שגדלתי בצלו יש לנו שפה דומה, גם מקצועית. אני מכיר אותו יותר כבמאי תיאטרון ובזה גם נעזרתי בו. בתיאטרון השפה מאוד פרקטית וברורה, הוא עוסק במושגים מאוד ברורים של עלילה ושינוי וקונפליקטים, ואני חושב שדרך שפת היצירה התיאטרונית הגענו לשפה משותפת של לדבר על סיפורים. הוא יכול להגיד לי: 'עוד לא מצאת את הסיפור', והוא צודק. בכתיבה של שנינו אני מזהה את העניין התיאטרלי ואיך שאנחנו מציגים את הדרמה בתוך הסיפור".
התכנים שלכם שונים.
"נכון. אצלי יש הרבה תכנים של אובססיה, אבל אני מאוד מנסה לא להיות גרוטסקי לשם הגרוטסקה. אותי מעניינים התכנים של הניסיון ליצור חיבור ומה ימלא את החלל הזה, את הפער של החסר. אנשים תמיד יחפשו סיפורים. הם טומנים בחובם את המהות של החוויה האנושית, לספר סיפור זה לספר את המציאות, את החיים. מבחינתי זה היינו הך. זה כמו צופן של איך לחיות".
יצחק, אתה אדם עירוני מובהק. ביקרת את רואי ואת הנכדים בקיבוץ? איך זה בשבילך, בתור מי שחווה ערים גדולות וסואנות כמו תל אביב, ניו יורק ואלכסנדריה?
"יש לנו כבר 20 ומשהו שנים בית שכור בכפר קיש, כך שאנחנו חיים בעיר אבל יש לנו מפלט בכפר, ובאליפז יש שם אווירה נהדרת והמדבר הוא כמו רומן חדש שלו. רואי חווה הרבה נדודים ואני תמיד אומר ששגרה זה הדבר הכי טוב בחיים, וההתכנסות הזאת של הקיבוץ והשלווה של הערבה נראות לי כמו משהו שעשה להם טוב למשפחה. בכל הביקורים שלנו היה מאוד כיף שם. לי יש סיפור מטורלל לגמרי על פרופסור לתנ"ך שמחפש במדבר את שורשי היהדות ומסתבך שם, אבל רואי גילה את המדבר כמקום שממלא אותו בהשראה ואני לגמרי מבין את זה".
