פתרון יצירתי למסע שנראה כדרך ללא מוצא 

בפרפרזה על השיר "זה לא כבד זה אחי", (המבטא רגשות אהבה ומסירות לאדם קרוב, ללא קשר למעמסה שהוא מהווה) – כך מסביר אליהו: "זה לא כבד, היא אחותי", את החלטתו לאנשים, ששואלים אותו אם הוא מודע למשמעות שתחול עליו, ובעיקר על אחד מילדיו בהמשך הדרך 

אליהו ורחל הם אחים מיוחדים. היה משהו במבטים המתחלפים ביניהם, שגרם לי להבין עד כמה הקשר ביניהם מיוחד, כשהם התקדמו על השביל המוביל למשרדי. רחל היה הבכורה, אבל ברגעים מסוימים נראה שהם מחליפים בנוחות בין התפקידים, כשאליהו לוקח מעת לעת את ההגה ומוביל את הספינה המשותפת ליעדה. 

"אני כאן בשביל אחותי," פתח אליהו תוך שהוא שולח מבט חם לעבר אחותו. היא הנהנה בהכרת תודה והמשיכה את אמירתו בהסבר על שני ילדיה. איילה, הבת של רחל מתגוררת בארה"ב כבר שלושים שנה עם בעלה ובנותיהן. היא מגיעה מדי פעם לביקור מולדת. "הכוכבים הסתדרו עבורה מאז שהיא קטנה. אני לא מתפלאת. היא פשוט מלאכית," הסבירה אימה בגאווה. "הבן שחר, זה כבר סיפור אחר. קסם של בחור, אבל נולד עם משקולת כבדה. הילד אובחן על הרצף; וכן, אני קוראת לו עדיין ילד, למרות שהוא בן 42. אבל, זו המציאות. הוא זקוק לנו כמו ילד. יוסי בעלי טוען שלא קרה אפילו פעם אחת שהוא עשה פעולה מבלי לדווח לנו. הוא גר סמוך אלינו בנחלה ביחידה קטנה שסידרנו לו לפני שנים." 

היה חשוב לרחל לתת עוד קצת רקע על בנה, בעיקר כיוון שהוא הסיבה שהם כאן. היא סיפרה שהצליחו לייצב את שגרת יומו של בנה בזכות הדירה, העצמאות שהעניקו לו, והעבודה במכולת של המושב. "דודי, בעל המכולת, כל כך אוהב אותו. למזלנו שחר חזק פיזית ואוהב מאוד את השגרה. הוא מכיר את כל הקונים הקבועים במכולת, ונוח לו שם. כל יום הוא מגיע ומסדר סחורה במדפים. בצהריים חוזר, ותמיד עובר אצלנו להגיד שלום. אני שולחת אותו עם שניצלים, והוא דואג לכל השאר. אחר הצהריים הוא שוב מגיע לשאול משהו, או סתם לשבת איתי בגינה. הרוטינה הזו נמשכת ונמשכת." 

כשהמציאות דפקה על דלתה של רחל 

"לפני כמה חודשים הלכתי לבדיקות שגרתיות," התחילה לספר רחל אחרי הפסקה ארוכה. אחיה הידק את ידו סביב כתפה והיא ניגבה דמעה. "הבדיקות לא משהו. זה הלב והכול יהיה כנראה בסדר, אבל זה העיר אצלי את ההבנה שאני צריכה לדאוג לעתיד של שחר. הוא חייב שיהיה איתו מישהו על בסיס קבוע. העצמאות שלו יחסית טובה, אבל בשום פנים ואופן הוא לא יכול לחיות לגמרי לבד. ואחותו בחו"ל.  

"יוסי ואני התחלנו לדבר בינינו על מה שיהיה ביום ששנינו לא נהיה כאן. אין מה לעשות. הבנו מזמן, שאם יש משהו בטוח בחיים, זה שהם לא נמשכים לנצח." 

הם פנו תחילה לאיילה, לבדוק אפשרות שתחזור לארץ, והבינו עד כמה זה מורכב עבורה. הנכדים קשורים כל כך לחיים בלוס אנג'לס, היא ובעלה מוברגים כל כך טוב במשרות מבטיחות. "זו עקירה בלתי אפשרית עבורה," הסבירה "והם מסודרים מאוד כלכלית שם, כך שגם המחיר שהמשק לא יישאר במשפחה הגרעינית שלנו לא מחזיר אותה." 

מרגש היה כל כך לעקוב אחר המשכיות התקשורת החמימה בין האחים. המבט של רחל כמו ליטף את לחיו של אחיה בהכרת תודה על ההבנה, והיא המשיכה: "דיברתי עם יוסי בעלי על האפשרות להיעזר באליהו והוא מיד הסכים איתי. אליהו אחי הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו. שנינו מבינים שאם לא היה אליהו לא הייתה ברירה אלא להכניס את שחר למוסד, וזה הדבר האחרון שנרצה לעשות, זה ממש עלול להרוג את שחר." 

אליהו נענה לבקשת אחותו, לא לפני שישן על זה כמה לילות טובים. כשחזר אליה אמר לה מראש שהם צריכים לבנות הסכם שיסגור את כל הפינות; וכך הם הגיעו אליי. 

המפגש עם פתרונות יצירתיים פשוט מרומם את הנפש. אני שמחה לגלות שאין סוף למאגר הזה. בכל מפגש כזה, שמחה להתוודע לכך שיש מהם עוד, וכנראה שאף פעם לא ייגמר. אני מאמינה שאם קיים בסיס משפחתי טוב תמיד יהיה אפשר למצוא את הפתרון הבריא לקיים העברה בין דורית, ואחרי זה להישאר אחים עם בונוס של קשר חם, מפגשים והמשכיות דורית טובה.  
מנקודת הבסיס הזו אפשר בהחלט להניע את המהלכים, והשלב הבא היה לעניין את הבן ושתי הבנות של אליהו בדבר שעומד על הפרק. אחרי הכול, אליהו הבין שדור ההמשך שלו הוא זה שצריך להיכנס לנעלי אחותו. נערכנו לקראת השיחה עם ילדיו, והוחלט שאליהו ישוחח איתם לבד, ובמהלכה יזרוק את החכה.  

בימים אלה אנו ממתינים לראות מי מהילדים של אליהו יחליט להרים את הכפפה, ולהתקדם עם הרעיון. "צריך לתת להם זמן," הסבירו האחים את התהליך שעוברים השלושה. "זו מתנה נהדרת! בית במושב יכול להיות הגשמת חלום לכל אחד מהם. הם התלהבו מאוד. אבל הם מבינים שהנחלה לא מגיעה לבד. היא מגיעה עם אחריות על בן דוד שיגור בחצר כל החיים ושיהיה צורך לתת לו מענה יום־יומי," סיכם אליהו. 

בתקווה שהחלטה כזו תתקבל בקרוב, אנחנו צפויים להתחיל לבנות הסכם משפחתי בין שתי משפחות – הן משפחתה של רחל במענה לצרכים המיוחדים של בנה, והן למשפחתו של אליהו ש"יזכו" במשק יחד עם קבלת אחריות על שחר.  ההסכם ייתן מענה לכל המעורבים בעניין, כולל שחר שעדיין לומד להתרגל לרעיון שאימא ואבא לא יהיו איתו לעולם. צעד־צעד הם צועדים לקראת המטרה כמשפחה מאוחדת, וממתינים בסובלנות למי שזקוק ליותר זמן.  

הדבר החשוב שהסברתי לרחל ואליהו הוא שההסכם במהותו אומנם יכסה כל פינה אפשרית, וכיוון שהוא נעשה בשיקוף ובשיתוף של כל בני המשפחה מסביבם, הוא צפוי להתנהל בנוחות לאורך כל הדרך, וגם לאחר שיקבל תוקף, במידת הצורך כמובן. אבל הסכם אינו מכסה עניינים של הנפש. אנחנו לא יכולים להתוות דרכו איך יחוש שחר עם הדיירים החדשים בבית הוריו, ואיננו יודעים אם האחיין או האחיינית שיזכו בירושה, יפתחו מערכת יחסים זורמת עם שחר. יש עוד המון דברים שאינם ידועים, אבל לאור כך שכולם רתומים ועוברים תהליך הדרגתי להבנת הפתרון היצירתי ומתגבשים להחלטה אם ירצו לקחת בכך חלק – יש ביטחון רב יותר שהדבר יסתדר בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר. "אני חייבת לדעת שעשיתי הכול כדי ששחר יזכה לחיים נוחים בבית ובסביבה שהוא מכיר ואוהב, גם אחרי שנלך," סיכמה רחל; "לפתרון המוסד תמיד אפשר יהיה ללכת. אבל לפחות ננסה בכל הכוח, ונדע שלא השארנו את הדברים להסתדר מאליהם. זו לא אופציה כלל." 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון